כי עם קשה עורף הוא

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בפרשת השבוע בו מתואר חטא העגל חוזר הקב"ה שלוש פעמים על שורש חטאם של בני ישראל בהיותם "עם קשה עורף". פעם ראשונה (לב, ט') – "ראיתי את העם הזה… עם קשה עורף הוא". בפעם השניה (לג', ג'): "…כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה". ובפעם השלישית: (לג', ה') "אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך"…

למרות טענה זו וחטאם של בני ישראל מבקש משה מהקב"ה שימחל לבני ישראל. הוא מזכיר את מידת הרחמים ואת "למה יאמרו מצריים ברעה הוציאם להרוג אותם ולכלותם" ואז נאמר: "וימהר משה ויקד ארצה… ויאמר, אם נא מצאתי חן … ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". (לד',ט'). הנימוק שמבקש משה כי ה' ילך בקרבנו, משום שהם עם קשה עורף! ולכאורה איך חלק מכתב האישום משמש לימוד זכות על ישראל? במקום להעלים את הפרט הזה ולהבליט דברים חיוביים שבאמצעותם יבקש שהקב"ה ימחל ויסלח, מדגיש משה דווקא את חסרונם, היתכן?

המגיד מדובנא יישב את הקושיה הזו כדרכו במשל. מסופר על רוכל שעמד בפרוור עשיר במיוחד, והכריז על מרכולתו המורכבת מכלי סכו"ם שעשוי כולו עץ, כל עובר ושב בשכונת היוקרה שראה את הסחורה, הפנה לו עורף. אולם הוא לא הניח עד שגרונו ניחר מזעקות של שעות: "סכינים", "מזלגות", "כפות" . לפתע פנה אליו מאן דהוא ואמר לו: "בחרת בשכונה הזו כי לאנשים שדרים פה יש כסף. אבל הסחורה הזו לא מתאימה להם. הם משתמשים בכלי כסף, או לפחות בכלי מתכות , אבל לא בכלי העץ המגושמים והפרימטיביים האלה".

"לאן אלך"? בכה הרוכל. "השקעתי בזה את כל חסכונותי!". השיב לו האיש: "לך לשכונת עוני,  במקום שבו אין להם כסף לרכוש סכו"ם יקר, שם יש סיכוי שלסחורה שלך יהיה ביקוש".

הנמשל, משה רבנו פירט את י"ג מידות הרחמים, ואז הוא פונה אל ה' ואומר לו: איפה  יש צורך בסחורה הזו של 'חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד', האם בין מלאכי מרום שלא יודעים טעמו של חטא? אדרבא, ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא…וסלחת. העם שלי זקוק לזה! פה יש ביקוש גדול למצרך הזה ששמו סליחה. כך שמה שנמנה ככתב אישום, מסביר את הצורך לא לנטוש אותנו ולהרעיף עלינו את חסדי ה' הגדולים.

פירוש נוסף ניתן לבאר, שהנה ברדת משה מההר, אחרי ראותו את העגל והמחולות, הוא שובר את הלוחות ומכריז (לב, כו): "מי לה' אלי". מי שנענו לקריאתו היו בני לוי, כפי שנאמר: "ויאספו אליו כל בני לוי". ובשל גילוי נאמנותם של בני לוי לקריאתו של משה, הם זכו מידי הקב"ה בשכר רוחני לדורות, להיות המשוררים והשוערים במקדש.

ענין זה מעורר תמיהה, שהרי בהמשך מבואר שאותם בני לוי שחשו לבוא לקול קריאת משה עשו משפט בעובדי העגל, ואז  נפלו מן העם כשלושת אלפי איש. בחישוב קל אנו רואים ששלושת אלפי איש  מתוך שש מאות אלף, שאז היה מנין העם, אינם אלא כחצי אחוז מכלל אוכלוסיית ישראל. אם כן, מדוע כל שאר בני העם, שלא נכשלו בחטא העגל, לא נענו להכרזת משה?

