הפלת נתניהו: זה גדול עליהם

נתניהו כאסטרטג יעיל, שיטות שונות ומקוריות לניטרול יריבים, בקלפי ובכנסת • חוק הצינון שהשבית גנרלים, הכשלת ממשלת לבני, המוקש שריסק את מופז וההשפלה שלבני עוד תתגעגע אליה

נתניהו צילום חיים צח לע''מ
נתניהו צילום חיים צח לע''מ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ימים ספורים אחרי שנתניהו התחיל את שנת הכהונה ה-12 ברציפות ורגע לפני שממשלת נתניהו החמישית יוצאת לדרך, חובקת תחתיה את מי שעד לפני שעה קלה היה יריבו המר, רא"ל במיל. ויו"ר הכנסת בני גנץ, כדאי לתהות מה עלה בגורלם של קודמיו. כמעט בלתי אפשרי להתחרות בנתניהו בקלפי, אבל קשה אף יותר להתמודד איתו בזירה הפוליטית. מאז חזר לבית בבלפור בתחילת 2009, הפיל רוה"מ בזה אחר זה את יריביו בדרכים שונות, חיבוק דוב, פיטורין פתאומיים, מתקפות אישיות ומיתוג מתוכנן היטב. מעט מהם עדיין עמנו, לרוב נוטרים טינה לרוה"מ.

לידיעת הקורא בני גנץ, אין בשורות הבאות משום השערה באשר לעתידך, אך רצוי וכדאי שתשנן אותן היטב. רבים וטובים ממך ניסו להישיר מבט לנתניהו, האחרון שעשה זאת בהצלחה היה דווקא איציק מרדכי הנשכח, בעימות בחירות ב-99', כשהציע ליריבו בגיחוך "תסתכל לי בעיניים, ביבי". מרדכי אמנם לא נהנה מפירות אותה הצלחה, ומי שקטף אותם היה הצלע השלישית במערכה, אהוד ברק, שנמנע מלהגיע לעימות. אבל אל דאגה, גם יומו של מפרק השעונים מאקירוב הגיע ונתניהו הוא האחראי הישיר לחיסול הקריירה הפוליטית של חברו-יריבו ומפקדו.

רקע חשוב לדברים, מספק אחד מבכירי מערכת הביטחון בעבר, ומי שדרכו הצטלבה עם זו של נתניהו מספר פעמים לאורך השנים. "נתניהו מפחד פחד מוות מגנרלים, הוא רואה בהם איום אישי, מאחר והם מחזיקים ביתרון עליו בגלל הדרגה. בנוסף, כבר בתחילת דרכו הפוליטית, בקדנציה הראשונה, הוא נתקל בשני גנרלים שהאכילו אותו מרורים, תחילה היה זה איציק מרדכי ובהמשך אהוד ברק".

לדברי אותו בכיר, "את הפתרון מצא ביבי בדמות חוק הצינון, שנועד לפזר את ההילה מעל ראשם של הגנרלים לפני שיקפצו למדמנה הפוליטית. למזלו, גם אהוד ברק ראה איום בתופעה, וכך, נתניהו באמצעות שר האנרגיה יובל שטייניץ וברק באמצעות מקורבו מהסיירת ח"כ לשעבר אבשלום וילן (מר"צ) – קידמו יחד את החוק שנועד למנוע מרמטכ"לים ואלופים להתחרות בהם במישור הפוליטי".

לביש מזלם, התוצאה הפחות רצויה של החוק, הייתה אוסף גנרלים שהצטבר עד שהגיע למסה קריטית בשנה האחרונה. מלבד טל רוסו וגיחת הגימיק הכושלת למפלגת העבודה, חברו שני רמטכ"לים ליעלון – שכבר שוטט במישור הפוליטי וחיפש בית הולם – ויחד הם השמידו את חלומו של ברק לחזור כמנהיג מפלגת השמאל הגדולה שיצר, ובו בזמן גם מנעו מנתניהו פעמיים ברצף את הרכבת הממשלה. עתה, משנכנעו, נדמה שלפחות בגזרת אנשי הצבא אין איום מסתמן על רוה"מ מעבר לאופק.

