הרב הציב שומר בכניסה להר הבית

עוד לא יבשו הדמעות מההתרגשות שאחזה בהכרזת "הר הבית בידינו", החל הרה"צ ר' משה וובר זצ"ל לממן שומר שהתייצב סביב השעון בכניסה להר הבית והזהיר את המבקשים לעלות מפני הסכנה ההלכתית הטמונה בהר

הרב בהר הבית
הרב בהר הבית

"יום אחד הגיע למורי ורבי, הגה"צ רבי משה וובר זצ"ל, מידע על-כך שבאחד האולמות במרכז ירושלים עומד להיערך כנס גדול שמטרתו לשכנע את הציבור היהודי לעלות בהמוניו להר הבית.

"הרב אמר לי: אנחנו חייבים ללכת לשם ולסכל את תוכניתם! אסור שכנס כזה יתקיים!

"נחרדתי לשמוע זאת ממנו. זו הרי סכנה מוחשית להיכנס לתוך אולם מלא מפה לפה באנשים הדוגלים בעלייה להר ומטיפים לכך, ולהפריע לכינוסם.

"'הם עלולים להכות בנו', אמרתי לרב בקול רועם. אולם הוא לא שעה לדבריי. 'אני לא מפחד מהם', אמר לי בקול נחרץ ופניו הביעו נחישות ותקיפות.

"בשעה היעודה, לקחנו איתנו שקית שהכילה עשרות עותקים של 'קריאת הרבנים' – עצומה שהיו חתומים עליה פוסקי הדור, בראשם מרן בעל ה'אגרות משה' ומרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – האוסרים בתוקף את העלייה להר הבית בזמן הזה ופוסקים שזה כרוך באיסור כרת, ונסענו לאולם שבו התקיים הכנס.

"כשנכנסו לאולם, לבי הלם בעוצמה. מדלת הכניסה ראינו כיצד עשרות אנשים יושבים מרותקים ומאזינים בקשב רב לדברי אחד הנואמים, שהטיף בפאתוס אודות החשיבות העצומה לעלות להר. הוא קרא בדבריו הנלהבים להביא כמה שיותר אנשים שיעפילו להר.

"תוך עשיית שימוש מעוות ונלוז במקורות חז"ל, הוא הסביר שזוהי מצווה דתית ממדרגה ראשונה שתקרב את ביאת המשיח ובניין בית המקדש.

"הרב החל לצעוד בבטחה ובמהירות לתוך האולם. אני נשרכתי אחריו בברכיים כושלות, חרד מפני הבאות. הרגשתי כאילו אנו חודרים ללוע הארי. כשהגענו למרכז האולם, ניגש הרב למשתתפים שהקשיבו לנאום וטחב לידו של כל אחד מהם את הפלאייר עם קריאת הרבנים, תוך שהוא מכריז: אסור לעלות להר! אסור לעלות להר הבית! זהו איסור כרת!

"המולה רבה השתררה באולם והנואם נאלץ לקטוע את נאומו. חלק מהקהל החל לצעוק ולמחות בקולניות על ההפרעה המטרידה, ואילו חלק אחר ביקשו לקרוא את הכרוז.

"הדרמה נמשכה דקות ארוכות ומחרידות שעבורי נראו כמו נצח. חששתי כל רגע שאיזה חמום מום יתחיל להרביץ לנו ולפגוע בנו פיזית.

"נשמתי לרווחה כשיצאנו את האולם בשלום. ראיתי בכך שמירה מיוחדת שהרב זוכה לה משמים. חזיתי עין בעין בהתממשות הפסוק 'שומר מצווה לא יידע דבר רע'.

"מאוחר יותר נודע לי שלאחר שעזבנו את המקום התנהל וויכוח סוער בין המשתתפים שנסב אודות החומר שהרב הפיץ, ומשנוכחו המארגנים שלא ניתן להשקיט את הרוחות הלוהטות, הופסק הכינוס".

