למוד בייסורים ומלאך של חסד

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

אדם שכל ימיו בתורה ובקדושה, בהכנסת אורחים ובאהבת ישראל – אך טבעי שהכל יבקשו את קרבתו, יחרדו לכבודו, ירחשו לעברו הערצת אמת ויקבלו את דבריו ללא סייג. כזה היה הגה"צ רבי משה ובר זצ"ל, ששימש ממוצע המחבר בין קהלים שונים, רצוי לרוב אחיו ונערץ היה בין מנהיגי ישראל למקהלותיהם, עד שלכל אחד נדמה היה רבינו כבן חוגו וקהילתו באהבתו אותו.

בשנות אברכותו המוקדמות התקרב רבינו לגדולי ירושלים, שחיבבוהו כמי שמחבב את בבת עינו. ראש ישיבת פינסק-קרלין, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל העיד כי בעודו אברך צעיר, חלה רבי משה בדלקת ראות חמורה. באותן שנים, נחשבה המחלה למסוכנת באופן סופני, כאשר רבים מאלו שלקו בה נאלצו למסור את נשמתם בחזרה לאדון הנשמות. נוכח הסכנה הגדולה שנשקפה לרבי משה – הורה ראב"ד ירושלים דאז, מרן הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי לכל תלמידיו להתענות חצי יום, לרפואת האברך המופלג רבי משה ובר. מהרי"ץ דושינסקי הפליג אז במידותיו של רבינו ובגדלותו בתורה, והסביר כי אסור לו לדור לאבד תלמיד חכם בשיעור קומה שכזה. באותה העת הוסיפו גדולי ירושלים לרבינו את השם 'חיים', כסגולה לרפואה. תפילת רבים הועילה, ולאחר מספר חודשים התאושש רבינו וחזר לאיתנו.

זו לא היתה ההתמודדות הבריאותית היחידה בשנותיו הצעירות של רבינו, שמשחר טל ילדותו למוד היה בייסורי גוף. כך למשל, בחודש שבט תש"ד כאשר האדמו"ר הקדוש רבי אהרן רוקח מבעלזא זי"ע הגיע לשערי ירושלים לאחר שחולץ בדרך נס מעמק הבכא האירופאי – נמנה רבינו, שהיה אברך עול ימים, עם מקבלי פניו של הצדיק מבעלזא. הדוחק היה רב, ורבינו, שעצמותיו היו רופפות, נהדף על ידי ההמונים ושבר את רגלו. שבועות ארוכים היה מאושפז בבית הרפואה, כשרגלו מגובסת וגופו דואב. באחד הימים הגיע שמעו של רבינו לאוזניו של הרה"ק מבעלזא זי"ע. הרבי מבעלזא שיגר את אחיו, הרה"ק רבי מרדכי רוקח מבילגוריי זצ"ל שיקיים מצוות ביקור חולים. בבואו, אמר הרב מבילוגריי לרבינו בדרך צחות: "קיימת ברגלך את דברי חז"ל שאמרו – 'חייב אדם לקבל פני רבו ברגל…"

בניסן תשכ"ח, שנה לאחר מלחמת ששת הימים. עז היה חפצו של רבינו לפקוד את קברי האבות שבחברון. באחד הימים נטל קבוצה ממקורביו ושכר מיניבוס שייטול אותם לחברון. הנהג לא שם את לבו לאחד הפיתולים שהיו בדרכו, והרכב התהפך. כל נוסעי הרכב יצאו ללא פגע – לבד מרבינו. שתי עצמות בריח הצוואר נשברו, וייסוריו, ייסורי תופת היו, שהרקיעו שחקים. את ידו לא יכול היה להניע. גם אז, מסר את נפשו להליכה לבית הכנסת, ואף על טבילה במקווה לא ויתר. פעם ליווה אותו אחד ממקורביו, הרה"ח ר' דוד הרצל, אל המקווה. כל הדרך אל המים המטהרים נאנח רבינו מייסורים איומים שנגרמה לו מכל תזוזה. הרב הרצל ניסה להניא את רבינו מההליכה למקווה, והציע לוותר עד אשר יחלפו הייסורים. רבינו נשא לעברו מבט כאוב ואמר: "כדי להתבטל מהליכה למקווה – אינני זקוק לך. אני זקוק לך שתסייע לי".

