הרופא בחזית: חרדים (וחרדה) בימי קורונה

כשבחוץ רועמים התופים ומטיחים בציבור החריד האשמות שווא המזכירים ימים אפלים בהסטוריה של העם היהודי, דווקא פרופסור חילוני הנמצא בליבת הסערה – מבקש להדגיש

פרופסור וינקלר
פרופסור וינקלר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אתמול צלצלו אליי חברים קרובים ומודאגים מכל רחבי הארץ ושאלו, האם בימים טרופי הקורונה אני עדיין ממשיך לעבוד כרגיל בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק. ״אתה לא מפחד להידבק מהם?״ נשאלתי, ״הם מצפצפים על הוראות הבידוד וכולם שם חולים״. כך אמרו לי ידידיי בדאגה כנה לשלומי. החלטתי, אם כן, לכתוב על כך כמה מילים.

ראשית עליי להקדים ולומר שאינני דתי או חרדי, לא באתי מבית דתי וקשה לי למנות מצוות רבות מתוך התרי״ג שעליהן אני מקפיד באופן קבוע. מחובתי לומר שאינני מסכים עם החרדים בשאלות פילוסופיות מסוימות, לא בכל הסוגיות המוסריות והקיומיות אנו תמימי דעים. אז מה? עדיין יש יופי עצום במנהגים, במסורת ובאמונה. אני מתקומם על התפיסה המעוותת לטעמי, הבדלנית והמקוממת של חלקים מהיהדות החרדית (כמו דתות אחרות) כלפי בני אדם השונים מהם באמונתם, בנטייתם המינית וכן הלאה. אבל, אינני יכול שלא לראות אצל החרדים צדדים מרשימים ומעוררי קנאה. במעיני הישועה אני נתקל בדרך ארץ ובכבוד לבני אדם ואפילו לרופאים, שהפכו לשק החבטות של כלל מערכת הבריאות בישראל. אני זוכה לאסירות תודה ולנימוס שמזמן כבר אינם מנת חלקנו במחוזותינו החילוניים. התנהגותם  של פרטים מסוימים בציבור החרדי בימים אלה מקוממת אותי מאוד. הזלזול שלהם בהנחיות הריבון הניתנות, כביכול, בניגוד לדעת תורה מטריפות את דעתי ומצדיקות בעיניי ענישה חמורה. הפרת הבידוד, הזלזול בסגר וההתקהלות ההמונית הן עבירות פליליות שהמדינה צריכה לטפל בהן ביד קשה. אז מה חדש? גם בעבר וכנראה גם בעתיד הייתה פעילות משטרתית מופחתת בקרב מיעוטים מסתגרים. גם המשטרה לא אשמה. לכולנו נוח להניח לבעיות שבשולי החיים ולא להתעסק עם אלו ואחרים, אלא כשהם ממש מורגשים. לצערי, הפעם הזלזול הזה יגבה את חייהם של מפרי הבידוד וחמור מכך, של אנשי הצוות הרפואי שיטפלו בהם. זה כבר לא צחוק.

נחזור לבני ברק הנורמטיבית. בעוונותיי, אני מתגעגע לאידיש שהייתה שגורה בפי הוריי ז״ל, ולו יכולתי להגשים חלום הייתי מתמסר ללימוד השפה, גם בגילי המתקדם. האידישקייט חסרה לי, אבל אפשר לפגוש בה כאן בשפע, בלב בני ברק. וכך, למרות החילוניות המובהקת שבי וחיבתי היתרה להבלים של העולם הגשמי והקוסמופוליטי, כבר כמעט חמש שנים שאני עובד כפלסטיקאי מומחה בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק ושמח מאוד על כך שנפל בחלקי לטפל בזקוקים ליכולותיי.

עבודתי מתמקדת בתחומי השחזור של הכירורגיה הפלסטית. יחד עם עמיתי ד״ר ראול אספרזה, אנו מטפלים בגידולי עור ממאירים ובניתוחים לשחזור שד אחרי סרטן, ומבצעים שלל ניתוחים פלסטיים המוגדרים רפואיים (לא ניתוחים קוסמטיים, שממילא אינם מבוצעים בבתי חולים ציבוריים).

שדרת הניהול האדמיניסטרטיבי של בית החולים מורכבת כמעט כולה מנשים וגברים חרדים ומלאה בנשים וגברים מרשימים ומוכשרים, אינטליגנטיים, רהוטים, חרוצים ומלאי רצון לפעול למען טובת בית החולים ומטופליו.