משמעות מעשית ל'מורא המקדש'

באנקדוטה דרמטית זו, בוחר הרב עידו וובר, תלמידו-כבנו של הגה"צ רבי משה וובר זצ"ל בעל 'ירים משה', לפתוח את השיחה אודות מאבקיו הנועזים ונטולי הפשרות של מורו ורבו בנושא מניעת הכניסה להר הבית. זהו סיפור אחד מני לא מעטים הממחיש את צביונו הנועז של המאבק הכמעט-אבוד באותם ימים – מאבק שהונע מכוחה של אהבת ישראל כנה ודאגה עמוקה מול ההכשלה ההמונית שרבים-רבים נפלו חללים לרשתה בעלייתם התמימה להר הבית מתוך טומאה.

שנים חלפו. אין כמעט יום שהר הבית לא עולה לכותרות בזירה הישראלית והבינלאומית. כל תזוזה בהר, מעוררת גלי ביקורת מקרב כל הגורמים הרואים עצמם 'מחותנים' עם הר המריבה. נדמה כאילו ומעולם לא נשמעה כאן הכרזת "הר הבית בידינו".

ובחזרה להיסטוריה: ימים אחדים לאחר חג השבועות תשכ"ז. זעקת "הר הבית בידינו" עם סיומה של מלחמת ששת הימים, עודה מהדהדת, וארגונים הזויים מתחילים לשווק תוכניות עלייה להר הבית. הרב וובר מחליט לקחת את הדברים לידיו ולהציל יהודים מאיסור כרת.

לאחר מאמצים והתייעצויות עם גדולי הדור, נבחר יהודי יקר שהרב זיהה את תכונותיו ומידותיו כהולמים את הדרישות ממי שאמור למנוע יהודים מאיסור. הוא השית עליו את התפקיד הרגיש, תוך שהוא מדריך אותו על כל פרט ופרט, קטן כגדול.

לאחר שווידא שה'שומר' שולט בשפות שונות, הנחה אותו באיזה אופן הוא צריך לפנות לכל מבקר ותייר, כיצד לנהוג במקרים של ניסיונות לחולל ויכוחים ומדון, הוא הדגיש בפניו שעליו לפנות לכל אדם בסבר פנים יפות ולשדר את התחושה שהוא דורש אך ורק את טובתו של המבקש לעלות מתוך חוסר מודעות לחומרת המעשה – וכמובן, הבטיח לשלם לו מכיסו טבין ותקילין.

"היה לו חשוב מאוד שלא ייווצרו חיכוכים והתלהמויות בין השומר לאלו המתעקשים לעלות להר בכל מחיר", אומר הרב וובר. "גם לגבי אותם יהודים משולהבים שעברו מסעי הטפה ושטיפת מוח ששכנעו אותם שהעלייה להר היא מצווה עליונה, קיבל השומר הנחיות מפורטות מהרב. הוא הפנה אותו למקורות ההלכתיים הרלוונטיים, ואם ההלכה לא הייתה מדברת אליהם, הוא היה משתמש באמצעי שכנוע אחרים.

"לאחר תקופה של השתלמות, יצא השומר לדרכו החשובה והחל את עבודתו תוך שהוא מצויד בברכת הדרך.

"השומר מילא את מלאכתו בצורה משביעת רצון. דרכם של אלפי אנשים נבלמה למרגלות ההר מתוך רצון טוב מצידם שלא לחולל את המקדש. תחושת 'מורא המקדש' קיבלה אז משמעות מעשית".

דאגתו של הרב וובר זצ"ל לא הסתיימה עם כינון השמירה. "מדי יום", מספר הרב וובר, "כשסיים הרב את תפילת שחרית ברחבת הכותל ואחד מתלמידיו הגיע להחליפו על-יד דוכן התפילין אותו הקים מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה הרב פונה לכיוון הכניסה להר הבית בכדי לעקוב מקרוב אחר תפקודו של השומר מקבל המשכורת. הוא היה עומד לצידו של השומר ופונה בעצמו למבקרים, משמש תגבורת לשומר.

