רקמה אנושית אחת

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג

ר' אהרן דנדרוביץ' הוא מורה בלונדון, אנגליה. בהיותו ילד בן חמש, אביו חלה ועמד בפני סכנת חיים. הדאגה הייתה גדולה אבל בדרך מפתיעה כלשהי האבא החלים וחי עוד ארבעים שנה. לאחר שהאבא נפטר, באחד מערבי השבעה נכנס לנחם אותם ידיד אישי של אביהם בשם ר' ישראל רודזינסקי.

הוא סיפר דבר מרטיט: "עברתי ביחד עם אבא שלכם את מחנות ההשמדה הנאציים ונוצרה בינינו ידידות עמוקה שהייתה שמורה רק לאלו שעברו את התופת. כשאביכם חלה לפני ארבעים שנה, הרופאים הציעו לנתחו, אבל הביעו חשש כי המוח עלול להיפגע ולהפוך להיות "צמח". אביכם התלבט קשות והתייעץ אתי מה נכון לעשות. החלטנו לשלוח מכתבים לעשרים ושלושה גדולי ישראל ולקבל את עצתם. אלו היו הימים הקשים אחרי המלחמה, העולם היה יגע ולאיש לא הייתה אנרגיה להתעסק בצרות של אחרים, לא קיבלנו תשובות מאף אחד חוץ מכתובת אחת: 770 איסטערן פארקווי ברוקלין.

הרבי מליובאוויטש הציע שהחולה יתחיל ללמוד את שיעורי החת"ת היומיים הנהוגים בקרב חסידי חב"ד, שיעורי חומש, תהלים ותניא, וזה יועיל לו לרפואה והצלה. ואולם אביכם היה במצב קשה שלא הניח לו ללמוד שום דבר. התקשרתי בעצמי למשרדו של הרבי ואמרתי כי החולה אינו מסוגל לקבל התחייבות כזו. הרבי השיב כי אחד מבני משפחתו יכול ללמוד עבורו. אני הסברתי כי אביכם איבד את כל משפחתו בשואה ואין סביבו בן משפחה מבוגר.

"אם כך המצב", נאמר לי בשם הרבי, "אפשר שחבר ילמד עבורו את שיעורי החת"ת". ואף שאינני חסיד חב"ד, סיים רבי ישראל רודזינסקי את סיפורו, קיבלתי על עצמי להיות החבר שילמד עבור בריאותו של אביכם. מאז, כבר ארבעים שנה רצופות, לא פספסתי יום אחד שלא קיימתי את ההוראה ללמוד חת"ת, ואכן המשך הסיפור היה ששישה שבועות אחר כך, אביכם החל להראות סימני שיפור, עד שהצורך בניתוח התייתר והוא שוחרר לביתו. הוא חי כאמור עוד ארבעים שנה".

את הסיפור העוצמתי הזה קראתי לאחר שלמדתי את הביאור הנפלא של הרבי מליובאוויטש על מצוות מחצית השקל אותה אנו מקיימים בתענית אסתר, זמן מה לפני היכנס חג הפורים.

מנהג ישראל לתת בערב הפורים את תרומת מחצית השקל. סמוך לתפילת המנחה של מוצאי תענית אסתר, תורמים מחצית השקל לצדקה. ישנם כמה מנהגים אודות הסכום אותו נותנים, אבל כלל המנהגים סובבים סביב מטבע המחצית: יש נוהגים לתת חצי מהמטבע המקומי (חצי שקל, חצי דולר וכו'), יש נוהגים לתת שלוש מטבעות של מחצית מהמטבע המקומי (מכיוון שהמילה "תרומה" מופיעה שלוש פעמים בפרשת מחצית השקל), ומנהג הספרדים הוא לתת את ערך הכסף של מטבע מחצית השקל התנכי"ת. (ערכה נע בדרך כלל סביב העשרים שקלים ויש לברר את הערך המדויק לשנה זו).

ההסבר המקובל מאחורי הנתינה הוא: זכר למה שהיה נהוג בימי בית המקדש. בערב ראש חודש ניסן היו אוספים מכל יהודי תרומת מחצית השקל כדי לקנות את קורבנות הציבור שהיו קרבים על גבי המזבח. בית המקדש לא נהנה מתקציבים ממשלתיים אלא מתרומות של יהודים, ומכלל מטבעות מחציות השקלים היו קונים את קורבנות התמידים והמוספים שהיו עולים בשם הציבור על המזבח. ולכן כזכר לאותה הנתינה, אנו אוספים גם כיום בחודש אדר תרומת מחצית השקל.