משיב בעל ה"חידושי הרי"ם", שאכן היו עוד רבים מישראל שלא התפתו לעבודת העגל בשום צורה, שהרי לא נענשו אלא שלושת אלפי איש. אלא שהשאר לא אזרו עוז בנפשם לצאת בגלוי נגד עובדי העגל. היו שלא רצו להתערב בענין לא להם, והיו שחששו מניהול מחלוקת. רק שבטו של לוי, לא היססו להתייצב בגבורת נפש נגד החוטאים, ולהילחם בגלוי למען כבוד שמים. ובזכות עזות של קדושה – קשיות עורף, זכו בני לוי למה שזכו.

וכך היה הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל דורש את הפסוקים (לג, כא-כב): "הנה מקום אתי, ונצבת על הצור, והיה בעבוד כבודי, ושמתיך בנקרת הצור". אמר הגר"מ שפירא, כי בפסוקים אלו  הורה הקב"ה למשה רבינו קו מנחה באורחות החיים. הנחיה זו גורסת כי "הנה מקום אתי", כאשר המדובר במקום שיש בו משום כבוד שמים, אזי: "ונצבת על הצור", על האדם להתייצב בראש מורם, איתן ותקיף כצור, למען כבוד השכינה. אולם "בעבור כבודי", כאשר חלף לו כבוד השם, והנושא הינו בתחום אחר כלשהו, אזי: "ושמתיך בנקרת הצור". ראוי לאדם להצטנע ולהיחבא מעין רואים במערת הצור.

משה רבינו משתמש בטיעון של הקב"ה כנגד בני ישראל שהם 'עם קשה עורף'. בהציגו שזהו לא רק חיסרון אלא בעיקר יתרון. באם אין קשיות עורף הרי בעתיד ינטשו את דרך ה', כמו שהעמים האחרים נטשו את הדרך מאבותיהם. כולם בסופו של דבר חלפו מן העולם כי לא היה בהם דביקות ועקשנות . לעומת זאת, בני ישראל, גם אם עכשיו השתמשו בקשיות העורף במקום לא ראוי וחטאו בחטא העגל, הרי בסופו  של דבר יתעשתו, ובזכות מעלתם זו ישמרו על דרכם לנצח ולא ינטשו את אמונתם.

ראוי לסיים בסיפור שסיפר הגאון ר' שמעון שוואב זצ"ל מניו יורק, ושהרבה מוסר השכל טמון בו. הוא סיפר שפעם שהה במחיצת ה"חפץ חיים" זצ"ל, ונשאל על ידו, האם הוא כהן? ועל כך השיב בשלילה. שוב נשאל האם הוא לוי? וגם על כך השיב בשלילה. בשומעו זאת השמיע ה"חפץ חיים" אנחה בהפטירו: מה חבל! הן בקרוב יבוא המשיח והכל ידחקו לבית המקדש לחזות בהקרבת הקרבנות, אולם אז יאסר למי שאינו כהן  או לוי להכנס לפנים ממחיצתם. כל כך למה? משום שלפני דורות כשמשה רבינו ע"ה הכריז: "מי לה' אלי", נאספו אליו רק בני לוי.

הוסיף ה"חפץ חיים", שהוא אומר לו זאת, משום שבחיי כל אדם ישנם רגעים ושעות שבהם הוא שומע קול אלוקי פנימי הקורא לו: "מי לה' אלי", וצריך להענות אז לקול הקורא הפנימי הזה, וחלילה לא להחמיצו בשל זוטות של מה בכך.

רגעים גדולים אלו הינם מנת חלקו של כל יהודי, באשר הוא שם. ומכח הקול הקורא אליו, הוא עשוי להתרומם ולהתנשא מכל הנגיעות הקטנוניות השכיחות בעולמנו, ולהתנשא אל – על. אך אם מוותרים על קשיות העורף בעת ההיא מאבדים נצח.

השארת תגובה