"היה חשוב לרב שבמשך כל שעות הפתיחה של ההר, תהיה נוכחות של שומר, וגם כאשר השומר הראשי לא היה שם, הרב היה דואג להפקיד שומרים נוספים", מספר הרב וובר.

מהר-הבית לכותל המערבי

מתיאורו של הרב עידו וובר עולה, שהתרחיש הבא היה מחזה נפוץ: אדם מתקרב לאזור הכניסה להר הבית, מיטיב את מצלמתו ומתכונן לרגע בו תדרוכנה רגליו הרועדות מהתרגשות על אדמת הקודש שעליה עמדו שני בתי המקדש. אך כאן, בדיוק בנקודת הכניסה, עוצר אותו שומר חביב וחייכן, מסמן קריאת "סטופ!" באדיבות שלא ניתן לסרב לה.

"שמע, יהודי", קורא השומר למבקר. "נכון שזהו האתר הקדוש ביותר לעולם היהודי. אמת שעל פסגת ההר הזה התרחש המאורע ההיסטורי הבולט שהפך את עם ישראל לאומה הנבחרת – מעמד עקידת יצחק. כאן קיבל אברהם אבינו את הבטחת 'ואעשך לגוי גדול', וכאן ניצבו על תילם שני בתי המקדש.

"הכל אמת ויציב, ידידי", הוא ממשיך. "אבל מה לעשות, אנחנו טמאי מתים. עלייה להר הבית בזמן הזה, איננה התחברות לשורשים או סגירת מעגל היסטורי כפי שניסו 'למכור' לך, אלא דווקא ההיפך מכך. זהו חילול הקודש במובן הפשוט ביותר. אם רצונך לכבד באמת את קדושת המקום, סוב על עקבותיך והסתפק בצפייה מרחוק ובתפילה למרגלות נדבכי הכותל המערבי, שרידו של בית המקדש. שם שא תפילה נרגשת ובקש שיגיע הרגע המיוחל אליו מצפה העם היהודי אלפי שנים, בו ישוב ה' לציון, יזה עלינו מים טהורים ויטהרנו מכל טומאותינו. או אז תתאפשר לכולנו העלייה להר בטהרה ובקדושה".

למשמע הדברים, בדרך-כלל (אם לא היה זה מבקר 'להכעיס'), היה התייר הנרגש נסוב על עקבותיו ופונה לכותל המערבי. זמנית, עד שיבנה בית המקדש.

שלט המריבה

במקביל לנוכחות השמירה שהוצבה במקום, ראה הרב וובר צורך לנקוט באמצעי מנע נוסף שימזער את גלי העלייה המטורפים של אותם ימים: בחזית הכניסה להר, קבע שלט גדול ומאיר עיניים שבו הופיע במילים גדולות שלא ניתן להתעלם מהן: "אסור לפי דין תורה לכל אדם להיכנס לשטח הר הבית מפני קדושתו!". המשפט תורגם לאנגלית, רוסית וצרפתית.

המילים שהרכיבו את המשפט בן ארבע השפות, נבררו בקפידה ונוסחו בתיאום עם הרבנות הראשית לישראל, שחתימתה התנוססה על הלוח.

השלט הראשון שנחנך במקום לא החזיק מעמד זמן רב. מהר מאוד התחוורה העובדה שגורמים עלומים הדוגלים בחשיבותה של העלייה להר, דאגו להעלים את השלט בשעותיו הקטנות של אחד הלילות הראשונים להצבתו.

אך לא איש כהרב וובר למוד הנחישות יגלה רפיון ידיים. מיד כשעודכן בדבר המעשה הפרובוקטיבי, הלך הרב להזמין שלט חדש. פחות מ-24 שעות לאחר עקירת השלט, התנוסס בגאון שלט אחר שכמו הכריז: אם אתם מחפשים הרמת ידיים – הרי שהתבלבלתם בכתובת. כאן מתנהל מאבק טהור על כבוד המקדש.

