לימוד מהנה של משנה או גמרא עם הילד, יוצר אצלו התנייה חיובית של נעימות ומתיקות בלימוד, מקנה לו אהבת תורה, ומחבר אותו בכך לעולמה של תורה.
קנין אהבת תורה אצל הילד ובפרט אצל הנער, תלוי בחוויית הלימוד. וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בגישתו של הרב המלמד לתוכן הנלמד, ובנוסח המשפטים היוצאים מפיו בעת ההסבר.
יודגש שמאחר שבגיל ההתבגרות חש הילד המתבגר בשינויים המתחוללים בגופו ובנפשו, ובדורות האחרונים לא מקובל לשאת אישה בגיל זה, הדבר היחיד שיכול להגן עליו מפגעי הרחוב הוא: קנין אהבת תורה. בכוחה של אהבה זו למלא את הנפש ואת המחשבה בסיפוק ובשמחה, כאשר כל מרץ הנעורים מופנה לרכישת עומק וידע בתלמוד ובמפרשיו. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה כא) בעניין כל אדם ובכל גיל: "גדולה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי ה, יט)".
להלן דברים שכתבנו בקונטרס "והיה כעץ שתול" על דרכי החינוך בגיל ההתבגרות, המובא בסוף שו"ת "נזר כהן" חלק א', ולרוב חשיבותם מובאים כאן בשנית עם הוספות קלות.
אהבה מהי?
"אהבה" היא כיסופי הנפש להתקשר עם השלם בעיניה. כיסופין אלה נובעים מתוך תשוקתה להיות שלמה באותה שלמות. וסבורה היא, בטעות או בצדק, כי ע"י התקשרות זו תגיע לשלמות, או לפחות תיגע בשלמות, הנרצית בעיניה.
דרגות דרגות יש בהתקשרות, וכגודל האהבה – כן גודל הכאב מכל פרידה. יש נמוך אשר שלמות מראה חומרי היא השלמות הנרצית בעיניו. ויש גבוה ממנו, ששלמות שכל אנושי היא השלמות הנרצית בעיניו, והרי הוא אוהב את החכם המשכיל. ויש מרומם יותר, ששלמות המידות היא הנרצית בעיניו, והרי הוא אוהב את מתוקן המדות. ויש נעלה מכולם אשר כל אלה חיוורים בעיניו וכאין נחשבו לעומת השלם מכל השלמות, הוא הבורא יתברך. והרי הוא אוהבו, וכוסף ומתאווה להתקשר ולהידבק בו יתברך, הולך בדרכיו ושומר מצוותיו. ונמצא הוא הוא צועד בדרך אל השלמות. וככל שקרב הוא אליה, כן האחרים אשר אינם בקרבת דרגתו, אוהבים אותו ושואפים לדבקה בו.
קביעת ההרגש המוחלט באדם כי הנה זוהי השלמות הנרצית, מוכרעת על ידי אחד מן השניים:
א. על ידי השכל. שואף השלמות, הבוחן ודן, ומסיק בהתפעלות הדעת: הנה זו השלמות אשר יש לכסוף אליה, ונמצא פלוני המתוקן בה, הוא האדם השלם.
ב. על ידי הרגש. אשר בהיות לאדם רגשות טובים ונעימים ממצב או מאדם כל שהוא, הרי הוא מסיק – בטעות בדרך כלל, ולעיתים בצדק – כי זוהי השלמות הרצויה, שהרי בה חשים בטוב.
ובהצטרף שניהם, התפעלות השכל משלמותו של זה, ונעימות הרגש מן השהיה בחברתו, אין לך אהבה גדולה מזו.
אהבת תורה
אשר על כן, כדי להקנות לחניך אהבת תורה, ראשית יש ללמדו – עד כמה שיד שכלו (ושכלנו) מגעת, את שלמותה. הן שלמותה מצד היקפה ועומקה, והן שלימותה מצד רוב מעלתה וכוחה, לגודל כותבה ונותנה. כן עליו לדעת כי בעוסקו בתורת האלוקים הרי הוא משלים את עצמו-נשמתו. להקניית ידיעה זו יועיל לימוד קטעים מ"דרך עץ חיים" להרמח"ל (נדפס בסוף מסילת ישרים), וכן ח"ד פ"ב בספר דרך ה' להרמח"ל, וכיו"ב. ובהצטרף הרגשת הלב במתיקות ונועם בלימוד התורה, אל ידיעת השכל בשלימות התורה והשתלמות עצמו בלימודה, הרי נער זה נקשר בעבותות אהבה אל לימודו, והרי הוא כבר נטוע בחצרות בית ה'.
