אחד הקרבנות המפורשים בפרשתינו הוא קרבן תודה, המובא כהודיה על נס. רש"י מביא את הארועים שעליהם מביאים קרבן תודה: "על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'".
ארבעה מצבים אלה הם מסכני חיים, ומי שצולח אותם בשלום צריך להודות לה'. ה'טור' (אורח חיים סימן רי"ט, סעיף א) מציין סימן לחובת ההודאה של ארבעה אלה, מברכת ההודאה שבנוסח התפילה: "וכל החיים יודוך סלה". 'חיים' – ראשי תיבות: חולה, ייסורים, ים, מדבר. סימן זה מעורר שאלה: מדוע נבחרה המילה 'חיים' כרמז לזה, בעוד שהיא מייצגת את ההיפך הגמור מהמקרים שבהם מדובר? הלוא אירועים אלה הם מצבי סכנה ל"ע – מחלה, ייסורים, חציית הים והמדבר – ואיך ייתכן שהם מרומזים במילה 'חיים' דווקא?
מפרש הרבי מליובאויטש זצ"ל שבסימן זה טמון מסר עמוק. ההודיה באותה שעה על הנס, אינה רק על הנס המסוים ועל הסכנה שממנה ניצל האדם, אלא יש בה הבעת תודה על החיים החדשים שהאדם זכה בהם בעקבות הנס. מי שהצליח להתגבר על הסכנות האלה, חי מעתה חיים שונים לגמרי.
כל אדם התברך בכוחות שניתנו לו מן השמים, אבל הכוחות האלה מוגבלים ומדודים לפי צרכיו. ניתנים לו כוחות רגילים ומוגדרים, ותמיד יש גבול שאותו אין בכוחו לפרוץ. אך מי שחייו עמדו בסכנה, ובכל-זאת יכול לה ועבר אותה בשלום, בכך מתגלה שאין הוא כבול למגבלות הטבעיות ויש לו כוחות חיים גדולים יותר.
מספרים על ראש ישיבת טלז, הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, שהגיע לארה"ב גלמוד ממשפחתו הי"ד, כשרק בת אחת נשארה בחיים. בפורים שנת תש"ד, רקד רבי אליהו מאיר ריקוד של שמחה בכל לב ונפש. נענתה אז אישה אחת שהיתה שם: "רבי אתה ודאי לא שמח באמת, אלא רק מעמיד פנים של שמחה, כי איך אפשר הדבר כאשר כל בני משפחתך נעקדו על קדושת השם?
בעקבות שאלה זו קיבץ ראש הישיבה, שהיה איש אמת, את תלמידיו ואמר לפניהם שיחה מופלאה מאד סביב הנושא: "עוז וחדוה במקומו". רעיון נפלא הוא אמר אז: כשביקשו מלאכי השרת לומר שירה בשעת קריעת ים סוף, אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? (סנהדרין ל"ט) ונשאלת השאלה, הרי לעומתם אמרו ישראל אז את שירת הים, כיצד לא היתה עליהם את אותה טענה?
אלא שידוע שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, לכן אם יש בלבו צער, שוב אינו מסוגל לומר שירה. לעומת זאת, גדול כוחו של אדם להכיל בקרבו אפילו רגשות סותרים. הוא יכול למצוא בלבו פינה של שמחה גם במצב של צער. כך הלך אברהם אבינו למקום העקידה מלא שמחה, כשעיניו זולגות דמעות… וכאן גילה רבי אליהו מאיר את צפוני לבו. "עד כמה שכואב, אני שמח כעת בשמחת פורים אמיתית…".
בעומק הדבר, לימדנו ראש הישיבה כי מהתהום יוצא אילן חדש. לא ניתן להתעלם ממצב סכנה שבו שרוי אדם, אולם בצד זה עליו להביט בשעה זו אל החיים החדשים.