תרחיש עגום זה חזר על עצמו שוב ושוב והפך לתופעה חוזרת ונשנית כשבכך פעם נאלץ הרב וובר לממן שלט חדש מכספו האישי הדל.

מהיכן באמת הגיע המימון לפרויקט במשך כל השנים? שאלנו את הרב עידו וובר.

"הדבר היה בנפשו של הרב. הוא היה מניח את כל עיסוקיו החשובים – שיעורי התורה הקבועים, ההתוועדויות, קירוב היהודים – לטובת מצוות השמירה. בתחילה היה חוסך מפת לחמו כדי לממן את עלות השמירה", הוא אומר. "כשהרב גילה שזה גורם לו לחובות כבדים מנשוא, החל לכתת רגליו לבתי נדיבים. מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהיה ידיד אמת למורי ורבי ולמפעליו ועמד בעצמו באופן אישי מאחורי חלק מהיוזמות שננקטו לצורך המטרה – צייד את הרב במכתב נרגש שבו הוא קורא לנדיבי עם לפתוח את ליבם למען המטרה הנעלה".

הרב וובר מציין כי עלות השמירה לא הייתה זולה. "לא היה מדובר באיזה בטלן, עולה חדש או 'שומר בגרוש' שתמורת אי-אלו פרוטות ייאות בחפץ לב לעמוד בכניסה לאתר כלשהו ולמלמל משפט שאין לו קורטוב של מושג אודות משמעותו. הרב וובר חיפש לצורך התפקיד המורכב בעל ההשלכות הרגישות, אדם אינטליגנטי, בעל רטוריקה נאותה, הופעה מכובדת – וכמובן ירא שמים. ואדם העונה לקריטריונים אלו, לא היה זול בכלל".

"הוא היה רחוק מ'קנאות'"

"הרב שימש בהליכותיו סמל ומופת מופלאים לאהבת ישראל בממדים שלא ניתן למצוא להם אח ורע, את כל כולו הוא הקריב למען יהודים", מדגיש הרב עידו וובר. "גישתו ההשקפתית הייתה רחוקה מההגדרה 'קנאית'. אבל במאבקו למניעת העלייה אסורה להר הבית, הוא לא גילה גמישות ומשוא פנים כמלוא הנימה. הוא נאבק ללא חת ויצא בגאון במלחמת קודש נגד התופעה שההלכה היהודית רואה בה חטא חמור. הוא הראה לי פעם את ספרו של אחד הראשונים, הכותב שעלייה להר הבית בזמן הזה מתוך טומאת מתים הינה העוון החמור בתורה.

"דווקא היותו אוהב ישראל ללא שיור והגבלה", ממשיך הרב וובר, "היא שהניעה אותו להביא את חומרת האיסור לתודעה ציבורית בכל דרך ואף להיאבק למען מטרה זו בחירוף נפש.

"האיסור ההלכתי היה אמנם בקונצנזוס ציבורי רחב ורבנים מכל החוגים היו חתומים על עצומות האזהרה, אבל לא היה מי שירים את הכפפה וידאג למנוע את העלייה להר.

"לאור זאת, הרגיש הרב וובר שדווקא בתחום זה רובצת עליו חובה של 'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש'. הוא גמר אומר למלא את החלל המסוכן שנוצר ולבלום את ההפקרות".

השלט הוצב מחדש

"ממרחק השנים – 41 שנה מתחילת השמירה – אפשר לקבוע שהמאבק שבאותן שנים נראה היה אבוד לחלוטין, נשא פירות", אומר הרב עידו וובר ושואל: "איפה היום כל התנועות הקיצוניות שצצו אז כפטריות אחר הגשם? איפה כל הדמויות שהתסיסו את הציבור לעלות להר? כיום, מלבד כמה עלונים סהרוריים שנאבקים על זכות קיומם, אין כמעט פעילות למען עלייה להר. אם כי חייבים להדגיש שלצערנו קבוצות יהודים סהרוריים עוד עולים בהר מפעם לפעם".