שמונה ימים לאחר הפציעה החמורה, ערב פסח היה. בשנים הראשונות שלאחר שחרור ירושלים נוהג היה רבינו לנסוע בערב פסח ולעשות את ליל הסדר בעיר רחוקה, על מנת שלא ייכנס בספק חיוב הקרבת קרבן, כדין טומאה שמותרת בציבור, והרי יד ישראל תקיפה בירושלים וניתן לגשת למקום המקדש. שנת תשכ"ח, פסח ראשון היה לאחר שחרור ירושלים, ורבי משה לא שעה לכל מי שיעץ לו לוותר על כוונתו. תוך ייסורים נוראים הוא צרר עם רעייתו מעט בגדים, והם נסעו לעשות את ליל הסדר בקרית מלאכי. רק לאחר מספר שנים, כשרבינו שוכנע כי השליטה היהודית בהר הבית הינה תאורטית בלבד, חזר לעשות לילי סדרים בביתו מבלי לחשוש שחל עליו חיוב הקרבת הפסח.

וכל ימיו היה רבינו נזהר בקיום ההלכה, כשהשולחן-ערוך על כל סעיפיו הגדולים והקטנים הם עבורו הקו המנחה היחיד. מעולם לא הפסיד זמן תפילה, ואף כששהה במקומות אחרים, תמיד חיזר אחר מניינים מוקדמים. זהירותו לעמוד לפני קונו בנקיות הגוף באופן מושלם – תפסה יריעה משל עצמה מסדר יומו, ובכל דבר לא זז כמלוא הנימה מצו ההלכה.

בערוב ימיו תכפו ייסוריו, מחמת בקע שנעשה בבטנו. אבי מורי הלך עמו לדרוש ברופאים, והללו קבעו עבורו ניתוח להסרת הבקע. הכל נערך כמתוכנן, עד שלילה לפני מועד הניתוח נכנס אליו הרה"ח ר' שלמה ויסברג, מוותיקי תלמידיו. ר' שלמה סיפר לרבינו, כי אף הוא עבר פעם ניתוח דומה. רבינו התעניין בפרטי הניתוח, ואז התעורר אצלו חשש הלכתי כלשהו שהניתוח כרוך בו. רבינו החל להוציא מספרייתו כרכי שולחן ערוך ולהערים על שולחנו ספרי שו"ת של ראשונים ואחרונים, על מנת להכריע האם מותר לו לעשות את הניתוח. לבסוף הכריע לחומרה: 'אינני הולך לניתוח. לא אעבור על שום חשש הלכתי', הודיע, להפתעת כולם. על אתר חייג לבטל את התור, לתדהמת הרופאים. רבינו הוסיף לסבול ייסורים נוראים, אך שמח על כי לא נכשל בביטול קוצו של יו"ד בהלכה. ובאופן כללי, על הרבה דברים ויתר, מהם חשובים ביותר, ובלבד שלא לבטל הלכה, אף אם במרחב התורני ניתן למצוא רבים המקלים באותו עניין.

כאותו הֵלֶך הצועד בארץ ציה וצמא למים, יושב היה רבינו ושוקד על תורתו, ומנהל סדר יום עמוס במחיצת חברותות ותלמידים, מתזז בין דפי גמרא ומפרשיה להלכות חמורות שבשולחן ערוך, מהם לכתבי הראשונים ומהם לכבשונות חסידות ולאותיות קטנות שבכתבי האריז"ל ותלמידיו. כל אימת שבאו לפניו תלמידים להיבחן, היה מציג בפניהם שאלות מתוך זכרונו ומתפלפל עמם בסוגיות הפזורות ברחבי ים התלמוד, כשהוא אינו נזקק לעיין בספר.

