ליברמן במסע נקמנות אישי נגד נתניהו

בש"ס יכולים להתגאות בכך שלמרות המשתה המפורסם שהביא לליכוד שיא כל הזמנים במספר הקולות למפלגה בישראל, הם הצליחו לשמר את כוחם ואף רשמו עלייה נאה בערים רבות בפריפריה

נתניהו וליברמן צילום קובי גדעון לעמ
נתניהו וליברמן צילום קובי גדעון לעמ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אחרי שכרון החושים הראשוני, משהתברר שהמדגמים שוב טעו – והפעם לכיוון השני, ניתן לסכם את תוצאות בחירות 2020 מועד א' במשפט 'זה לא נהנה וזה חסר', הימין אמנם הגדיל את כוחו בשלושה מנדטים – אך לא די בכך להרכיב את הממשלה המיוחלת, ומנגד, גוש המרכז-שמאל נחלש משמעותית ואיבד חמישה מנדטים, שלושה לטובת הליכוד ושניים עבור הרשימה המשותפת, אך עדיין שומר על מעמדו התיאורטי כרוב בכנסת.

ארבעה תרחישים מרכזיים אפשריים בשלב זה, בהתבסס על מגבלות ידועות ומוגדרות מראש, ובכולם יידרשו כמה פוליטיקאים להפר את הבטחותיהם. התרחיש הראשון, איך לא, הוא כישלון דו צדדי בהרכבת הממשלה ובחירות סיבוב ד', כשבמקרה כזה, בימין יקוו להמשיך עם המומנטום ולהשיג הכרעה, ואילו בשמאל יבקשו לפסול קודם לכן את נתניהו במהלך בזק בכנסת, בחקיקה שתאסור להטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ שעומדים נגדו כתבי אישום.

הדילמה של גנץ בקידום חקיקה שכזו כפולה: ראשית, היא תדרוש ממנו לשלב ידיים עם המשותפת וליברמן יחד, צעד שישרת את קמפיין הימין נגדו, שנית, אם אכן נתניהו יוחלף בנציג אחר של הליכוד, למשל אדלשטיין או סער, קיים סיכוי סביר מאוד שליברמן – חדור האיבה לראש הממשלה – יחליט על חזרה לחיק הימין וישאיר את גנץ וכחול לבן להתפורר באופוזיציה.

רמז לכוונותיו של ליברמן, ניתן בסוף השבוע פעמיים: בפעם הראשונה כאשר פורסם כי איווט דורש להעביר את החוק כך שיחול כבר בכנסת הנוכחית, לאמור, אני אאלץ את הליכוד להחליף מועמד ואז אלך אתו ואמנע בחירות. אם לא די בכך, 'דלפו' בסוף השבוע ציטוטים מיו"ר 'ישראל ביתנו' בהם הוא מאשים את נתניהו ברדיפה אישית שלו ושל משפחתו. מי שמכיר את סביבתו הפרנואידית של איווט, יודע שציטוטים כאלה לא דולפים בטעות, והם מסר מכוון היטב לאוזני נציגי ומצביעי הימין. איווט מנסה לתרץ מראש שיתוף פעולה אפשרי עם המשותפת נגד נתניהו, אך גם רומז שביום שאחרי נתניהו ישוב לחיק הימין. על הדרך, הוא 'חושף' כי כל מסע ההסתה האנטי חרדי שהוביל וההליכה לבחירות שוב ושוב, היה בעצם מסע נקמנות אישי נגד נתניהו.

בתרחיש השני, נתניהו – רכוב על גלי התמיכה של שניים ורבע מיליון מצביעים – מצליח לשכנע שניים או שלושה עריקים משורות גוש המרכז-שמאל לחבור אליו. המועמדים הטבעיים לצעד שכזה הם חברי מפלגת העבודה, אורלי לוי, עמיר פרץ ואיציק שמולי. ההבנה שבסיבוב נוסף הם עלולים להימחק לגמרי, בצירוף הרצון לנקום בקוקפיט הרמטכ"לים על שתיית המנדטים, עשוי לדחוק אותם לזרועות נתניהו, אם זה האחרון ישכיל להציע להם חבילת הטבות מפנקת, תיקים בכירים ויכולת להשפיע במישור הכלכלי, שישמשו עבורם סולם לרדת מעץ ה'רק לא נתניהו', גם כלפי התקשורת, שצפויה לרדת לחייהם.