המשכיות למפעל חיים

הרב עידו וובר, מוכר בציבור כעורכו של העלון השבועי 'שמעו ותחי נפשכם', המופץ מדי שבת בבתי-הכנסת ברחבי הארץ וזוכה לפופולאריות גבוהה.

הציבור הכללי מכיר את הרב וובר דרך התוכניות אותן הוא מגיש באמצעי התקשורת המשודרת ובהן הוא נוהג לייעץ לפונים אליו מעל גבי האתר ולסייע להם להיחלץ ממצוקות ולפתור מועקות. את מי שלא מספיק לעלות לשידור, הוא מזמין לפנות אליו לאחר-מכן ורבים הם הפונים ללשכתו.

איש לא יצליח לתפוס אותו בתוכנית או הרצאה שבהן לא יזכיר את מורו ורבו הרוחני, וידגיש שאת כל תורתו ינק ממי שהדריכו במשך שני עשורים. בכל מפעליו רואה הרב וובר המשכיות למפעל חיים שהנחיל לו מורו ורבו המובהק, שראה בו בן לכל דבר. בהיותו חשוך ילדים, החליט תלמידו, מצדו, לאמץ את שם המשפחה של רבו.

כממשיך מורשת רבו, הרב עידו וובר עצמו מתייצב מדי פעם ביוזמתו בשער הכניסה התחתונה להר הבית, ומשכנע קבוצות תיירים לא לעלות להר הקדוש.

לפני שנים אחדות, תועד הרב וובר בכלי התקשורת כשהוא עומד מול משה פייגלין, ערב הפריימריז לראשות הליכוד, ומתעמת למנוע ממנו לעלות להר. "מר פייגלין, זהו איסור כרת! חזור בך! זה לא יביא לך את ההצלחה בפריימריז", אמר הרב וובר.

אך פייגלין בשלו: "אני יודע בדיוק לאן מותר להיכנס!".

כל צופי התקשורת ראו את הקטע, שגרם לקידוש שם שמים ברבים.

כשמונטיפיורי מימן את השמירה

עלעול במקורות קדומים מעלה את התובנה שלפיה שמירה סביבות הר הבית לא נולדה היום. גם לא בשנת תשכ"ז.

בהלכות בית הבחירה, מדבר הרמב"ם אודות מצוות עשה "לשמור את המקדש", אבל הדאגה מפני אדם הנכנס למקדש שלא בטהרה הינה פרט שולי במכלול הסיבות להצבת השמירה סביב ההר.

"ואין השמירה אלא כבוד למקדש וגדולה היא למקדש שיהיו לו שומרים. אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים", דברי הרמב"ם.

הרמב"ן מוסיף נופך משלו וכותב "והשומרים כולם כשומרי ראש המלך".

היות והתקבלה הגישה ההלכתית הסוברת שקדושתו של בית המקדש תקפה אף לאחר היחרבותו לכל דבר ועניין, היו מפרשני התלמוד שצידדו בתפיסה שאין סיבה שהשמירה סביבות ההר לא תפטרל בזמן הזה. אבל לא כולם סמכו את ידם על הגישה הזו. היו שראו בכך עבודת המקדש לכל דבר, שאינה אפשרית מתוך טומאת מתים.

אחד מגדולי הלוחמים במאה ה-18 בעד הצבת השמירה, היה רבי מעשל גלבשטיין. הרב גלבשטיין הינו אבי משפחת גלבשטיין הירושלמית הנודעת, שבניה עוסקים עד היום בחסד של אמת במסגרת החברה קדישא הירושלמית.