ציפי לבני: מאבק על התודעה

לקאמבק המרשים שרשם בתחילת 2009, הגיע נתניהו ערוך ודרוך. חודשים אחדים קודם לכן הוגש כתב אישום נגד ראה"מ אהוד אולמרט והוא התפטר מתפקידו כפי שהתחייב. לכנסת נותרה עוד כשנה וחצי עד לבחירות, ובאופן טבעי, הטיל הנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה על ציפי לבני, מי שהחליפה את אולמרט בהנהגת קדימה, אחרי שגברה בפריימריז סוערים על חודם של 431 קול והביסה את יריבה המרכזי, שאול מופז.

על פניו, בפני לבני עמדה משימה קלה, הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת – לאחר פרישת 'ישראל ביתנו' כשנה קודם לכן, בעקבות המגעים המדיניים שניהל אולמרט עם אבו מאזן. כל שנותר ללבני, היה להשיג את הסכמתן של הסיעות הרלוונטיות (העבודה, הגמלאים וש"ס) ולשייט לתפקיד חלומותיה, כאישה השנייה בראשות ממשלת ישראל.

באותם ימים, היו יחסיו של נתניהו עם המפלגות החרדיות בשפל של כל הזמנים, האחרונים לא שכחו לו את החיתוך בבשר החי וקיצוץ קצבאות הילדים, אותו הנהיג שנים אחדות קודם לכן, כשכיהן בתפקיד שר האוצר בממשלת שרון הראשונה. גם מעמדו הפוליטי היה רעוע במיוחד, נתניהו ניצב בראשות מפלגת ליכוד מצומקת, עם 12 מנדטים בלבד, כשהיא חולקת את המקום השלישי בגודלה בכנסת עם ש"ס וגדולה במנדט אחד בלבד מישראל ביתנו – שתי מפלגות ימין שאיימו לשתות את מצביעיה, האחת באגף המסורתי והשנייה באגף החילוני-ימני.

נתניהו עשה הערכת מצב מדויקת, הוא הבין כי אם לבני תזכה לשנה וקצת של חסד כראשת ממשלה, היא תתקבע בתודעה הישראלית כמי שמסוגלת למלא את התפקיד בהצלחה, או אז אפסו סיכוייו לחזור לפסגה. המפתח, אליבא דנתניהו, הייתה מפלגת ש"ס על שנים עשר אצבעותיה, שבלעדיהן לא היה ללבני כל סיכוי (בנוסף, היה צורך למנוע מליברמן לחבור ללבני ולהציל אותה מבחירות, ועל כך בהמשך).

נתניהו החל לדלג מחצר לחצר במטרה לחדש את יחסיו עם המגזר החרדי, תוך שהוא פותח במגעים חשאיים עם ש"ס ומבטיח ליו"ר הסיעה אלי ישי עולם ומלואו. יועצו דאז, צביקה שלום, הגיע לביתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ארבע פעמים, כשהוא מציע שלל תיקים ופינוקים. חששם הגדול של מנהיגי ש"ס התבסס על כך שכמה וכמה סקרים שערכו, צפו למפלגה נפילה כואבת בקלפי. נתניהו הבין את הרגישות והפחד מאבדן תיקים והשפעה והבטיח כי בכל מצב בו ירכיב את הממשלה, יעניק לתנועה הספרדית שלל בעל ערך של מפלגה בת שנים עשר מנדטים, כולל תיקי השיכון, הפנים והדתות והשבת קצבאות הילדים לקדמותן. בסופו של דבר הושגה הבנה שבשתיקה, לפיה ש"ס תוביל לפיצוץ המו"מ הקואליציוני עם לבני.

המפלגה הציגה שתי דרישות במו"מ עם קדימה – החזרת קצבאות הילדים והתחייבות שלא לחלק את ירושלים בשום מצב (דרישה שהוצעה על ידי נתניהו עצמו…). לבני הקשיחה עמדות והסכימה בעצת יועצה דאז ליאור חורב רק חלקית לדרישת הקצבאות, כשהיא מתעקשת להפחית כמאה מיליון שקל מהסכום הנדרש. לש"ס זה הספיק לפוצץ את המו"מ ולהוביל את הכנסת לפיזור והליכה לבחירות בסוף פברואר 2009.

נתניהו השלים את המשימה – לבני הגיעה לבחירות מבלי שכיהנה כראשת ממשלה, והסלוגן שפגע בה יותר מכל, היה סיסמת הבחירות של הליכוד "זה גדול עליה". סלוגן שנשלף בתחילה כבלון ניסוי על ידי דוברו של נתניהו, יוסי לוי, במהלך עימות תקשורתי מול אייל ארד, מנהל הקמפיין של לבני, והפך עד מהרה לסיסמה מנצחת.