החלק הרפואי, בניהולו של פרופסור מוטי רביד, מגוון יותר ונראה לי שיש בו רוב חילוני. בין הרופאות, הרופאים והאחיות שאני מכיר ישנם יהודים דתיים וחרדים, ישנם רופאים ערבים, מרדימים מהודו ומזרח אירופה וכך גם בקרב האחיות והסגל הפרא רפואי. האווירה הכללית בבית החולים היא עניינית ומכבדת. מיומי הראשון ועד היום, מעולם לא נשאלתי האם אני מקפיד אצלי בבית על דיני הכשרות, לא נשאלתי היכן ומה עשיתי בשבת (גם כשהגעתי לעבודה ביום ראשון כששיזוף השמש מהבריכה והים ניכר על פניי השרופים), לא נדרשתי לקרוא בתורה ובוודאי שלא התבקשתי לחבוש כיפה. אף פעם לא הייתה התערבות רבנית שאינה מקצועית בעבודתי כרופא.

סביבת העבודה שבה נתקלתי הייתה נעימה ועניינית. הנשים לובשות חצאית ארוכה או שמלה וחולצה סגורה וארוכת שרוול (הרופאות המנתחות לובשות לבחירתן שמלה או מכנסי חדר ניתוח, כמו בכל העולם). בבואנו לעבודה, איננו מתחבקים או מתנשקים וגם לא לוחצים ידיים. מסתפקים בשלום, בוקר טוב ומה נשמע. האווירה קלילה ונעימה, כבר אמרתי? ייתכן שלמרות שזה נשמע לכם מוזר, יש בצורת הדיבור והלבוש (בעיקר במתאר של בית חולים ציבורי) לא מעט רוגע, שמירה על צניעות, פרטיות וכבוד הדדי. האווירה איננה פחות נעימה ממה שחוויתי במקומות עבודה שבהם נשים לובשות גופיות חושפניות או חצאיות קצרצרות בקיץ והגברים חושפים שיערות בחזה מבעד לחולצה פרומה. אישית, אינני מחבב לבוש מרושל, חושפני, או זרוק בבית החולים, להיפך. יותר מכל העניקה לי העבודה בבני ברק את ההזדמנות להכיר מקרוב ומתוך שיתוף פעולה את הציבור החרדי (ציבור שאותו הכרתי רק במעט, מתוקף תפקידי כרופא בבית החולים שיבא במשך עשרות שנים). לא לכל אחד מאיתנו יש הזדמנות להכיר תרבות חדשה, מנהגים אחרים ובעיקר לנפץ את חומת המיתוס וההכללה כלפי ציבור מסוים, מבלי לעבור מדינה, לשנות שפה, או לעבור שינוי מהותי בחייו. לי נקרתה ההזדמנות הזו. הציבור החרדי שאותו גיליתי בבית החולים מעיני הישועה אינו עונה לסטריאוטיפים שעליהם חונכנו. למדתי ש״חרדים״ היא מילה מדויקת כמו צפונים וערבים. יש בהכללה על החרדים אותה חוכמה כמו בהגדרה ״שמאלנים ובוגדים״ וכן הלאה.

הנה כמה נתונים על החרדים בבני ברק: האוכלוסייה מונה למעלה מ-200 אלף תושבים, 80 אחוזים מהם מתחת לגיל 60. בני ברק העיר היא הצפופה והענייה בישראל. יש בבני ברק כ-2,000 כיתות לימוד –  ישיבות, כוללים ועוד.

