דוידי נעלם – להורים אין מושג

"אם זה היה תלוי בי, הוא היה עדיין בבית. אני לא מסכימה עם המהלך הזה של בעלי, שסופו הוא שדוידי יושב בכלא"

ילד ואוכל
ילד ואוכל

זו הייתה שעת ערב שגרתית, אפילו אפורה יחסית לימים והשעות שקדמו לה. אם תתעקשו אפשר להגדיר אותה כמשעממת מעט. עד שהטלפון הנייד צלצל.

הבכי היה היסטרי, קורע לב. האישה שמעבר לקו לא הצליחה לעצור את בכייה, בטח שלא לדבר. 'כנראה היא עברה אירוע טראומטי או משהו כזה' אמרתי לעצמי. הגברת האלמונית המשיכה לבכות ורק כעבור דקותיים היא הצליחה להשחיל מילה עד שהיא פרצה שוב בבכי.

אחרי עשר דקות הבנתי שהשיחה העקרה הזו, לא תוביל לשום מקום, ומכיוון שלא מתקשרים לבכות ללא צורך, הייתי חייב להתעלות מעל עצמי ולנהוג באגרסיביות. 'גברתי, אני לא יכול לעזור למישהו שבוכה אז אחת מן השתיים: או שאת מתחילה לדבר, או שאנחנו מסיימים את השיחה'. התקיפות הועילה והגב' שמעבר לקו נשמה עמוקות והחלה את השיחה. היא הציגה את עצמה כאמא של דוידי נער שהיה לי אתו מעט הכרות, פה ושם נפגשנו אך לא מעבר. כבר שנים שלא פגשתי אותו, וגם כאשר זה כבר קרה לא היה בינינו קשר מיוחד, ומשכך די ברור לכם שמעולם לא דיברתי עם אמו. הפעם זו הייתה פעם ראשונה.

דוידי נעלם מחייהם כבר לפני שנה ומאז הוא לא דרך בבית, ההורים שלו לא יודעים היכן הוא ומה מעשיו. דווקא בגלל זה, הם היו יחסית מרוצים. דוידי לא הסב להם נחת בלשון המעטה, אלא להיפך. כל עיסוקו היה בתורת הנסתר ואין כוונתי ללימוד הקבלה – אלא לדברים שאם הם גלויים, נידונים המתעסקים בהם לשבת מאחורי סריג ובריח.

במשך תקופה ארוכה הוא סחר בחומרים אסורים, יותר נכון היה נער שליחויות של עבריינים גדולים שעבורם שימש ככיסוי לעסקיהם המפוקפקים. דוידי הלך והתדרדר מיום ליום, עד שכדרכם של סוחרים מן הסוג הזה יום אחד הוא נתפס וישב במעצר. כשהטלפון בבית של דוידי צלצל, האם – שעכשיו טלפנה אליי – לא רצתה לגשת. עד שהיא קיבלה כמה שיחות נזעמות מבן ה"טיפוחים" שלה.

רק אחרי שיחות קצרות אך קשות בין השניים, היא ההינה לשאול את דוידי לרצונו והוא ביקש שהיא תצלצל אליי. 'הוא בטח כבר ידע מה לעשות' אמר לה תוך שהוא מבהיר לה שהיא עלולה לקבל ממני שיחה זועמת, היות והוא מכיר את השקפתי שההורים הם האחראים על מצב ילדיהם. אימו של דוידי הייתה אובדת עצות, מחד היא לא רצתה להתקשר ובכך אולי תמנע מלקבל צעקות, מאידך, המצפון שלא נרגע.

כלל ראשון למגיש עזרה ראשונה, הוא הצורך לזהות את מקור הכאב והבעיה. גם אני ביקשתי להבין את הבעיה, אך הייתי חייב לשם כך לדרוך על פצעים כואבים. 'למה את עונה לדוידי לטלפון?' שאלתי 'מה את חייבת לו? הוא בחר לעצמו חיים משלו, חיים של עבריין, אל תעני לו. הוא מדבר איתך בצורה לא מכובדת? תסבירי לו בתקיפות שאת לא מתכוונת לעזור, ואם הוא חושב שאת אמא גרועה, שיגיד את זה לשופט בתוספת אזהרה, שלא יודיעו לכם על הלוויה שלו ובכך יבוא לציון גואל, הוא יבין שאין סיכוי שדרכך תשתנה והוא יפסיק להתקשר'.