סדר יומו כלל מסירת שיעורי חסידות ב'תורת אמת', לצד שיעורים בכולל 'שומרי החומות', בישיבת המקובלים 'שער השמים', ובישיבת 'אוהל משה' שבו למד אביו. בשנים אלו מונה למשגיח רוחני בתלמוד תורה 'שומרי החומות', תפקיד שבו נשא לאורך מספר שנים שבהן נטע אהבת תורה בקרב צעירי הצאן, ילדי היישוב הישן שהתחנכו בתלמוד התורה באותן השנים.

רבינו היה 'מחדש' נפלא. דרכו בחידוש היה לתווך בין חלקים שונים בתורה, כשהוא מחבר בין קצוות קוטביים, מקיש גמרא למדרש, ולעתים אף מוצא להם סיוע מכתבי חסידות. לאורך השנים דחה הצעות להעלות את חידושיו על הכתב, עד שניאות לעשות זאת במסגרת מצוות ביקור חולים שערך בבית אחד מיקירי ירושלים, בן למשפחת ויינשטוק הנודעת. בכל שבוע היה עולה לבקר את החולה, ומציג בפניו חידושים לפרשת השבוע, שהיו מחיים את נפשו. במרוצת הזמן גברו הפצרותיהם של בני לווייתו כי יסכים כי חידושיו יסודרו לכדי ספר, ומשניתנה הסכמתו, הזדרז הגאון רבי יהודה צבי דייטש מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים, להוציא את התכנית אל הפועל.

מי שנבחר למשימה היה בחור צעיר, תלמיד ישיבת פרשבורג באותן שנים, ושמו משה גדליה ורטהיימר, לימים מגדולי תלמידי החכמים שבחסידי ויז'ניץ בירושלים.

"יום אחד", סיפר הגאון רבי משה גדליה ורטהיימר לכותב השורות, "פנה אליי רבי יהודה צבי דייטש, ואמר לי כי בשכונת בתי אונגרין מתגורר תלמיד חכם גדול, חשוך ילדים, ובפיו חידושים נפלאים על התורה. 'חשוב לרשום את חידושי התורה מפיו, ובכך להעמיד לו יד ושם לאחר מאה ועשרים', אמר לי רבי יהודה צבי. "השנה היתה תשל"א, ואני הייתי תלמיד בן כשבע עשרה שנים. נעניתי להצעה בשמחה, ובכל יום שלישי הייתי סר למעונו, ויושב עמו בין השעות שתיים לשלוש. הרבנית מרים ע"ה נהגה להגיש קפה טורקי מהביל, ובמאור פנים בלתי רגיל עשתה זאת.

"הסדר היה, שרבינו מרצה באוזני את חידושיו, ולאחר מכן הייתי מתיישב להעלותם על הכתב. בכל שבוע הבאתי את היבול התורני שנכתב בשבוע שעבר, ורבינו היה מתקן, מוסיף ומגיה כפי הצורך. כך נמשך הסדר במשך כשנתיים.

"במפגשים הללו", מתאר הרב ורטהיימר, "נחשפתי לתכונה מעניינת של רבי משה זצ"ל: חידושי התורה שהיה משמיע באוזני היו זורמים מפיו בפשטות, משל מדובר בהרגשה ובהמיית לב, מבלי להכביר במקורות שתומכים בחידושו. הוא נמנע מלדבר גבוהה ולצטט בבלי וירושלמי ומדרשים. רק לאחר מכן, כשביקשתי מקורות, הוא היה שולף ספר מארון הספרים, ומראה לי תלמוד ירושלמי או בבלי שעליו יצק את אדני חידושיו. לעתים היה מאתר כמה מקורות תומכים. הכל נעשה בפשטות ובהצנע לכת.

"זכורני כי פעם אחת ישבתי כדרכי, ורבי משה הזכיר כבדרך אגב מימרה מתוך הזוהר הקדוש. ישב שם תלמיד חכם זקן אחד, שזרק הערה אגבית: 'ר' משה, הרי למדנו יחד את הזוהר הזה בשבוע שעבר'. על פניו של רבי משה יכולתי לראות אותות של מבוכה, מכך שהחברותא 'הסגיר' את העובדה שהוא הוגה בכתבי הזוהר. משום שגם כאשר גאונות ובקיאות אגדיים בצבצו מבין חידושיו – הוא עשה הכל להסתיר זאת, והתאמץ להצניע את היותו מלא וגדוש בחדרי תורה.