וכאן עולה מאליה תמיהה פשוטה: למה הקמצנות הזו? למה לתרום חצי שקל ולא שקל שלם? בכל התורה כולה אין עוד נתינה כזו שמוגבלת דווקא לחצי מהמטבע המקומי. תתארו לכם יהודי שעולה לתורה והגבאי מכריז בחגיגיות "מי שבירך… בעבור שייתן" והלה אומר: "חצי שקל לבית הכנסת…". סביר להניח שהוא לא יקבל עלייה נוספת בזמן הקרוב…

הפלא הוא שהתורה מדגישה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט": חייבים לתת דווקא מחצית ואפילו אם רוטשילד מתחנן לתרום מיליון דולר לקורבנות בית המקדש – אסור לקחת ממנו אגורה יותר.

השאלה קשה יותר לאור העבודה שנתינה של חצי היא חלקית, והעיקרון הראשון בבית המקדש הוא שאסור לתת משהו פגום. כל האירוע הנורא של חורבן בית המקדש שהוביל לגלות הארוכה שנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה, התרחש בגלל העקשנות של החכמים שלא לקבל קורבן פגום. ידוע הסיפור על בר קמצא שלקח קורבן נדבה מקיסר רומא, אבל סדק את השפתיים של הכבש בדרך והחכמים התעקשו שלא להקריב קרבן בעל מום. ואולם הקיסר פירש זאת כאילו "מרדו בך יהודאי" ואז נפלה ההחלטה הסופית לעלות על ירושלים ולהחריב אותה.

מה עומד אפוא מאחורי העיקרון לתת דווקא מחצית לבית המקדש?

התלמוד הירושלמי (שקלים ב,ג) מביא הסבר כואב: המספר "מחצית השקל" מוכר ממקום נוסף בתורה: מכירת יוסף לעבד. התורה אומרת שאחי יוסף הוציאו אותו מהבור ומכרו אותו כעבד נקלה לחבורת ישמעאלים תמורת "עשרים כסף", ועשרים כסף הם בדיוק "חמישה שקלים בשקל הקודש", המטבע שהיה נהוג בזמן בית המקדש.

וכיון שעשרה אחים היו שותפים לסוד המכירה (כולל ראובן שלא היה שם באותו רגע ונחשף לסוד אחר כך), הם חילקו ביניהם את חמש השקלים לעשרה חלקים וכך יוצא שכל אחד חזר הביתה עם מטבע מחצית השקל בכיס. הנביא עמוס מוסיף שכל אחד קנה זוג נעליים חדשות, כפי שקוראים בהפטרת פרשת ויישב: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים".

וכיון שכך, מתאספים מדי שנה בערב פורים ומבקשים סליחה וכפרה על אותה התנערות מאחינו ומחזירים לציבור את הרווח מאותה המכירה. אנו מכניסים יד לכיס ותורמים לכלל את מחצית השקל.

מעניין להוסיף רעיון מרתק שקושר את העניין ישירות לערב הפורים. זה לא סתם שדווקא בערב פורים מחליטים לכפר על חטא מכירת יוסף, אלא זה מענה ישיר לטענת המן כנגד עמנו: בבואו לשכנע את המלך לחתום על גזירת חיסול העם היהודי, נוקט המן בטענה קשה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך … ולמלך אין שווה להניחם". העם הזה הוא חצוי, מפוצל ומקוטב, ימנים ושמאלים, אשכנזים וספרדיים, אנשי ארץ ישראל וחוץ לארץ, הנה אפילו קואליציה הם לא מסוגלים להקים אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות… ולכן אין טעם להשאיר אותם בחיים. המלך גם לא צריך לחשוש שהם יקימו עצרת צעקה כלל עולמית, משום שהם לא יהיו מסוגלים להגיע להסכמה מי תהיה הוועדה שתארגן את העצרת…

וכדי לשכנע את המלך יותר, המן הוסיף ושקל על גנזי המלך "עשרת אלפים ככר כסף" – וזה היה תעלול מרושע כדי לחדד את היותנו שונאים ורעים: תוספות במסכת מגילה (טז,ב) מסביר ש"עשרת אלפים כיכר כסף" הם שווי ערך לחשבון שש מאות אלף מטבעות מחצית השקל, כמניין יוצאי מצרים (ואכמ"ל), ולפי דברי התלמוד הירושלמי שהוזכר לעיל הכול ברור: נתינת מחצית השקל הייתה הרי כנגד הרווח ממכירת יוסף, ולכן המן נתן בדיוק את הסכום הזה שהעניקו כל ישראל, כדי לקטרג על האחדות שיצרנו בכוח הנתינה המשותפת של מחצית השקל.