האם שתקה לדקה ואז התעוררה: 'אבל אני לא באמת מסוגלת להגיד את זה. אם זה היה תלוי בי, הוא היה עדיין בבית. אני לא מסכימה עם המהלך הזה של בעלי, שסופו הוא שדוידי יושב בכלא. מלכתחילה לא רציתי שהוא יעזוב את הבית, אבל בעלי שיחי' הולך איתו מגיל צעיר באופן נוקשה. כאשר הוא נזרק מהישיבה, הוא לא הסכים להשאיר אותו בבית אפילו לא שעה אחת, הוא ארז לו את החפצים והשליך אותו לרחוב. אני מרגישה שדוידי נוגע לי בעצבים חשופים, אני רק שומעת את הקול שלו ומרגישה מואשמת, אבל הרב אני לא יכולה להרוס את הבית שלי רק בשביל דוידי. אצל בעלי זה במצב כל כך חמור, עד כדי שאם הוא רק ידע שאני מנהלת עם דוידי שיחות הוא משלח אותי מהבית ללא כתובה, או עוזב את הבית ומשאיר אותי עגונה. אתה צריך להכיר את בעלי. הוא איש קשה ונוקשה, אומנם בתוכו שוכן לב זהב, אבל בהתנהלותו הוא אדם ללא פשרות שלא מוכן בשום אופן להתפשר, אפילו לא על קוצו של יוד' היא אמרה ושפכה את ליבה במונולוג שעדיין אני מתקשה להאמין שהוא אמיתי.

כשהבנתי את הבעייה, ניסיתי לראות מי יכול לדבר על ליבו של האב. בדקתי מי הוא רבו ומי הם יועציו. אחרי חקירה  ודרישה ארוכים התברר כי לאב יש חברותות, יש מגיד שיעור שהוא שומע ממנו שיעורים, יש גם את רב בית הכנסת שהוא מתפלל, אבל אין שום אדם שהוא סר למשמעתו, רק הוא יודע ורק הוא מחליט. איך אמר לי אחד מחבריו בכולל?! 'אין לך סיכוי איתו. הוא אפילו לא ייתן לך לסיים משפט. מיד כשתתחיל לדבר הוא יבין למה באת וישלח אותך, גם אם יהיה צורך לקרוא למשטרה'. אבל האם לא הרפתה, היא התקשרה כל שעה עגולה לשאול מה התקדם. היא מפחדת מאוד מבעלה מחד אך מאז השיחה הראשונה שלה המצפון לא נותן לה לשתוק.

השיחות בינינו נעשו בהסתרה שבתוך ההסתרה, חלילה אם בעלה ידע מכך שהיא מתקשרת, הוא עוד עלול לכעוס עליה ולהחריב את שלום הבית שלו. לרגע כבר גמלה בליבי ההחלטה, כי הדבר היחיד שאני יכול לעזור לה זה להיות כותל לדמעותיה, לשמוע את בכייה. הבנתי שאין לי שום יכולת להושיט יד ולעזור, אבל האם שליבי נכמר עליה התחננה, שהיא איננה מסוגלת לשמוע את קולו של דוידי מתא המעצר או נכון יותר מתחנת המשטרה שם חיפשו גם הם שיתוף פעולה של ההורים. זו הייתה גם הסיבה שהם אפשרו מפעם לפעם לדוידי לנסות לגייס את הוריו.

באחת השיחות קורעות הלב של האם נזכרתי כי יש לי קשר עם מפקד חקירות בתחנה בה היה עצור דוידי, הרגעתי אותה שלכל הפחות אני אנסה לראות מה אפשר לעזור לדוידי מבחינה חוקית, אולי חלופת מעצר או משהו אחר. מדיבורים למעשים – חייגתי לידידי משכבר הימים וביקשתי לשוחח בעניינו של הברנש הצעיר. כשהקצין שמע שהפנייה נעשית בעניינו של דוידי הוא הסכים לבוא ולהיפגש עימי בכל מקום שאבחר. עשיתי לו חיים קלים, שעה לאחר מכן כבר ישבנו בחדרו שבתחנת המשטרה.

אי אפשר לבוא בטענות לשוטרים שעיקר תפקידם הוא למגר את הפשיעה, לעיתים הם אולי נדמים כקרים וקשוחים אך הם בעלי לב ורגש ועל אף כל זאת התפקיד מחייב אותם לנהוג כפי שהם נוהגים, בטח ובטח אם מדובר בקצינים שביניהם, אלו שניסיונם כבר לימד אותם כי המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים.

