המסתורין בשירה היהודית…

מה המקום של השירה והזמרה ביהדות? יוסי גרין חיפש וחיפש, ובסוף אולי גם הבין ■ ומה הספר שמצא ונעלם ושוב נמצא בעת כתיבת הטור?

יוסי גרין
יוסי גרין

למרות שנושא המוזיקה והזמרה שזור ומצוי תכופות במקורות, אם נישאל מהו התפקיד המדויק שלהן ביהדות, לא נדע להשיב תשובה ברורה. כנראה מאחר שהיהדות, כפי שאנחנו מכירים אותה, מושתתת בעיקר על הלכה, ואילו היחס בין שירה להלכה ויהדות אינו ברור בימינו. לדעתי, נושא זה לוט בערפל, בעוד נושאים אחרים ביהדות מאד ברורים:

לדוגמא, בנושא כתיבת סת"ם או כתיבת גטין וכדו' – ישנם ספרים המאגדים את השיטות וההוראות השונות ומבהירים לסופר כיצד בדיוק אמורה להיראות התוצאה הסופית של מה שהוא הולך לכתוב. כך גם קיימות שיטות כתיב ייחודיות ומסוימות בשפת הקודש לספרים אלו, קליגרפיה מסוימת שצמחה מתוך מיקום גיאוגרפי – בספרד ובאשכנז. השיטה אינה מותירה ספקות לגבי צורת התוצר הסופי, כיצד בדיוק כותבים את הסת"ם לפי כל שיטה.

כך גם בנוגע לשחיטה וכשרות. בנושאים אלה נכתבו תילי-תילים של הלכות המבהירות ומגדירות בדקדקנות רבה כל שלב ושלב בתהליך, שהתוצר הסופי שלו הוא כמובן מזון כשר למאכל.

ומנגד, איזה נפח בדיוק תופסות המוזיקה והשירה ביהדות? לכך התשובה כבר אינה חד משמעית. פה ושם נמצא מקור שמדבר על חשיבותן, אך לרוב יעלה הנושא בצורת חידה מסתורית. ישנו, למשל, מקור העוסק בנושא אך על דרך השלילה:

"זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" (תהלים קיט: נד).

כשדוד המלך הסתתר מאויביו שחיפשו אחריו הוא כתב בספרו, תהלים, שהוא משתעשע בדברי התורה המרגיעים אותו, היות שהם כמו "שירה" מרגיעה עבורו. כמו שמסביר רש"י במקום, "כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני".

והגמרא מתבטאת על כך בחריפות במסכת סוטה:

"דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות" (סוטה ל"ה).

אנחנו רואים, אם כן, שהשירה אינה נתפסת כמוצלחת כל כך… מצד שני, התנא הגדול רבי עקיבא טוען באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"רבי עקיבא אומר זמר בכל יום, זמר בכל יום" (סנהדרין צט.)

ורש"י על המקום מרחיב בנושא זה ומסביר את הסיבה לכך שרבי עקיבא חזר על הביטוי פעמיים:

"יגרום לך שתהא בעולם הבא בשמחה ובשירים" (רש"י שם), כלומר – שהלימוד יתחיל בניגון בעולם הזה וימשיך הלאה בניגון בעולם הבא…

כלומר, אם יהודי לומד תורה בניגון בעולם הזה – גם את זמנו בעולם הבא הוא יעשה בשמחה ובשירה. ידוע שרבי עקיבא התכוון בדבריו לקשר החשוב בין תורה לשירה בעולמנו, קשר עליו מוסיף רש"י הקדוש ואומר שהוא יביא על האדם אושר ושירה נצחיים.

מה שפחות ברור הוא האם המוזיקה והשירה מהוות חלק בלתי נפרד ומהותי כל כך במה שנקרא "להיות יהודי", או שזה רק כעין "אביזר נלווה" ליהדות ולא עקרוני כל כך ליהדות עצמה, אלא שאחרי הכל, מאחר שאנשים שרים לעצמם, רוקדים ולעתים אף חוגגים – פעילויות הדורשות מוזיקה ושירה, אז אולי כבר עדיף שתהיה זו מנגינה יהודית.

מה שהופך את הנושא אפילו למעניין ומסתורי יותר, הוא העובדה שכבר ממש מתחילת התקופה בה בית המקדש היה קיים, חלק חשוב מהעבודה היומיומית של בית המקדש היה כרוך בשירה ובמוזיקה. המוזיקה הזו בוצעה על ידי קבוצת אנשים חשובים שתפקידם היה קשור בלעדית לתחום הזה. ידוע לנו שאנשים אלה נמנו על שבט לוי, והיו בעלי כישרון מוזיקלי, והיו בהם גם משוררים וגם מנגנים על כלים שונים.