ולכן דווקא בערב פורים, רגע לפני קריאת המגילה וטענת המן, אנו מקדימים ונותנים את אותו המטבע ומבקשים שבעתיים סליחה על אותו החטא.

ואחרי כל זה עולה השאלה העמוקה יותר: למה נתקעים על המחצית הזו? אדרבה, למה לא נוסיף וניתן שקל שלם או מיליון שקלים שלמים בתור קנס על מה שהרווחנו ממכירת יוסף? למה מחזירים בדיוק מה שקיבלנו ולא מגדילים ראש כדי להוכיח שאנו מתנערים לחלוטין מאותו חטא?

הרבי מליובאוויטש העיר בקצרה רעיון מופלא שפותר את העניין (ליקוטי שיחות כ/189). דומה כי הרעיון לא היה מובן יותר מהיום לאור הפחד העולמי מהקורונה.

סכסוך ונתק בין אנשים נשען על המחשבה ש'אני לא צריך אותו, אני לא תלוי בו, החיים שלי יהיו הרבה יותר טובים בלי להכיר אותו'. בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר ביניהם נתמכים בחשיבה ש'אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה' או 'אני אוכיח לו שאינני זקוקה לו'. אחים שקורעים את המשפחה ומנתקים את הקשר אומרים לעצמם: 'הוא מטרד, נסנן לו טלפונים והחיים יהיו מאושרים בלעדיו'.

זה בדיוק מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". מה צריכים אותו? בואו נזרוק את השוויצר הזה לבור ונשכח מהפרק הזה בחיינו.

אבל המציאות הפתיעה ולימדה מסר מהדהד. הם לחלוטין לא הצליחו להסתדר בלעדיו. כל עוד הוא חי – להם היה ממה לחיות וכשהוא מת – גם להם לא נותרה אפשרות לחיות!. חלפו עשרים שנה והילד שהם קברו בבור ורצו לשכוח ממנו, הפך להיות זה שהציל להם את החיים. הגלגולים של ההשגחה העליונה הובילו את יוסף להיות משנה למלך מצרים בשנות הרעב הקשות ולהיות זה שיקלוט אותם על אדמת מצרים העשירה והפורייה. אם נשווה זאת לדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים שרבים ומנתקים את הקשר ביניהם, אבל אז אחד מהם צריך תרומת כליה והאדם המתאים ביותר הוא האח המסוכסך אתו.

הרעיון העמוק הוא שכל אחד מאיתנו הוא רק "חצי". בני האדם בכלל – וכל שכן וקל וחומר בני העם היהודי עצמו – הם "רקמה אנושית אחת" שכל אחד מעניק את הצבע והתרומה שלו אל תוך הרקמה הזו. כל מוצר שאנו מחזיקים ביד הוא פרי שותפות של אלפי אנשים: אחד שתל את העץ, אחד גזם אותו, אחד הוביל אותו לנגריה, אחד עיצב אותו בנגריה, ועוד רבים אחרים הובילו אותו לחנות, סידרו אותו על המדפים ומכרו אותו ללקוח.

כל אדם מביא לעולם יכולת איכותית אחת וכולנו יחד מרכיבים את השלם. המחשבה לפיה אפשר להתנתק מאדם כלשהו וכל שכן מבן משפחה קרוב, משולה למחשבה לפיה המוח יכול להתנתק מהאצבע ברגל. המוח בהחלט רשאי להתנתק מהרגל, אבל הוא יישאר נכה. הוא יאבד את התרומה הייחודית שמעניקה האצבע לחייו. אנו יודעים כיום כי עצבים הקשורים לפעילות הלב נמצאים בכלל בכף הרגל וכך הלב הוא רק "מחצית" הזקוק להשלמה של הרגל כדי לעשות את עבודתו במאה אחוז.