למרבה הפתעתי, הקצין שישב מולי דיבר בשפה אחרת לגמרי. 'תראה' הוא אמר 'אני רוצה להודות לך שאתה מוכן להיכנס לתיק הזה. אני אובד עצות, כיצד ניתן – אם בכלל – לעזור לדוידי. יש לו אב חסר לב, אני ניסיתי לדבר על ליבו אבל אין עם מי לדבר והאם?! היא חסרת אונים מול האב, ודוידי ככול הנראה הוא קורבן של נוקשות. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתו. לשחרר אותו זה לפסוק עליו דין מוות, הוא יחזור לפשע וזה עניין של זמן עד שהוא יירצח במלחמת הכנופיות שמתנהלת בין הכנופייה אותה הוא משרת, לבין הכנופייה האחרת שמנהלת מלחמה עקובה מדם עם זו שדוידי עובד עבור.  עם החוק הייתי מסתדר, בפרט כאשר מדובר בנער בין ארבע עשרה וחצי, אבל עיקר מחשבתי זה על חייו, הוא עדיין צעיר והסיכון שלו גבוה'

'עיקר הבעיה' המשיך הקצין 'היא המודעות של דוידי. הוא מבין באיזו סכנה הוא נמצא, אבל הוא לא יכול לעזור לעצמו. הדרך היחידה שלו לשרוד היא לשרת את הכנופייה, הוא היה רוצה לנסות לחזור למוטב אבל אין לו דרך לעשות זאת. תקשיב לי הרב עוד שבוע חג הפסח, אני לא מסוגל לחשוב שאני מעביר אותו לכלא לנערים בני גילו, עם מי הוא יעשה סדר?! עם נערים ערביים?! אפילו מעט היהודים ששם משתחררים בתנאים כאלו ואחרים לביתם או למקום אחר כדי להיות בליל התקדש החג בחברה משפחתית או חברתית, אני בסופו של יום יהודי והלב שלי נקרע לראות נער בגיל כל כך צעיר ואין לו קרוב או גואל, חייבים לעשות משהו.' סיכם הקצין את השיחה תוך שהוא מחדד לי את הצורך במציאת דרך שתוביל את האב לשתף פעולה.

יצאתי מתחנת המשטרה במצב יותר גרוע ממה שנכנסתי, קודם היה לי את האם על הראש, אבל עכשיו אני גם עם עניין של חילול ה'. איזה מין צורה זו שקצין המשטרה יראה שאני ממשיך בעסקיי כרגיל אחרי ששמעתי על נער עם כזו מצוקה?! באין דרך אחרת לפתור את הפלונטר שמתי נפשי בכפיי וחייגתי לאב.

למען האמת, הופתעתי. הדיבורים על לב הזהב שלו, התבררו כקטנים לעומת החום הרב שהוא הפגין כלפיי. מיד כשהוא ענה לשיחת הטלפון שלי הוא החל לשאול למי, וכיצד הוא יוכל לעזור. עוד בטרם ביקשתי דבר, הוא כבר התעניין בשמי. כשהוא שמע את השם שלי הוא התהפך באחת: 'כבוד הרב, אני מכבד יהודים תלמידי חכמים, אבל ערב חג עכשיו. בעוד שבוע יחול ליל הסדר, ואם אתה מתכונן לבזבז את זמני עבור הדבר הזה שהיה פעם מיוחס אליי, אני אבקש מחילה אבל יש לי הרבה עבודה בבית ואני לא פנוי לשיחות על דבר שהוא לא שייך אליי'.

נשמתי עמוק והשבתי כי אני מעוניין לעזור לו, ביקשתי שלפחות ישמע אותי בטלפון, אבל האב ענה לי בציניות כי הוא ממש ישמח לעזרה, הוא בדיוק באמצע לשפשף את הפנלים בבית. 'אם אתה רוצה לבוא לעזרתי אתה יכול לבוא לעזור לי בשמחה, אני אפילו מוכן לשלם על כך מחיר של עוזרת בית'.

אין לי מושג למה, והשם עדי כי אני רחוק מלעשות כאלה דברים אפי' בביתי, אבל השבתי לו בחיוב 'אני אשמח לנקות את הבית שלך, רק שכיוון שאני עושה כל דבר ביסודיות אני לוקח חמישים שקלים לשעה'. כנראה שלא היה לו נעים לחזור בו מההצעה שלו ובכך לשבור את מילתו, וכך נסגרה לה העסקה. עברתי בבית הוריי בבני ברק, לקחתי בגדי עבודה וצעדתי לכיוון נקודת המפגש. לאחר שעה קלה כבר מצאתי את עצמי מנקה פנלים ומקרצף רצפות. תוך כדי העבודה התברר לי שהאב לא נותן לרעייתו לעשות את העבודה, הואיל והוא חושש שהיא איננה תעשה זאת כראוי, ויישאר בבית חמץ כל שהוא.