המשנה במסכת ערכין נכנסת לפרטים ומתארת את גודלה ומתכונתה של ה"תזמורת" וה"מקהלה" הללו של בית המקדש, על המבצעים והכלים שלה. היא מגדירה את המינימום והמקסימום של מספר הכלים המרכיבים את התזמורת:

"אין פוחתין משני נבלין, ולא מוסיפין על שישה. אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר" (ערכין פ"ב מ"ג). "אין פוחתין משתי חצוצרות ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין מתשע כינורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל לבד" (ערכין פ"ב מ"ה). "אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם" (ערכין פ"ב מ"ו).

הרמב"ם במשנה תורה מוסיף: "אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין, אלא בקול. כשיתקלקל קולו מרוב הזקנה ייפסל לעבודתו במקדש" (משנה תורה הלכות כלי המקדש ג:יא).

אנחנו רואים שהלוי אינו נפסל להשתתפות במקהלה בשל מגבלות גיל או מומים נוספים, אלא רק בשל קולו, הנפגם עם זקנותו. כשקולו כבר אינו מספק לשירה בשל גילו המבוגר, ומסתבר שכבר אינו יכול לרומם כראוי את הציבור, הוא נפסל לשימוש בקודש.

כל מי שמבין במוזיקה יודע שתנאי מוקדם והכרחי לתפקיד שכזה הוא מה שנקרא "אוזן מוזיקלית" טובה. לוי ש"מזייף" או שלא מצליח לכוון את כלי הנגינה שלו (רוב כלי הנגינה בביהמ"ק היו כלי מיתר, ובלי כיוון מדויק של הכלים ונגינה בטון הנכון, הנגינה יכולה להישמע כצרמוניה קקפונית), לא יכול לקחת חלק בקבוצה נעלית זו של המשוררים והמנגנים. בנוסף, מאחר ומערכות ההגברה האלקטרוניות של ימינו לא היו קיימות אז, היה צורך בקול בולט ומיוחד כדי לקיים את "הופעות עבודת בית המקדש" הללו של הלויים. אחרת, המוני עולי הרגל לא היו יכולים ליטול חלק בחוויה מרגשת זו, שהרי כיצד קולות אנושיים כפי שהם, ללא מערכת הגברה, יוכלו להישמע בכל חללי בית המקדש הפתוחים והנרחבים ללא פיתוח של אותם כישורים מיוחדים בקול?

כך גם לאיזון ההרמוני היה תפקיד מרכזי, היות שכל הכלים ה"מלודיים" המדוברים היו בשימוש לכל הפחות בזוג (מן הסתם, תנאי בסיסי לקיום הרמוניה…), בו בזמן שהמשנה אומרת שכלי ההקשה (ששייך לקצב של התזמורת ולא להרמוניה) שהיה, הצלצל, היה בודד ללא צלצל נוסף.

והיו גם כמין "עיבודים" לשירים, כמו שהמשנה אומרת: "ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק יפה (ערכין פ"ב מ"ג).

המשנה מסבירה שאת סיום כל שיר היו מסיימים רק בחליל אחד, בגלל שכך זה מסתיים 'הכי יפה".

משמע מכך שהיו מקהלה מדויקת, תזמורת מורכבת מכלים מדוייקים, הרמוניה, עיבודים, סאונד…

ובנוסף, גם בעצם עבודת הקורבנות בבית המקדש היה שלב חשוב של מוזיקה. אנחנו יודעים שעבודת הדם בקורבנות הייתה מורכבת מארבעה שלבים עיקריים: שחיטת הבהמה, קבלת הדם מהבהמה, הולכה (העברת הדם אל המזבח) והשלב החשוב והחיוני מהם – זריקת הדם על המזבח, שהוא השלב הסופי שהיה לו משקל רב בתהליך הכפרה. התורה מפרטת שתהליך עבודת הזריקה לווה על ידי שתי חצוצרות עשויות כסף שהמחישו והדגישו את חשיבותה של המוזיקה בכפרה. פעמים רבות דמיינתי כמה נפלא, מלכותי ואפוף הוד היה נשמע בוודאי תהליך הקרבת הקורבנות. (מאחר שהחצוצרה המודרנית לא הייתה קיימת אז, החצוצרות באותם ימים היו כלים דמויי "קרנון", שהוא כלי נשיפה מתכתי עתיק המפיק צלילים מלכותיים עוצמתיים שכאלה. לפי ההבנה שלנו היום, המנגינות האלה בבית המקדש בוודאי נשמעו קצת כמו התרועות במצעדים צבאיים או מלכותיים).