הרעיון הזה מגיע לשיא בימים אלו עם הפחד מהקורונה: פתאום מתברר שאפילו החמצן שאנו נושמים הוא סך כל האנשים החיים על פני הגלובוס. איש אינו חי על אי בודד, אלא החיים הם תוצר של סך המרכיבים אותם. כשאדם אחד מתעטש בעיר וואהן בסין, הבורסה בארצות הברית קורסת. כשמתגלה נשא קורונה אחד במינכן, השמים בארץ ישראל נסגרים. ולכן נותנים "מחצית השקל" בערב פורים, כדי להזכיר לעצמנו שכל אחד מאתנו הוא רק "חצי" וכולנו יחד מרכיבים את השלם.

ואם העשיר ישאל: רגע, מה העני נותן לחיי? מה הוא תורם לי? מילא אדם שעובד ומייצר ותורם לחברה, אבל העני לא עובד ולא מייצר כלום, רק חי כפרזיט על חשבון העשיר. אז למה אני רק "מחצית" בלעדיו? התשובה היא שהעני מעניק לעשיר את המתנה הגדולה ביותר שקיימת: מתנת הנתינה. את האפשרות להיות נותן, לפרוץ את חומת האגו ולגלות את היופי הנשמתי האצילי שבוער בתוך כל אחד מאתנו.

לפנינו סיפור שממחיש זאת: לפני כמה שנים נכנסה ילדה בת תשע לחנות תכשיטים בירושלים וביקשה לקנות צמיד. היא הצביעה על צמיד שעולה 4000 שקל וביקשה אותו. בעל החנות התעניין למי קונה את הצמיד. היא אמרה: "לאחותי הגדולה. אנחנו כמה אחים יתומים, ההורים שלנו נהרגו באחד מפיגועי התופת בירושלים ואחותי מתמסרת אלינו ואנחנו רוצים לקנות לה מתנה שתשמח אותה".

"וכמה כסף יש לך"? היא הוציאה מהכיס חופן מטבעות שהסתכמו בסך שבעה שקלים ושמונים אגורות. בעל החנות הוציא את הצמיד מהמגירה, עטף אותו ונתן לה. אחרי כמה שעות הגיעה האחות בבהלה, "אחותי גנבה מכאן צמיד שעולה אלפי שקלים".

"זה בסדר, אמר בעל העסק, היא שילמה עליו". – "איך שילמה, מאיפה הביאה 4000 שקל"? המוכר מחה דמעה ואמר: "לפני כמה שנים התאלמנתי מאשתי, כבר שנים לא חשתי טעמה של אהבה, היום אחותך החייתה לי את הלב, היא העניקה לי משהו ששווה יותר מ-4000 שקל…"

בהמשך לאותו יסוד, ביאר הרבי פעמים רבות את הלשון התמוהה: "מתנות לאביונים". מצוות הפורים היא להעניק מתנת נדבה לעני. אבל זה לא ברור: למה מגיעה לעני "מתנה"? היה הרבה יותר מתאים לומר 'נדבה לאביונים' או 'חסד לאביונים'?

הרי מתנה נותנים למי שמגיע לו. הוא עשה משהו טוב כלשהו והנותן רוצה להיות הגון ולהחזיר לו את מה שמגיע לו לקבל. אבל איזה דבר טוב עשה העני? אדרבה, הרי הנתינה היא רק חסד אלטרואיסטי מתוך טוב לבו של הנותן. הוא מגלה רוחב לב ומעניק למי שהוא לא חייב לתת לו כלום?

התשובה היא שמגיע לעני מתנה על כך שהוא מעניק לעשיר את האפשרות להיות נותן. בואו נהרהר לרגע איך היה נראה העולם ללא עניים? במחשבה ראשונה הוא היה יפה יותר, ללא סבל, אבל במחשבה שנייה הוא היה קר, מנותק ואומלל עוד יותר מכפי שהוא. בלי החוויה של הנתינה, מה הופך את האדם לאדם? מה הופך את החיים לכאלו שראוי לחיות אותם?

אנו מזכירים לעצמנו כי איש אינו חי לבדו על פני הגלובוס, ולכל אחד יש את התרומה שלו למרקם החיים. התרומה לצדקה היא הניסיון להחזיר לאחרים את מה שאנו מקבלים מהם.

השארת תגובה