איווט ליברמן: שורשי היריבות

שבוע לפני הבחירות, כינס נתניהו ישיבת צוות בהשתתפות יועצי קמפיין הליכוד, צוות שמנה בין השאר את ישראל בכר, ספי שקד ואיציק סודרי, בקומה ה19 של מגדל סונול בתל אביב. הסקרים הצביעו על מצב בעייתי במיוחד, ליברמן – נישא על גלי סיסמת 'בלי נאמנות אין אזרחות' – דיבר ללב מצביעי הימין והפריפריה ושאב קולות בלי הכרה מהליכוד ומש"ס. התעורר חשש ממשי שישראל ביתנו תהיה המפלגה הגדולה בגוש הימין ואיווט יקבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה.

היועצים היו נחרצים, יש לתקוף את איווט חזיתית בכל הכלים, אבל נתניהו התחמק ודרש מהם פתרון אלטרנטיבי, את הסיבה לכך הם גילו מאוחר יותר. התברר, כי כאשר שכנע את איווט בשלהי הכנסת השבע עשרה שלא לנהל מו"מ עם לבני על כניסה לממשלה בראשותה כתחליף לש"ס, סיכם ביבי עם ליברמן ששני הצדדים יימנעו מלתקוף זה את זה במערכת הבחירות הקרובה. ליברמן קיים את ההבטחה – ונתניהו לא חפץ להפר אותה בגלוי, מתוך חשש הגיוני שאולי כך ינצח את הקרב ויזכה בהובלה בגוש הימין – אך יפסיד את המלחמה וידחק את איווט תאב הנקם לזרועות קדימה ולבני.

התרגיל האולטימטיבי נמצא בדמות מתקפה בנושאי דת ומדינה, אותה תוביל דווקא ש"ס… נותרה רק בעיה 'קטנה' – איך משכנעים את אלי ישי, יו"ר המפלגה דאז שחשש מהפעלת קמפיין נגטיב, לצאת בחרב ובחנית נגד איווט? מה גם שהיחסים החמים ששוררים היום בין הליכוד וש"ס – היו פושרים למדי בזמנו, והשתיים התחרו ביניהן על עשרות אלפי קולות מתנדנדים.

המשימה הוטלה על כתפיו של סודרי, יועצו של נתניהו לענייני חרדים, שנקט בשני מסלולי פעולה: בראשון, הגיע לבית שאר בשרו, האדמו"ר רבי ברוך אבוחצירא הבאבא ברוך מנתיבות, והציג בפניו את תמונת המצב: ליברמן מעוניין בחקיקה אנטי דתית והוא נמצא בעמדת הובלה בגוש הימין, ועל הדרך צפוי לאסוף מצביעים רבים באזורי ההשפעה של הבאבא, קרי הפריפריה הדרומית, המתאפיינת במצביעי ימין מסורתיים.

רבי ברוך הבטיח לעשות 'שאלת חלום', החלום היה קצר ויעיל, וכבר למחרת – ביום חמישי שלפני הבחירות – הודיע הרב לציבור תלמידיו שאביו ה'באבא סאלי' זיע"א נגלה אליו בחלום ואסר באיסור חמור להצביע לישראל ביתנו. ההשפעה המאגית הייתה מיידית, והסיסמוגרף של הסקרים במטה הליכוד הצביע על תהליך של חזרה הביתה בקרב המצביעים שזלגו מהליכוד ומש"ס.

אבל הפינאלה התרחשה דווקא במסלול השני, בשעת ליל מאוחרת הביא סודרי את בכר לפגישה חשאית ברחוב הקבלן עם איש הסתרים של בית מרן, אריאל אטיאס, שם הציג בכר לאטיאס את הסקרים שהצביעו על פגיעה בכוחה של ש"ס והאפשרות לאתר את הקולות האבודים. השניים מצאו מיד שפה משותפת ואטיאס הבטיח לבכר כי הוא יכול לראות את העניין כמסודר.