הלהבת הלבבות על מעלת וכח התורה
האריכות כאן בזה תהא אך למותר. וכל תלמיד-חכם ירא אלוקים בוודאי ובבוודאי שיש באמתחתו מדברי חז"ל להלהיב הלבבות בדבר רוב מעלת התורה הקדושה וכוחה. רק נציין לאוצרות הטמונים בספר "נפש החיים" להגר"ח וולוז'ין זצ"ל שער ד' פרק ו' ופרק י' עד סוף הספר.
והעיקר בזה אינו אמירת הדברים לתלמידים כמצטט בעלמא, אלא המחשתם והחייאתם במידת האפשר עד הרגשתם בחוש. וככל שלקוצר הדעת וחולשת האמונה הדברים נראים רחוקים יותר, כן יש להרבות בדוגמאות וחיזוקים.
כגון מה שכתב ה"נפש החיים" בפרק י"א, ז"ל: "והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותוהו חס ושלום". ע"כ. לאחר ציטוט הדברים ומקורם במקראות ומאמרי חז"ל המובאים שם, יש להוסיף כגון זה: "נתאר לעצמנו כי לפתע נופל פחד ורעש בעולם מפרסום ידיעה כי בכור אטומי מסויים בארה"ב הופעל בטעות מנגנון השהיה של פצצת אטום אשר יש בכוחה להחריב את כל העולם. כידוע יש פצצות שבכוחן להחריב את כל העולם כמה פעמים רח"ל. ובעוד עשרים וארבע שעות היא אמורה להיות מופעלת, ואין ידועה הדרך לעוצרה. והנה כל בני האדם מדברים רק על כך, ורואים ברחובות התפרצויות בכי ופחד איום ונורא. והנה לאחר עשרים ושלש שעות שמחה וצהלה בכל העולם. קבוצת מומחים הצליחו לנתק את מערכת ההפעלה. והסכנה חלפה! כמה תשבחות וכבוד ויקר יקבלו אנשי אותה קבוצה בכל מקום בעולם, ומה רבה זכותם ומעלתם בשמים, הן את כל נפשות ישראל בעולם ואת כל אנשי העולם הם הצילו!
הקב"ה מכריז ואומר: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי! "שוקיו עמודי שש" אלו תלמידי חכמים. למה נמשלו לעמודים, שהם עמודי עולם, הם המעמידים את העולם! מה רבה זכותו של הנמנה על אותה קבוצה המצילה את כל העולם מכיליון! והרי המכריז על כך אינו ראש מדינה בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר. אלא אלוקים חיים ומלך עולם!". (בחלק הראשון הומחשה משמעות חורבן העולם. ובמשפטים האחרונים חוזקה האמונה). ישמע חכם ויוסף לקח.
מתיקות ונועם בלימוד
הרגשת מתיקות ונועם בלימוד תלוי בעיקר בצורת הלימוד של הר"מ המלמד. אם מלמד הוא ביובש, כלומר: א. שפתו יבשה ללא מילות התפעלות וללא ביטויי שמחה ועונג. ב. נצמד הוא בשיעורו רק לביאור מילולי יבש של הכתוב בספר הנלמד. אינו מקדים הקדמות, ואינו מרחיב במתן רקע ובדוגמאות מחיי היום יום (אמנם בזה יש להפעיל שיקול דעת גדול, ולהיזהר ממילים מיותרות שיקשו על ההבנה הבהירה של הדברים. וכבר אמרו חכמים (פסחים ג ע"ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה". והדרך הנכונה היא לקרוא תחילה את הכתוב, אחר כך להרחיב בהקדמות וליצור אצל התלמידים סקרנות להבין את הכתוב, ואז לעבור לקריאה חוזרת של הכתוב עם פירוש קצר ובהיר ביותר, להרחיב שוב על פה ולבסוף להראות שוב כיצד הכל נכלל במילים הקצרות של הכתוב במשנה או בגמרא). ג. פניו חתומות בשעה שמלמד וקולו מתכתי ויבש. הרי כמעט שאין סיכוי שאי מי מתלמידיו יתענג על לימודו.