ב-1881 עלה הרב גלבשטיין ארצה במצוות רבו, ה'צמח צדק' מליובאוויטש, והחל להשקיע את ראשו ורובו בליבון ופיענוח שמירת המקדש. עבודה מחקרית מקיפה הובילה את הרב גלבשטיין למסקנה, שמצוות השמירה עומדת בעינה גם כשבית המקדש אינו עומד על תילו.

את מסקנותיו הנחרצות כינס לתוך ספר מיוחד שכתב בנושא, ששמו "משכנות לאביר יעקב".

הרב גלבשטיין, שאיש יוזמתי היה, לא הסתפק בעבודת המחקר. בעקבות מסקנותיו החל להגות תוכנית מעשית שתכליתה לחדש את מסורת השמירה כפי שהייתה נהוגה בימי קדם.

באשר להיבטים הכספיים, הצליח הרב גלבשטיין לרתום את שני בעלי ההון היהודיים באותן שנים, הפילנתרופים משה מונטיפיורי והברון רוטשילד, שניאותו לפרוס את חסותם הפיננסית הרחבה על הפרויקט.

בד בבד, חתם ר' מעשל על עסקת רכישה מול המוגרבים ששלטו על אזור הר הבית. במסגרת העסקה, עברו לבעלותו בטאבו, שלוש חצרות שהיו סמוכות לרחבת הכותל הצרה של אותם הימים.

בשלב הבא הושיב ר' מעשל משמרות של לוויים ששקדו על הלכות קדשים בסמוך לקדש, כזכר וכסמל למה שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. כן פעל הרב גלבשטיין להסדרת מניין קבוע של מתפללים שעשו את דרכם באופן קבוע לרחבת הכותל מדי יום. מקורות תיעודיים מאותן שנים מעידים, שהיה זה המניין הראשון מאז חורבן בית שני.

בסופו של דבר, חזרו בהם המוגרבים מעסקת הרכישה – דבר שיצר חיכוכים בינלאומיים הנמשכים עד עצם היום הזה.

3 תגובות
  1. כל גדולי הפוסקים בכל הדורות עד לפני כ- 80 שנה שנה פסקו שמצווה לעלות להר הבית, ללא שום חולק.
    הרדב"ז חלק ב סימן תרצ"ב כידוע
    הגר"ח אלפאנדרי בספרו דרך הקודש מתיר לעלות להר הבית
    המהרי"ט אלגאזי מתיר לעלות להר הבית (כפי שמובא בדרך הקודש)
    הברכי יוסף סימן תקסא – מתיר לעלות להר הבית והיה יליד ירושלים כך שלא שמע על חולק במקומו
    השערי תשובה סימן תקס"א. מתיר לעלות להר הבית
    הכף החיים סימן תקס"א מביא ופוסק את דברי הרדב"ז שמותר להיכנס להר הבית חי בירושלים לפני כמאה שנה ולא מביא בזה שום הסתייגות.
    הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי חי בירושלים וכותב בספרו עיר הקודש והמקדש שמותר לעלות להר הבית וממליץ להקים בית כנסת בהר הבית.
    הרב יעקב רוזנטל זצ"ל עלה בעצמו להר הבית יחד עם תלמידי חכמים לפני קום המדינה.
    ההתנגדות התחילה בעיקר כשהיה חשש שהעולים לא יעלו כהלכה, ובעיקר החשש שלא ידעו להיזהר מכניסה למחנה שכינה.
    בימינו המצב הוא כפי שהיה קודם לכן ומצווה להיכנס כהלכה בלי חשש

  2. לא יאומן איך היצר הרע רותם יהודי להפריע ליהודים להקים שכינתא מעפרא, היהודי הזה מממן ומוסר את חייו בשביל היצר הרע… ואחר כך עושים מזה כתבה כאן… מפחיד

  3. אפשר להוסיף גם למתירים לעלות להר הבית, ואף להקים מזבח, אף שאין בית, את רבי עיקבא איגר, הנודע ביהודה. וכמובן הרב קלישר, כפי שמובאים בחלופת המכתבים שלהם בספרו של הרב קלישר

השארת תגובה