בשבת בבוקר הגיע אלי ישי כדרכו לבית מרן, כדי לוודא את המסר שיעבור למאזיני הדרשה השבועית במוצ"ש. לדידו, הייתה הדרשה אמורה לכלול שבחים נמרצים להנהגת המפלגה המכהנת וקריאה חמה להצביע עבורה. שעות אחדות לאחר מכן, נכנס לקודש פנימה אטיאס, שהסביר למרן את הרגישות הכפולה – איבוד המנדטים לרעת ליברמן, לצד החשש שהאחרון ירכיב ממשלה שתתמקד בחקיקה אנטי דתית. מרן שקל את הדברים וקיבל כדרכו החלטה נחרצת. נקל לשער את הפתעתו של ישי, שישב לצד מרן בדרשה המדוברת, כמקובל במוצ"ש של ערב בחירות, ושמע במפתיע את מנהיגו הרוחני תוקף בחריפות את ליברמן.

הדרשה הוכיחה את עצמה, ש"ס נחלשה אך במנדט בודד והכניסה לכנסת אחד עשר חברים. על הנייר אמנם ניצחה לבני את הבחירות, כשקדימה מקבלת עשרים ושמונה מנדטים מול עשרים ושבעה לליכוד, ובמקביל ליברמן מצטמצם בחזרה ל'גודל טבעי' של חמישה עשר מנדטים בלבד, אך במשחק ההמלצות לנשיא גבר נתניהו על לבני והרכיב ממשלה.

למפרע, הבין ליברמן את התרגיל שרקם לו נתניהו, בתזמון הקרוב ביותר שהגיע אי פעם לכניסה לבית בבלפור. מאז יאכיל את נתניהו מרורים, עד להעלאת המסך בפומבי בבחירות האחרונות, עם המלצה לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על גנץ וציטוטים לפיהם "על נתניהו ללכת הביתה".

ברק ומופז: משחקי הגנרלים

למרות שלא היה גנרל מן המניין, ניחן נתניהו בתכונות שאפיינו רבים מבוגרי סיירת מטכ"ל שהגיעו לפוליטיקה, כפי שמגדיר זאת אחד ממקורביו: "יש לו דפוס שמאפיין את בוגרי סיירת מטכ"ל – לא סופרים אנשים, משתמשים בהם. כשצריך אדם – מקרבים אותו ואחר כך אפשר לזרוק". הגורם מציין כי גם באהוד ברק ניכרת התכונה הזו באופן בולט, אולי זה מה שהפך אותו לנמסיס של נתניהו לאורך שנים רבות, הוא גם מדגיש כי "זה לא נובע מרשע, אבל דפוס הפעולה הזה פוגע באנשים רבים".

למעשה, הגנרל הראשון שפגש נתניהו בפוליטיקה היה איציק מרדכי, האלוף הראשון שהגיע לליכוד אחרי שנות בצורת ומחסור ב'ביטחוניסטים' בולטים. מרדכי – נישא על גבי הערצת הליכודניקים – סירב להצעת שריון מביבי, חרש את הארץ וכבש בפריימריז את המקום הראשון ברשימה. בהמשך מינה אותו נתניהו כיו"ר מטה הבחירות של המפלגה ב-96' ולאחר מכן גאתה הפופולאריות שלו כשר ביטחון. נתניהו הבין והפנים שצומח לו בשקט בשקט איום של ממש על הבכורה.

חברי הקבינט דאז זוכרים היטב כיצד הצליח נתניהו להוריד את קרנו של מרדכי, בסדרת אירועים ביטחוניים בהם לא עודכן – כמו ניסיון חיסולו של חאלד משעל בירדן או פתיחת מנהרות הכותל. בעקבות כך התפתחו חיכוכים בין שר הביטחון לרמטכ"ל ולראש המוסד. במקביל, באותה תקופה החלו לצוץ פרסומים אישיים ומביכים על מרדכי בעיתונות, ונראה היה כי מאן דהוא טורח להכפיש את שמו ולהוריד את קרנו בעיני הציבור. בסוף נמאס לו, ורגע לפני שחתך מהליכוד כדי להצטרף למפלגת המרכז ולביטחוניסט נוסף – הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק – פוטר מתפקידו.

ב-2009, כבר הייתה לנתניהו תוכנית סדורה להסרת 'איום הגנרלים', אבל זו נאלצה לחכות, מאחר והגנרל הספציפי הראשון עמו התמודד, היה גם מפקדו לשעבר בסיירת מטכ"ל, רא"ל בדימוס אהוד ברק. מלבד יחסי הכבוד ההדדיים ששררו בין השניים – גם בתקופות מתוחות – הייתה לביבי יראת כבוד כלפי מפקדו. ברק, שתוכניתו להדיח את אולמרט אחרי הגשת כתבי האישום נגדו ולהרכיב ממשלה במקומו לא עלתה יפה, מיהר לגבש תוכנית ב', בניסיון להגיע חזרה לראשות הממשלה דרך פקודו לשעבר, ממש כפי שהיה ב-99'.