בימות החול, בני ברק גועשת ומלאת תזזית ומהומה. הדבר ניכר ברחובות העיר בבוקר בדרכי לבית החולים וביתר שאת בסיום יום העבודה. הרחובות הומי אדם בכל שעה משעות היום וכך גם בלילות. בבקרים, מאות ילדים, נשים וגברים אצים רצים ללימודיהם ולעבודתם, וממלאים את הרחובות הראשיים בבני ברק ברעש והמולה. אנשי בני ברק חיים באמונתם. הם אינם מאושרים מהגישה המכלילה של הרחוב הישראלי החילוני כלפיהם. ייאמר ביושר, שהם גם לא ממש מתרגשים ממה שאנחנו חושבים, כותבים ואומרים עליהם. מבחינתם, האמונה, יראת השם, התפילה, הטבילה במקווה ושאר המנהגים והמצוות, הם דרך חיים. בבחינת ייהרג ובל יעבור. מרבית החרדים עובדים, משלמים מיסים ותורמים למשק. מיעוטם לומדים תורה כדרך חיים. אבל, כשאנו מתייחסים להקפדה שלהם על הוראות הבידוד של הקורונה, אנחנו חייבים להתייחס אליהם ברצינות ובכובד ראש. זה לא ציבור בור ומזלזל כפי שקל לנו לחשוב, רק בגלל מיעוט שבהם. לחרדים יש גם קשיים אובייקטיביים המחייבים גישה קצת יותר צנועה מצידנו, עם קצת פחות התלהמות. החרדים חיים כנפרדים מהחברה היהודית החילונית, כמוהם כבני דודינו הערבים. הם צפופים במידה רבה מכפי שרובנו מבינים. זו לא סיבה לעבור על החוק, אבל זה עניין שאפשר להתייחס אליו בסלחנות מסוימת.

בשבועיים האחרונים עברה בני ברק, יחד עם בית החולים מעיני הישועה, מהפך דרמטי שלא ניתן לפספס אותו. רחובות העיר התרוקנו, כמעט כל החנויות נסגרו והילדים והתלמידים נעלמו מהרחובות. בבית החולים מעיני הישועה הוקמה  מחלקת קורונה, ללא חשיפה תקשורתית, שאליה צוותו הרופאים והאחיות הפנימאים של בית החולים. בתוך ארבעים ושמונה שעות, הוקם בחניון הנהלת בית החולים אוהל משוכלל ומאובזר היטב, למיון ראשוני של חולי קורונה. בית החולים התרוקן ממבקרים, מרפאות החוץ נסגרו, הפעילות האלקטיבית בוטלה ובכניסה לבית החולים ממתין לכל הנכנס (איש צוות או מבקר), איש בטחון המודד חום ומברר קיומם של תסמיני קורונה. צוותי ניקיון סורקים ומחטאים ללא הרף את בית החולים, מנקים ומצחצחים מכל עבר ביתר שאת.

לכל איש צוות רפואי, כמו גם לעובדים הפרא רפואיים בישראל, יש חשש מהדבקות בקורונה. רובנו איננו ממוגנים כראוי. בין אם זה בגלל הרגלינו המושרשים (גם אנחנו לא ממש הפנמנו שכולנו בחזית ההדבקה) ובין אם מדובר בחוסר באמצעי מיגון כמו מסיכות וחליפות מבודדות. הסיכון שצוות מעיני הישועה יחלה בקורונה לא נראה לי גדול מאשר הסיכון לרופאים בשאר בתי החולים בארץ. בעת כתיבת שורות אלה, התבשרתי שצוות חדר הניתוח דולל משמעותית בגלל גילוי קורונה בקרב שניים מהעובדים. בתום החקירה האפידמיולוגית שנערכה בבית החולים, קיבלו חלק מהאנשים הודעה המחייבת כניסה לבידוד. השאר, ואני בתוכם, נתייצב כרגיל לעבודה וננסה לשמור ככל האפשר על שגרת החרום, המחייבת ביצוע ניתוחים דחופים ומצילי חיים. כולנו יחד נתפלל ונייחל (כל אחד לפי דתו ואמונתו, תפיסת חייו וחינוכו) שהמשבר הזה יחלוף מהר ועם מינימום חולים ונפטרים.

התקווה האישית שלי היא, שביום שאחרי נקום כולנו עם ההבנה הנעלה ביותר: כל בני האדם הם ילדים שווים בפני האלוהים. העובדה הזו מתבררת שוב ושוב, כל פעם בדרך אחרת. אנו, אזרחי העולם, התבקשנו לשים לב שגם וירוס הקורונה אינו מבדיל ביננו. יותר מכול השיעורים שעלינו ללמוד, הפעם מדובר בשיעור בסיסי על נזקיה העצומים של ההפרדה, ההסתה, ההכללה, שנאת החינם והדיבור הרע.

בשעות אלה של התפשטות מגפה עולמית המלווה בפניקה גלובלית חסרת מעצורים, אסיים בתודה גדולה לאל שבמרומי בני ברק, או לגורל הפיזיקלי של ממדי האינסוף של היקום, או פשוט לאבי ולאמי הפולנייה ז״ל, שכמו הכריחו אותי להיות רופא. מבחינתי, זו היפה שבשליחויות שיכול אדם לזכות בה בחייו.

השארת תגובה