אך אם מגיש הוא את הדברים בחיות ובחדוה, מקדים הקדמה ונותן רקע לנושא הנלמד, ממחיש את הדין בדוגמאות הלקוחות מחיי היום יום, מתפעל מגדלות גדולי הדורות מעתיקי השמועה, ומתענג על מתיקות עומק ויפי הסברות, הרי בזה הוא מרומם את תלמידיו ומביאם לאהוב את לימודם, להתענג וליהנות ממנו.
לשם המחשה כל שהיא של הדברים הנה דוגמא ללימוד "יבש" של משנה – המשנה הראשונה בסדר נזיקין, ואח"כ נתבונן בעז"ה בלימוד אותה משנה בדרך אחרת. (יצויין כי אין הדברים דלהלן מתייחסים כלל ללימוד מצד הבנת הדברים לאמיתה של תורה. שמי הוא האזוב אשר בקיר כי יהין לדבר בזה בפני הני מלכי – רבנן. הכוונה היא רק לעורר על צורת הצגת הנושא הנלמד, על פי הנצרך לצעירים בגיל מיוחד זה. והבוחר יבחר). "ארבע אבות נזיקין. השור, והבור, והמבעה, וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק". (בבא קמא פ"א מ"א). (הערה: שני הביאורים דלהלן יהיו בדרכם של רבותינו מפרשי המשנה ז"ל שנקטו בפירושם כמ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו).
ביאור הרב: בתורה מוזכרים ארבעה סוגים מרכזיים של מזיקים אשר הם נקראים אבות, והדומים להם תולדות. השור והבור המבעה וההבער. השור, זה הרגל (לחד מאן דאמר). כלומר, שהלכה והזיקה בדרך הילוכה ע"י שדרכה ורמסה כלים ופירות וכדו'. ולדעה זו מבעה זה השן. כלומר, שאכלה והזיקה. מבעה הוא מלשון "נבעו מצפוניו", כלומר נתגלו מצפוניו. שהשן פעמים מגולה ופעמים מכוסה. הבור כפשוטו שחפר בור ונפל לשם שור או חמור. וההבער היינו שהבעיר אש ונתפשטה והלכה והזיקה. לא הרי השור כהרי המבעה, אילו כתבה התורה רק רגל הוה אמינא הרגל שהזקו מצוי, כלומר מצוי שהבהמה מזיקה דרך הליכתה, חייב עליו, אבל השן שאין הזקו מצוי פטור, קמ"ל שחייב. ואילו היתה כותבת התורה רק שן, הוה אמינא שן שיש הנאה להיזקה כלומר שהבהמה נהנתה ממה שהזיקה, חייב. אבל הרגל שאין הנאה להיזקה פטור, קמ"ל שחייב. ואילו כתבה התורה את שניהם, את השן ואת הרגל, הוה אמינא שן ורגל שיש בהם רוח חיים, כלומר שהנזק בא מכח בעלי חיים, חייב. אבל האש שאין בו רוח חיים פטור. ואילו כתבה התורה את שלשתם, את השן את הרגל ואת האש, הוה אמינא דוקא אלו חייבים מפני שדרכן ללכת ולהזיק, אבל הבור שעומד בקביעות במקום אחד והניזק הגיע אליו ונפל לתוכו פטור, קמ"ל שחייב.