מאחר ומפלגת העבודה הצטמקה לשלושה עשר מנדטים בלבד, והייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, הבין ברק שאין לו מה לחפש באופוזיציה ככינור שני ללבני, ומיהר לחתום על הסכם קואליציוני ששימר את לשכתו בקריה כשר הביטחון. בהמשך, אילץ הלחץ הפנימי במפלגת העבודה את ברק לפרוש עם עוד ארבעה חברי כנסת ולהקים את סיעת עצמאות, שנותרה בקואליציה.

נתניהו, מתוך יראת הכבוד למפקדו לשעבר, וגם בשל חנופה מרובה שהמטיר האחרון על רעייתו שרה ועוזרו הקרוב נתן אשל (אותו נהג לכנות 'נתן החכם'), הותיר את ברק בתיק הביטחון, צעד שהתברר למפרע כתחילת פרפורי הגסיסה בקריירה הפוליטית של ברק. אדהכי והכי, הספיק הצמד לחוקק את 'חוק הצינון', במטרה למנוע מגנרלים נוספים לזלוג למערכת הפוליטית.

שלוש שנים לאחר הרכבת הממשלה, הגיעה העת להתמודד מול גנרל נוסף, שאול מופז גבר על ציפי לבני בפריימריז במפלגת קדימה וקיבל את המושכות לידיו. מופז, שהחל את דרכו הפוליטית כ'מינוי מקצועי' לתפקיד שר הביטחון בממשלת שרון, לא הצליח לבסס את מעמדו בליכוד במודל מרדכי, מאחר ולא נהנה מחיבור מאסיבי לשטח – וערק לקדימה. נתניהו זיהה את הבעיה החדשה ופעל מיידית. בתוך פחות מחודשיים נוצרה הזדמנות, בעקבות המצב הביטחוני הרגיש, הסכים מופז להצטרף לממשלה 'בלי תיקים', תוך שהוא מתמנה לשר בלי תיק ומשנה לרוה"מ.

חוש ההומור של ההיסטוריה הציב גם הפעם בעמדת היועץ את ליאור חורב, ששכנע את מופז לנקוט את הצעד – רגע לפני הצבעה על פיזור הכנסת, ובכך בעצם גזר את גורלו הפוליטי. מצביעי המרכז-שמאל לא אהבו את הזחילה לממשלת נתניהו, ובבחירות 2013 התרסקה קדימה לשני מנדטים בלבד. אהוד ברק, שהבין מלכתחילה שסיעתו לא תעבור את אחוז החסימה – גם כאן בעקבות מה שהמצביעים זיהו כזחילה לחיקו של נתניהו בכל מחיר – נמנע מהתמודדות מבישה, אך ניסה לנצל את שאריות קסמו האישי כדי לקבל מינוי לקדנציה נוספת כשר ביטחון, על בסיס אישי ומקצועי. נתניהו ניהל מול ברק מו"מ שהסתיים בטונים צורמים ובפרישתו של ברק מהחיים הפוליטיים. מאז עשו ברק ואנשיו מספר ניסיונות לקאמבק שכולם הסתיימו בכישלונות מפוארים, כולל זה האחרון, כאשר הוביל לאיחוד גוש השמאל לרשימה אחת.

אם מחפשים סיבה מרכזית להתפוגגות הקסם, ניתן לתלות אותה בהתנהלותו האישית של ברק, שדאג להפגין פטרונות כלפי נתניהו בכל הזדמנות. להתלוות אליו לנסיעות מדיניות בחו"ל, תוך שהוא מקפיד להופיע במרכז התמונות, במבט אדנותי שנועד לשדר לקהל הישראלי – הנה, אני פה כדי להשגיח עליו. לנתניהו זה היה די והותר.

לפיד ולבני: הדחה מזלזלת

בחירות 2013 הציבו בפני נתניהו אתגר חדש, גם הפעם היה זה יוצא סיירת מטכ"ל בדמותו של הכוכב הציוני דתי החדש, נפתלי בנט. תוצאת הבחירות יצרה תסריט מסקרן, מחד גיסא, קיבל גוש הימין (הליכוד ביתנו, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה) 61 מנדטים, מאידך גיסא, בנט זיהה את נטייתו של נתניהו להתעלם ממנו במהלך המו"מ, לפזול למפלגות המרכז ולזרוק לו פירורים בסוף. כמי שהביא שנים עשר מנדטים ורוח חדשה למפלגת הכיפות הסרוגות, נעלב בנט מהרעיון ומיהר לכרות ברית אחים עם לפיד.