אפילו בעבודת ה' יש מצב שבו חלה ירידה, אבל זו 'ירידה לצורך עלייה'. הנפילה אמורה לרומם את האדם למקום נעלה יותר. מי שחווה נפילה וקם ממנה, מגלה בעצמו כוחות שיכולים להביא אותו למקום גבוה יותר. התגברותו על הנפילה מעידה שכוחותיו הם למעלה ממדידה והגבלה, ומעתה בכוחו לעמוד בניסיונות ובקשיים. לשם כך זימן לו הקב"ה את הסכנות, כדי שיתגבר עליהן ויגלה בעצמו את הכוחות המיוחדים, וישתמש בהם מעתה בשגרת חייו.
כשאדם ניצל הוא זוכה ל'חיים' – גילוי כוחות חדשים שלא ידע שיש בו. ההודיה שלו צריכה להיות תמידית –"יודוך סלה". אמנם הקרבן והתודה הם חד פעמיים, אך השפעת הנס צריכה לשנות את החיים לגמרי. על האדם להבין שמכאן והלאה בכוחו להתעלות ברוחניות ובגשמיות יותר מאדם אחר.
העניין יובהר על פי העיקרון ההלכתי, ששטר שיצא עליו ערעור ונתקיים, אי-אפשר לערער עליו שוב. קודם שיצא הערעור היה תוקפו של השטר מוגבל, ותמיד הייתה יכולה לצוץ אפשרות שמישהו יערער על אמיתותו. אבל אחרי שיצא עליו ערעור ובית דין אישר את כשרותו, קיבל השטר תוקף ברמה אחרת לגמרי, ושוב אי-אפשר לנסות לקעקע אותו.
הסבר נוסף ניתן לומר, למה דווקא במילה "חיים" רמוז מצבי הסכנה שעליהם יש חובה להודות. הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, פירש פעם את המקרא בשירת חנה: "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל" (ש"א ב'), "מצוקי", משמעותו לשון צר ומצוק – אלה האנשים שעוברת עליהם מצוקה. "וישת עליהם תבל" עליהם ובזכותם העולם קיים! עם כל העומס והסבל שעל כתפיהם, בכל זאת עמודי עולם הם, וישת עליהם תבל. לפעמים נדמה להם שהם שפלים, רמוסים ונידחים. טרודים הם בצערם, בטלטוליהם ודאגותיהם. ובכל זאת, על הכתפיים שלהם עומד עולם ומלואו, תבל ויושבי בה.
אלו אשר זעקו לה' במצוקותיהם מעמידים ותומכים את החיים ומשום כך במילה זו הם רמוזים.
מספרים על החסיד רבי שמואל מונקעס מחסידי בעל התניא זי"ע, שהיה תמיד שמח ומשמח. פעם טיפס ועלה על השער לפני בית רבו. הוא נתלה שם על הגדר ונשאר תלוי ועומד… שאלו אותו החסידים: מהו מעשה קונדס הזה? ענה להם רבי שמואל: " לפני ביתו של סנדלר רגילים לתלות מגפיים, להודיע שכאן נמצא סנדלר. על בית החייט היו תלויים מספריים, על בית הזגג – חתיכת זכוכית. וכשעוברים על יד ביתו של הרבי צריך לתלות חסיד, שידעו שכאן גר הרבי….
ניתן להשתמש בזה כמשל, בדרך צחות… ש'יהודי המודה לקב"ה על מצב הסכנה מעיד ש"כאן גר חי העולמים" ומלוא כל הארץ כבודו. אם נמצא יהודי חי וקיים שמרגיש בחוש שתלוי ברחמיו וחסדיו של הקב"ה, הרי מעיד הוא שהקב"ה מחייה החיים.
אם נמצא כאן חסיד, סימן שגר כאן הרבי. ומקל וחומר בן בנו של קל וחומר, יהודי המודה לבורא עולם מעיד על יחיד חי העולמים ברוך הוא, המשפיע וחותך חיים לכל חי בחן בחסד וברחמים….
כמה מתאימים פירושים אלו לימים אלו. עלינו לדעת כי יש בנו כוחות גדולים לצלוח את התקופה הזאת עם אמונה בבורא עולם. נודה לקב"ה ונעיד כי הכל מאתו יתברך, ומאתו לא תצא הרעות.