ואם חשבנו שצלילי המוזיקה והשירה בבית המקדש נשמעו רק בימי חול, אנחנו מודעים לכך שהם מילאו את בית המקדש אף בשבתות ובימים טובים… (נגינה בשבת אסורה רק מדרבנן, ואין "שבות" במקדש). דמיינו את יופיים המלכותי ועוצר הנשימה!

מה שאנחנו רואים כאן במבט מלמעלה, הוא התפקיד החשוב שהיה מאז ומתמיד למוזיקה ולשירה בתורה, בעבודה וביידישקייט בכלל.

…ועדיין, כל המסתורין הזה…

כי אנחנו אמנם יודעים בדיוק מה היו המילים של רוב השירים ששרו בבית המקדש. אנחנו מכירים את מילות שירת הים, ספר תהלים, ו"שיר של יום". אבל מהן המנגינות שליוו את השירים האלה? מנין הן באו? כיצד נשמעו ההרמוניות שלהם? האם המנגינות היו עממיות/מסורתיות וקבועות או שחודשו מעת לעת? ואם נכתבו מנגינות חדשות, של מי היה התפקיד לחבר אותן?

■ ■ ■

לפני מספר שנים, התארחתי בשבת בישראל אצל חבר קרוב שלי. כמו בכל השבתות שעשינו יחד התפללנו בבית הכנסת היפהפה בביתו בפתח תקווה. כינוי החיבה שניתן לבית הכנסת היה: "זיסקוביץ'" (שם הגבאי היה יובל סטופל המוכשר והנודע). אני זוכר שבאותה שבת, תוך כדי תפילה, נטלתי בידי מאחד ממדפי הספרייה ספר ישן, בו מצאתי קטע רב עוצמה בנושא הניגוד המסתורי בין  חלק ה"זמר", המנגינה, לבין ה"שיר" – המילים של השיר היהודי. אני זוכר שהמילים נגעו עמוקות ללבי, אבל לאחר מכן לא הצלחתי למצוא את הקטע המעניין הזה. דפדפתי ודפדפתי בספר, אך כבר לא מצאתי שוב. לאחר זמן מה מאז כבר לא הצלחתי אפילו להיזכר בשם הספר או מחברו, עובדה שהפכה את החיפוש לבלתי אפשרי אף יותר.

אך השבוע, כשהרהרתי בנושא הטור הזה, פתאום נזכרתי בשם הספר ומיד התחלתי בחיפוש אחריו. לשמחתי מצאתי ב"ה את הקטע ואחלוק אותו איתכם. שמו "ספר הכרמל", ומחברו הוא רבינו הגדול מאיר לייביש זצ"ל, הידוע בשם המלבי"ם.

והנה המסתורין הכי גדול במנגינה… בגלל שהמלבי"ם כותב שאם מישהו חושב שהחלק החשוב היחידי בשיר היהודי הוא המילים הקדושות, הרי שטעות בידו, בגלל שהחלק החשוב אף יותר אפילו הוא ה"זמר" – המנגינה, שמגיע למקום גבוה הרבה יותר מהחלק של ה'שיר' – המילים.

הנה מה שלמדתי ממילותיו היפות והמסתוריות: המנגינה נעלה יותר מן המילים. כי מילים יכולות לכלול גם רעיונות שאינם שייכים לעולם הקדושה, אך מנגינה היא טהורה ותמיד מוקדשת לקב"ה לבדו ומתייחסת לניסיו ולהשגחתו עלינו. יתר על כן, בסדר החשיבות אנחנו רואים שהזמר מוסיף עם המילים, כמו שנאמר "שירו לו", ולאחר מכן "זמרו לו" – שהמנגינה מוסיפה על המילים.

והנה זה, במילותיו של המלבי"ם עצמו: "הזמר הוא מעולה מן השיר, כי השיר כולל כל עניינים ובא גם על דברי חול, והזמר הוא מיוחד בכל מקום רק לה' על עניני נסים והשגחה. והסדר הוא תמיד 'שירו לו זמרו לו', שהזמר – מוסיף על השיר"… (המלבי"ם בספר הכרמל).

תגובה אחת
  1. ידוע בחסידות שהמנגינה חשובה מן המילים

השארת תגובה