עד כאן הוא הביאור הענייני והקצר של המשנה, ובשיעור בפני תלמידים מן הסתם הדברים יאמרו בתוספת מילים על פני הכתוב כאן. והנה בהסבר זה די לתלמיד בכדי לדעת את המשנה. ובמבחן על המשנה אפשר שיקבל ציון גבוה ביותר. יתכן מאד שאף די בביאור זה להבנת הסוגיא שעל המשנה, ומצד הבנת סוגיא זו הרב ותלמידיו אכן רשאים לעבור ללימוד המשך הגמ'. אך כדי להביא את לב הנער להכות שרשים בעולמה של תורה, מתוך הכרת ואהבת התורה הקדו', אין די בזה כלל וכלל.
ננסה נא ללמוד את המשנה בדרך אחרת, ארוכה בשיעור, אך קצרה לעתיד. מתחילה ממרחקים, אך חודרת לעומקים.
היות שמדובר במשנה הראשונה במסכת, ומן הסתם גם בתחילת זמן אלול בפני תלמידים שעלו שיעור בישיבה הקטנה, לאחר קריאת המשנה מקדים הרב את הידוע כי הקב"ה נתן למשה בסיני את התורה שבכתב ואת פירושיה פרטיה ודיניה בתורה שבעל פה. וזהו שכתוב ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה, והמצווה. לוחות האבן, אלו עשרת הדברות, והתורה – זו התורה שבכתב, והמצווה (מלשון ציווי) שציווהו על פה – זו התורה שבעל פה. כשהעלה רבינו הקדוש את התורה שבעל פה על הכתב (- "לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות", וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה -) כתבה בקיצור נמרץ. שהרי מעיקרא לא ניתנה להיכתב. וזה מסביר לנו מפני מה כתובה המשנה במקומות רבים בלשון סתומה ובקיצור נמרץ, וגם מחייבנו להעמיק בדברי המשנה ולדקדק בכל מלה הכתובה בה.
כעת נעבור לדברי המשנה. ארבעה אבות נזיקין. התורה הקדושה מקיפה ומכסה את כל חלקי החיים. [לעיתים יוסיף: לכן ברא הקב"ה כ"כ הרבה פרטים בבריאה, והטביע באדם צורך להשתמש בהם. כדי להרבות את אתגריו, וממילא את שכרו וקרבתו לבוראו. משל לעובד שקיבל עבודה מועטת ושכר גבוה, שהרי הוא חפץ בעוד ועוד עבודה כזו. וזהו שאמר רבי חנניה בן עקשיה, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות]. ששה סדרי משנה שסימנם זמ"ן נק"ט – זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות, כוללים בתוכם את כל התורה וממילא את כל חלקי ופרטי הבריאה ואת הדרך אשר יש לנהוג בהם ע"פ המטרה שלשמה נבראו.
מן האפשרויות בבריאה, היא אפשרות הנזק. שיכול האדם להזיק בגופו או בממונו את גופו או ממונו של זולתו, במזיד או בשוגג. משנה זו אינה עוסקת בחלק הבין אדם למקום, כלומר, אם מוטלת על המזיק חובת תשובה או כפרה כלפי המקום, אלא בחלק הבין אדם לחברו. כלומר חובת התשלומין שעל המזיק כלפי הניזק. אם נבחן את כל צורות הנזק האפשריות בבריאה, אשר אינם נזקי האדם בגופו, נמצא שהן נכללות באחת מחמש אפשרויות. התורה הקדו' כתבה את כל חמש האפשרויות ופירטה את דיניהן. ואלו הן האפשרויות:
א. ממונו של אדם, כגון בהמתו, הולכת לתומה, ומזיקה בדרך הילוכה. בסוג נזק זה אינה מתכוונת למעשה הנזק, ואיננה נהנית ממנו.
ב. ממונו של אדם, כגון בהמתו, מזיקה מתוך כוונה למעשה הנזק, אך אין מטרתה להזיק, אלא ליהנות. כגון שסועדת את לבה במאכלי הזולת.
ג. ממונו של אדם, כגון בהמתו, מזיקה מתוך כוונה למעשה הנזק, ומטרתה להזיק, כגון שנוגחת בקרניה.
ד. נזק הבא מחמת פעולתו של האדם. כגון שהבעיר אש, והיא התפשטה ושרפה את ממון הזולת.