זה האחרון, שאף הוא צץ לראשונה במגרש הפוליטי, הבין לאלתר שנתניהו לא זקוק לו ולמפלגתו, וידע היטב שארבע שנים באופוזיציה יאפסנו אותו בבוידעם. יחד, אילצו השניים את נתניהו להקים ממשלה נטולת מפלגות חרדיות, אליה חברה גם ציפי לבני והמפלגה החדשה שהקימה – התנועה. לפיד התמקם במשרד האוצר, בנט במשרד הכלכלה המורחב, לבני קיבלה את תיק המשפטים וליברמן המתין לזיכויו במשפט, כדי לקבל את תיק החוץ.

אחרי שנתיים רוויות תככים ומאבקים, נגמר לנתניהו הסוס, יש שיאמרו שהקש ששבר את גב הגמל היה חוק ישראל היום ז"ל, אחרים יטענו שידם של החרדים הייתה במעל, כשבישלו מזימה מדומה עם לפיד ולבני להדחת נתניהו – ומיהרו לדווח לרוה"מ ממעמקי האופוזיציה על החתרנות של שותפיו לשולחן הממשלה. כך או כך, בתחילת דצמבר 2014 הדיח נתניהו את לפיד ולבני באופן משפיל במיוחד.

באותו ערב, אירח בית הנשיא בירושלים את רוה"מ ושרת המשפטים במסגרת אירוע להשבעת שופטים. לבני כבר הריחה באוויר שמשהו מתבשל, אך לא ידעה בוודאות מה יעלה בגורלה. לכל אורך האירוע שמר נתניהו על פאסון כנדרש, רגע אחרי שהשניים נכנסו לרכביהם בסיום הערב, חייג נתניהו ללבני שהתיישבה ברכב הסמוך, והודיע לה בקור רוח על פיטוריה (לבני עוד תתגעגע לפיטורין 'מעודנים' שכאלה, כאשר תודח בהמשך בשידור חי על ידי אבי גבאי ממפלגת העבודה).

את תזמון הפיטורין בחר נתניהו בקפידה. מעמדה של לבני בכנסת זו לא היה בשחקים, אך גם לפיד, שהגיע לכנסת התשע עשרה ככוכב צעיר ומבטיח עם תשעה עשר מנדטים, איבד את עצמו לדעת במשרד האוצר, כשהדחתו תפסה אותו בלתי מוכן בעליל, בעודו מנהל מאבק נואש בוועדת הכספים להעברת חוק מע"מ אפס, שטורפד בכישרון וביצירתיות באמצעות אלפי הסתייגויות ופיליבסטר בלתי נגמר של הח"כים החרדים, בניצוחו של יו"ר הוועדה הקודם, ח"כ משה גפני.

יעלון: איום לא מזוהה

כאילו לא למד מטעויות עבר, החל שוב לצמוח בליכוד איום בטחוני פוטנציאלי על מעמדו של רוה"מ, בדמותו של הרמטכ"ל לשעבר משה בוגי יעלון. בוגי, איש שמאל מובהק בבסיסו, קיבוצניק מגרעין הנח"ל וחבר מפלגת העבודה, התגלגל לליכוד בטעות.

הכל החל בעת כהונתו כרמטכ"ל, כאשר התבטא כי ההתנתקות תיתן "רוח גבית לטרור", רוה"מ דאז אריאל שרון לא אהב את ההתבטאות, בלשון המעטה, ובניגוד למקובל – סירב להאריך את כהונתו בשנה נוספת. על פי השמועה, מלבד הסיבה האידיאולוגית, שררו חילוקי דעות נוספים בין לשכת שרון – בדמות עורך הדין דובי ויסגלס – ובין הרמטכ"ל יעלון, עקב התנגדותו החריפה של האחרון להקמת הקזינו ביריחו.