סהדי במרומים שאחרי שעתיים של עבודה – הבנתי מה עשה פרעה לישראל במצרים, כאשר העבידם בפרך. ידיי שלא מורגלות בעבודה פיזית שכזו כאבו מאוד, אבל גם הרעיון הזה לא יצר שיחה עם האב. הוא העביד אותי בפרך כפשוטו, וכאשר באחת הפינות הוא גילה כי יש שם חשש של חמץ הוא הבהיר לי כי אין לו תועלת בי אם אינני מנקה. חייכתי במבוכה ושאלתי: 'האם לאחר שחומרי הניקוי נגעו בחשש חמץ, אינך עובר על בל יראה ובל ימצא?' האב לא התבלבל, הוא השיב לי בנחרצות: 'לא קראתי לך לכאן כרב פוסק, אלא כמנקה, אני חושש גם לזה'.

אזרתי אומץ ושאלתי את האב הגאה: 'ולמצוות עשה אתה גם חושש? למשל למצוות והגדת לבנך ביום ההוא' האב החוויר, 'אני חושש'  הא ענה לי, 'אבל הוא לא מוכן לשמוע'. תוך כדי שאני משפשף את החלון הוספתי והקשיתי, תוך שאני מתעלם מהמבוכה של האב: 'נו, אז יש עליך מצווה של אינו יודע לשאול – את פתח לו'.

'אני לא חושב שהוא בגדר שאינו יודע לשאול. הוא יותר מתאים לבן הרשע' הוא השיב לי ואני חייכתי: 'גם לבן הרשע יש מצווה לספר בהלכות הפסח, שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. האב השתתק בשנית ואני המשכתי לנקות. שקט סמיך השתרר בחדר, עד שהאב ביקש ממני להפסיק את עבודתי. 'אני מתבייש מעצמי' הוא אמר, 'אני מבקש הרב קסל, תעצור את הניקיון. אתה לא באת בשביל זה, אני רוצה שתבין – יכול להיות שיש כאלה שיודעים לדבר אל הרשע, אבל אני לא ומה שאני לא יכול, אני לא חייב'.

'אז תביא עוזרת' אמרתי לאב. 'כמו שלניקיון הבית אתה מביא עוזרת, ומוכן לשלם חמישים שקלים לשעה' הוספתי.

'אני מוכן' אמר האב ושאל תוך כדי דיבור: 'האם אתה מוכן להיות שליח שלי לקיים מצוות והגדת לבנך?!' כשהבנתי שמשהו בתוכו השתנה, לא ויתרתי. מצווה בו יותר מבשלוחו' אמרתי. האב חייך אלי במבט מכיר טובה: 'חזק אתה' הוא אמר ושאל אם הוא יכול להציע לי משהו לשתות. השבתי בחיוב.

בעודי אוחז את כוס הקפה בידי, פניתי לאב שלראשונה הרגיש מובס ואמרתי: אני את שלי עשיתי, עכשיו תפקידך לעשות. לך תמצא מי שילמד אותך איך מדברים לרשע ואגב, את התירוץ של אני לא יודע או לא יכול, לא יקבלו בבית דין של מעלה. אם הקב"ה נתן לך תפקיד, כנראה שאתה יכול'.

סיימתי לשתות, סירבתי לקבל את התשלום עבור הניקיון והלכתי לדרכי, מותיר אחריי אב בוהה ולב בוכה. בערב ליל הסדר צלצלה אליי האם, 'דוידי הגיע הביתה. הוא במעצר בית'.

מאז הסיפור הזה חלפו כבר יותר מעשר שנים, אבל מאז אותה שנה, בבית משפחתו של דוידי מקפידים לשבת יחד כל בני המשפחה, וכשמגיעים ל'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' האם מזילה דמעה קבועה, והאבא כבר לא מתווכח. הוא מבין שלפעמים צריך להסביר גם לבן הרשע. אבא צריך לדבר עם כל הבנים, אין לו פריבילגיה להיות החכם שמקהה את שיני כולם.

2 תגובות
  1. מדהים!!

  2. ממש דמעתי, מה שאיני עושה לעיתים קרובות. ואני קורא הרבה סיפורים מרגשים.

השארת תגובה