"אצל רבי משה", מאפיין הרב ורטהיימר, "ניתן היה לראות במוחש את התממשות הפירוש החסידי על המימרה 'הוא היה אומר'. רבינו משה לא אמר אלא רק את מה שהוא הרגיש. הוא לא בא לחדש, אלא לסלול דרכים בעבודת השם מתוך הרגשותיו והשגותיו. כשהוא דיבר על מדרגה כלשהי, ניתן היה לחוש שהוא אומר זאת מתוך מעמדו והשגתו בעבודת השם. הכל נבע מפנימיות נקודת לבבו. אחר כך כבר מצא מקורות קדומים שיתמכו בחידושו, כיד ה' הטובה עליו".

ואת הנקודה לא יכול רבי משה גדליה ורטהיימר לשכוח: "כמעט בכל ביקור במעונו הייתי רואה אנשים זרים הנכנסים אל הבית ונוהגים בו כבתוך שלהם. אנחנו יושבים ללמוד, ופתאום נכנס מאן דהו ומבקש קפה או מרק. והרבנית עומדת במטבח וממלאת אחר העדפותיו של כל אורח מזדמן. רובם היו נדכאים ותשושי נפש, שידעו את הכתובת לביתו של רבי משה בעיניים עצומות. הוא האזין להם מכל לבו, אף אם הדבר בא לעתים על חשבון התעלותו ולימודו שלו". הרב ורטהיימר זכה שרבינו יכיר לו טובה, ויזכירו לברכה בהקדמה לספרו.

ואכן, ניתן להסיק כי רבינו ראה בספרו יד ושם לו ולרעייתו. לספר קרא רבינו 'ירים משה' – משום שבתיבה הראשונה רמוזה שמו של רעייתו הצדקנית, רבת הפעלים ואשת החסד, מרת מרים ע"ה.

כשעמד רבינו להוציא לאור את המהדורה הראשונה של הספר 'ירים משה', ביקש להתייעץ עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, בעל 'מנחת שלמה', מגדולי פוסקי הדור. ידידות-אמת שררה בין הגרש"ז לרבנו, וקשר תכוף התקיים ביניהם. רבינו היה מתייעץ עם הגרש"ז בענייני הלכה, והגרש"ז היה משתף את רבינו בעניינים ציבוריים שהיה מתלבט בהם. רבים מהפרטים במערכת הקשרים הלזו נותרו חסויים, ונלקחו על ידי שני גדולי העולם למתיבתא דרקיעא. אולם לאחדים מבין המפגשים היו עדי ראייה ושמיעה, ומהם ניתן ללמוד על קשר הדוק במיוחד ששרר בין הגרש"ז לרבינו.

ערב הוצאת הספר 'ירים משה' לאור עולם, הלך רבי משה למעונו של רבי שלמה זלמן בשכונת שערי חסד – לבקש את הסכמתו. רבי שלמה זלמן נתלהב למראה הספר, עיין בו זמן ארוך והתיישב לנסח המלצה שכללה בחובה שורות ארוכות המפליגות בגדולותו ובקדושתו של מחבר הספר. אולם רבינו, בענוותנותו, השמיט את התארים, והותיר במקומם שלוש נקודות. את נוסח ההסכמה המקורי טרח רבינו להעלים מן העולם מבלי להותיר להם, וחבל על דאבדין.

כך עלה רבינו ונתעלה, כשבקומתו נמזגים גאונות והסתרה, ובקיאות לצד צניעות, ומדרגות רוחניות שראשן בשמים, ואלו נשזרים בהליכות פשטניות. ואם לא די בכל אלו, הצטרפה לכך ידידות הנפש שרקם עם חלכאים ונדכאים שהתאזרחו במעונו, והוא משמש להם לאב ולחבר אמת.

השארת תגובה