משלב זה, נסעה הקריירה של יעלון בעיקר על דלק הנקמה, כששרון הוא היעד הראשון. בוגי פנה לפוליטיקה וניסה תחילה את מזלו במפלגת העבודה, אצל ברק, שנפנף אותו באלגנטיות. האופציה היחידה שנותרה להצבת אלטרנטיבה לקדימה הייתה באמצעות הליכוד, אלא שהליכודניקים, מנוסים עד כאב מהתנהלות שני הרמטכ"לים הקודמים – מרדכי ומופז – קיבלו אותו בקרירות ובפריימריז ב-2008 נבחר יעלון רק למקום השמיני, מה שהספיק לו לקבל את תפקיד השר לעניינים אסטרטגיים, בתוספת פיצוי בדמות תואר המשנה לראש הממשלה וחברות בקבינט.

סדרת התבטאויות מדיניות ניציות הביאו את האגפים הקיצוניים יותר בליכוד לאמץ את יעלון בחום, בדגש על מתפקדי פייגלין והמתנחלים, שחיזקו את תדמיתו המחודשת כאיש ימין מובהק. למרות זאת, נותר יעלון במקום השמיני גם בבחירות 2013, כשהרכב הרשימה מזמן לו מפגש בלתי נעים עם המקום ה14, חברת הכנסת דאז מירי רגב, אותה הדיח כרמטכ"ל מתפקידה כסגנית דובר צה"ל (ב2015, כבר עקפה רגב את יעלון בסיבוב, כשזכתה במקום החמישי ברשימה והותירה אותו מאחוריה, במקום השביעי). אולי בשל חוסר יכולתו להתקדם בקרב מתפקדי הליכוד, לא ראה בו נתניהו איום של ממש ומינה אותו כשר ביטחון, צעד עליו הוא מתחרט קרוב לוודאי עד לשעת כתיבת השורות…

בחירות 2015 הביאו לנתניהו סוף סוף את ממשלת החלומות, לה ייחל מאז חזרתו לבלפור שש שנים קודם לכן – הליכוד, כולנו, הבית היהודי ושתי המפלגות החרדיות הביאו יחד 61 מנדטים. ליברמן, שפירק את החיבור עם הליכוד – התרסק לשישה מנדטים בלבד ונותר באופוזיציה.

מערכת הבחירות הייתה קלה להפליא עבור נתניהו, ועם כל הכבוד לסקרים ולמדגמים שצפו שוויון או קרוב לשוויון בין העבודה המחודשת בראשות הרצוג ובין הליכוד, היה נתניהו גדול על הרצוג בכמה מידות, וזו אינה מטאפורה בלבד. מאז אותו עימות כושל מול מרדכי, סירב נתניהו בעקביות להשתתף בעימותי בחירות מול היריבים, תוך הבנה שעימות כזה עשוי אך ורק לפגוע בו. מול הרצוג, בהברקה של רגע, הסכים לעימות קצר שחיסל את יריבו.

היה זה בעת ראיון שנערך עם הרצוג באולפן ערוץ 2. לפתע, מילאה דמותו של נתניהו את מסך הרקע הענק מאחוריו ונערך מעין עימות מאולתר בין השניים. הרצוג, מבולבל מהסיטואציה, סיפק את פנינת הלשון הבלתי נשכחת והבטיח "לשמור את נתניהו מאוחדת". גוון קולו הבלתי משכנע של יו"ר הסוכנות מול הטון משרה הביטחון של נתניהו, יחד עם התמונה שנצרבה בדעת הקהל, של נתניהו שדמותו מרוחה בענק מול הרצוג המתכווץ באימה – הכריעו בדעת הקהל והתוצאה הייתה כתובה על הקיר.

נתניהו הזניח שוב את חושיו החדים ואפשר ליעלון לשמר את מעמדו כשר ביטחון, עד להצטרפותו של ליברמן לקואליציה שנה לאחר הבחירות, במאי 2016. הקואליציה סבלה מחוסר יציבות בשל היותה תלויה על חודו של קול ונתונה לחסדי אורן חזן ושות', והיא נזקקה לאצבעות נוספות כאוויר לנשימה. חמישה כאלו הביא ליברמן – אחרי בריחתה של אורלי לוי – והם סיפקו בלון חמצן יעיל, במחיר פעוט, הדחתו של יעלון ממשרד הביטחון. למרות הפיצוי שהוצע לו בדמות משרד החוץ, בחר יעלון לעזוב את הכנסת חדור תחושת נקם מעודכנת, כשהיעד הנוכחי הוא נתניהו. ציניקנים יאמרו שזהו הרגע בו 'נזכר' יעלון גם בפרשת הצוללות, ממנה הוא מסרב להיפרד עד לימים אלו.