ה. נזק הבא מחמת פעולתו של האדם, אך הוא שונה מן הנזק הקודם בכך שבקודם, המזיק – כלומר האש, "ניגש" אל הניזק והזיקו, ואילו בזה הניזק ניגש אל המזיק וניזוק בו. כגון, הכורה בור שנפל שם שור או חמור.
בכל אחת מהאפשרויות הללו נקטה התורה דוגמא מרכזית, אשר המאפיין העיקרי שלה הוא הנזכר לעיל. דוגמאות אלו נקראות במשנה "אבות" משום שהרי הן כאב לילדים – שהן התולדות, כלומר לשאר האפשרויות אשר דומה עניינם לשל האב. משנתינו נקטה רק ארבעה מתוך חמשה האבות נזיקין (= מזיקים) מפני שכל אלו הארבעה שווים בכך שמועדים מתחילתם, כלומר שעם הפעם הראשונה שהזיקו משלמים נזק שלם משא"כ קרן שבתחילה משלם חצי נזק עד שנעשה מועד. [ואין הכוונה שמטעם זה אין הקרן קרוי אב, שמה סברא יש בזה. ועוד – שבברייתא (ב:) איתא, ג' אבות נאמרו בשור: הקרן והשן והרגל. אלא הרי הוא כאומר ארבעה אבות נזיקין הן אשר עם הזיקם בפעם הראשונה חייבים לשלם נזק שלם. וכך דרכו של רבינו הקדוש בכתיבת המשנה לרמז על הדומים, ולהצפין דינים ביתורי לשון וברמזים, לקצר ולסכם. כדי להקל ולסייע ללומד בזכרון הכללים והפרטים, וכדי שלא להאריך בכתיבת התורה שבע"פ]. ומ"מ לא הזניח רבינו הקדוש את הקרן המזקת ורמזה בכלל שכלל בסוף המשנה "וכשהזיק חב המזיק לשלם" דהיינו שבכל סוג נזק השייך בעולם (והרי זה סוג הנזק היחיד שאין האדם מזיק בידיים, שלא הוזכר להדיא במשנה) חייב לשלם. וכמבואר כל זה בגמ' (ד).
ואלו הן ארבעה אבות נזיקין: השור – כלומר הליכת השור, או בקצרה – רגל. והבור ¬כפשטו. המבעה – זהו היזק דרך הנאת אכילה, מבעה מלשון "נבעו מצפוניו" כלומר "נגלו סתריו". ונקרא הנזק שעל ידי השן, בלשון מבעה, על שם שהשן פעמים מגולה ופעמים מכוסה. וההבער – כפשטו.
הערה: המשנה סידרה את ארבעה אבות הנזיקין על פי סדר כתיבתם בתורה [כאן מן הראוי ללמוד בשיעור את המקראות עם פירש"י].
לא הרי השור כהרי המבעה. אדם הכותב מכתב או ספר, אפשר שיכתוב דברים מיותרים או כפולים או שלא ידייק בלשונו וכדו'. לא כן בורא העולם כותב התורה. בתורה לא יתכן שימצאו מילים מיותרות או כפולות וכל שכן שלא תהיה פרשה מיותרת בתורה. אילו היה אפשר ללמוד אחד מסוגי המזיקים הנ"ל מתוך כתיבת מזיק אחר או אחרים, לא היה הקב"ה כותבו בתורתו, אלא מניחנו ללומדו מתוך הכתוב. רבינו הקדוש בא עתה במשנתנו לבאר מפני מה לא ניתן ללמוד את מקצת הנזיקין מזולתם.
ואלו דבריו: "לא הרי השור כהרי המבעה", כלומר אין ענינו של הרגל כענינו של השן. שאילו כתבה התורה רק רגל, הוה אמינא, רגל שהיזקה מצוי כלומר, מצוי בעולם שבהמות הולכות ובדרך הילוכן שוברות מקלקלות ומזיקות, לפיכך חייב. אבל השן שאין היזקה מצוי, פטור על היזקה. אין הכוונה בחילוק זה לחילוקי מילים ודברים בעלמא, אלא סברא גדולה יש בחילוק זה עד שהיינו עלולים לטעות בכך, שבדבר שהיזקו מצוי יש תביעה על בעל השור: הרי היזק זה מצוי והיה עליך להעלותו בדעתך ומדוע לא שמרת על שורך שלא יזיק בהיזק זה?! משא"כ בדבר שאין היזקו מצוי הוה אמינא שפטור מכיוון שלא היה עליו להעלות בדעתו חשש היזק זה ולשמור בהמתו מכך. אולם כל זה מצד שהיה מקום לטעות. אבל אליבא דהאמת התורנית, שהיא האמת המוחלטת היחידה בעולם, שהרי היא דעת העליון ית', אין חילוק זה נכון וגם על היזק השן של בהמתו חייב לשלם, לפי שאף מהיזק זה היה עליו להשמר.