אשכנזי וגנץ: השלכות חוק הצינון

כפי שהקדמנו, כבר בקדנציה השנייה של נתניהו כראש ממשלה, ב-2009, הוא זיהה את האיום על מעמדו מצד הגנרלים, בהם ראה חונטה מזדקנת ובלתי רלוונטית לפוליטיקה המודרנית. לצערו, אזרחי ישראל נותנים יחס של כבוד למנהיגי מערכת הביטחון בקלפי, גם אם האחרונים מאכזבים אותם פעם אחר פעם. די לציין את דיין, רבין, מוטה גור, רפול, ליפקין שחק ועוד אי אלו אלופים ורבי אלופים שלא שרדו את נבכי הפוליטיקה, והתקשו לעבור מעולם של פקודות וצווים למערכת שמבוססת על פשרות ושטחים אפורים.

לתובנה הזו הגיע ביבי כבר בקדנציה הראשונה, שם פגש מערכת ביטחון חזקה וקשוחה, רמטכ"ל בדמות אמנון ליפקין שחק, ראש המוסד דני יתום וראש השב"כ עמי איילון, שכולם יהפכו ליריביו בבוא היום.

משחזר לכס ראש הממשלה, עשה נתניהו יד אחת עם ברק – שאף הוא ביקש למנוע מאלופים נוספים להצטרף לכנסת ולהציב לו קונטרה ביטחונית – והעביר את 'חוק הצינון' שמטרתו כפולה – ראשית, הקפאה לכמה שנים של בכירי מערכת הביטחון מחוץ למשחק הפוליטי, ושנית, גם אם בתום התקופה יבחרו לעשות את הצעד, הרי שזוהרם יעומעם בשנים שיחלפו.

בניגוד גמור לליפקין שחק ודומיו, שני רמטכ"לים שמיעטו בחיכוכים עם נתניהו היו גבי אשכנזי ובני גנץ. אמנם השניים רשמו פה ושם ויכוחים מקצועיים עם הדרג המדיני ובכלל זה נתניהו, אך מעולם לא הגיעו הדברים לכדי קרבות בתקשורת, כמו זה שחווה ברק בעימותים המתוקשרים עם אשכנזי בסוגיית מסמך הרפז, למשל.

בתחילה, הצליח הטריק של 'חוק הצינון' בצורה יוצאת דופן. אמנם אשכנזי הצליח לשמור על פרופיל ציבורי גבוה במשך תקופת הצינון, ובסיומה, בשנת 2014, שקל להצטרף לפוליטיקה. נתניהו כבר היה משוכנע שאשכנזי יצטרף למפלגת העבודה, ידיח את יחימוביץ' וייתן לו פייט בבחירות הבאות. למזלו, חזרה פרשת הרפז לכותרות, אשכנזי ומקורביו נחקרו וממילא, אבד התזמון הנכון מבחינתו להתמודד בקלפי.

במשך 6 שנים פיתח אשכנזי קריירה חוץ פוליטית כיו"ר קרן רש"י, אחת הקרנות החינוכיות הנחשבות בישראל – עד שהגיע גנץ. ב-2018 סיים בני גנץ את תקופת הצינון הנדרשת והחליט לאלתר להקים מפלגה ולהתמודד לכנסת. אשכנזי זיהה הזדמנות להגשים את החלום הישן, קפץ על העגלה ויצר את החיבור המלאכותי עם לפיד שהחל לדמם מנדטים בסקרים ועם יעלון וסיעתו האלמונית תל"ם.

כך, לאחר שנים רגועות ונטולות גנרלים, הם חזרו לאיים על נתניהו בהרכב מלא. שלוש מערכות בחירות נמשכה הדרמה, ושוב הפתיע הקוסם כשהצליח לפורר את כחול לבן לרכיביה המקוריים, וככל הנראה, להרכיב ממשלה בהשתתפות שני הכוכבים החדשים בעלילה.

ומה יעלה בגורלם בהמשך? האם הזחילה לחיקו של נתניהו תסמן עבורם את הסוף כפי שסימנה עבור ברק ומופז? האם יודחו בשלב מסוים באופן משפיל כפי שאירע ללבני ולפיד? שמא ינסו את כוחם בבחירות הבאות וייכשלו במודל הרצוג ואיווט? ואולי אולי, לראשונה ימצא נתניהו מולו יריבים במידותיו. ימים יגידו.

השארת תגובה