ולא הרי המבעה כהרי השור. לפי מה שנתבאר שבהיזק השן היה מקום לטעות ולפוטרו, יקשה מאד, שא"כ היה לתורה לכתוב שחייב על השן ולא לכתוב את חיוב הרגל והיינו למדים את חיוב היזק הרגל מחיוב היזק השן, שהרי כל שכן הוא. על כך משיבה המשנה שאם כן היה מקום לטעות להיפך, ולומר שדוקא על השן חייב אבל על הרגל פטור. לפי שהשן יש הנאה להיזקו משא"כ הרגל. ואין אלו חילוקי מילים בעלמא, אלא סברא גדולה יש בזה. שהרי בין בזה ובין בזה לא נתכוין בעל הבהמה להזיק ולא היה רצונו בכך. והיה מקום לומר שדווקא כשנהנה מן הנזק, ישלם. אבל נזק שעשתה בהמתו שלא בשליחותו ושלא ברצונו, ולא הגיע לו שום הנאה מנזק זה יהיה פטור, קמ"ל האמת התורנית שכשממונו הזיק, אף אם אין לו שום הנאה מן הנזק, חייב לשלם.
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. אף כאן אין אלו חילוקי מילים בעלמא, אלא שאם היתה כותבת התורה חיוב תשלום בנזקי השן והרגל, הוה אמינא שדווקא על אלו חייב לשלם לפי שיש בהן רוח חיים, כלומר שמעורבת דעה בנזק. אמנם דעת בהמה היא, אבל יש סיבה נכונה לחייב את בעל הבהמה המזיקה אשר עליו לשאת בתוצאות נזקי ממונו אשר יש בו דעת-מה, והזיק. אבל האש שאין בו שום דעת והתפשט והזיק הוה אמינא שפטור. לפיכך כתבה התורה את החיוב על היזק האש להדיא, להודיענו שעל פי האמת סברא זו אינה נכונה.
ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. אף כאן סברא גדולה יש לכאו' שאפשר לטעות בה. שהוה אמינא שדווקא על השן והרגל והאש שהזיקו חייב לשלם לפי שהם "ניגשו" אל הניזק והזיקוהו, לפיכך חייב לשלם. אבל החופר בור והזיק יפטר מתשלום לפי שהניזק "ניגש" אליו ונפל לתוכו. קמ"ל שאין זה נכון ובכל אופנים אלו חייב לשלם.
בהסבר זה הועיל המלמד ללומד מכמה וכמה צדדים.
א. הוא לומד להתייחס ביראת כבוד לדברי התורה הקדו'. (למשפטי קישור הנכנסים בלימוד כבדרך אגב לצורך הבנת הלימוד, כגון "כי אין התורה כחיבורי בני אדם", יש השפעה רבה הרבה יותר משיחות מוסר הבאות במיוחד לעסוק באותו נושא).
ב. הוא לומד כי דברי התורה הקדו' מדוקדקים ומדוייקים ביותר.
ג. צירוף של שני הנ"ל מוליד בקרבו הרגשה נכונה של חשיבות ומכובדות העוסק בדברי התורה בין מצד היותה אלוקית ובין מצד עוסקו בדבר המצריך דיוק מירבי וסברא עמוקה וישרה. ממילא למד הוא על חשיבות עצמו, ועל טובת הדרך שהולך בה וצדקתה.
ד. למד הוא כיצד בנויה המשנה, ובאיזו זהירות ועומק העיון יש לגשת אליה.