במידה ונתניהו ינסה לגייס עריקים ממפלגות אחרות, בקרב ח"כי ישראל ביתנו או אחד הפלגים של כחול לבן (בדגש על שלישיית אנשי הימין – האוזר, הנדל וטרופר), הוא יצטרך להוסיף להבטחה גם שינוי החוק המגביל כיום מינוי עריקים שאינם שליש מפלגה לשרים והבטחה לשריון עתידי שלהם במסגרת הליכוד.

בתרחיש השלישי, גנץ הולך על כל הקופה ומקים ממשלת מיעוט שתכלול ארבעים חברי כנסת בלבד, קרי כחול לבן והעבודה, בתמיכה חיצונית של שנים עשר נציגי הרשימה המשותפת (למעט שלושת ח"כי בל"ד, שלא יתמכו בשום תסריט ב'גנרל' ישראלי) ושבעת הגמדים של ליברמן, מה שייתן לו 59 אצבעות מול חמישים ושמונה חברי גוש הימין.

העניין הוא שממשלה כזו מועדת לפירוק כבר מיומה הראשון. כל מבצע צבאי בעזה, כל פיגוע, כל הצבעה הקשורה לתוכנית המאה, תציב מלכודת בפני האגף הניצי הכולל את אנשי תל"ם ונציגי ישראל ביתנו, לעומת חברי המשותפת ונציגי מרצ ברשימת העבודה. למעשה, ממשלה כזו, אם אכן תקום, תשאף מיומה הראשון להשיג שתי מטרות – הדחת נתניהו מראשות הליכוד ופירוק בלוק הימין, בניסיון לצרף אליה חלקים מהליכוד, את בנט או את המפלגות החרדיות.

מנגד, טיבי ועודה אינם ידועים כפראיירים, שניהם פרלמנטרים מנוסים שיודעים לקרוא את המפה היטב. הם לא ייתנו לגנץ להשתמש בהם ולזרוק, ואם אכן יעניקו לו את הגיבוי להרכיב ממשלה כזו, ידרשו ערבויות שימנעו ממנו בעתיד לצרף מפלגות מגוש הימין ולהיפטר מהתלות בהם. גם ליברמן יעשה חושבים פעמיים אם להצביע כמקשה אחת יחד עם הנציגות הערבית, במה שישמש כבומרנג נגדו בסיבוב הרביעי, אם וכאשר.

בתרחיש הרביעי, הנראה כעת רחוק מתמיד, תקום ממשלת אחדות לאומית על פי מתווה הנשיא או הצעה דומה אחרת. ממשלה כזו תתבסס בראש ובראשונה על כחול לבן והליכוד, כשהראשונים מביאים כנדוניה את העבודה-מרץ והאחרונים את מפלגות הימין והחרדים.

על פניו, למדינת ישראל זהו תסריט אידיאלי שישים סוף ללופ האינסופי של מערכות בחירות ויפנה את תשומת הלב להתמודדות עם אתגרים אמיתיים, כמו מגפת הקורונה והעדר התקציב שמשתק את המערכת הממשלתית והמוניציפאלית. אלא שלצורך כך יידרשו הצדדים למחול על האגו, לשכוח התבטאויות והתחייבויות עבר, לפיד ושות' ייאלצו להסכים לשבת בממשלת נתניהו, והאחרון יידרש לוותר על כל חקיקה שתחסן אותו ממשפט. בעבודה יצטרכו לבלוע את תכנית המאה והנציגות החרדית תידרש לשורה של פשרות תקציביות וויתורים בסוגיות של סטטוס קוו.

השאלה המיידית העומדת על הפרק היא מי הראשון עליו תוטל הרכבת הממשלה. כמו בשני הסבבים האחרונים, יש צדדים לכאן ולכאן. נתניהו, למשל, יחשוש מהאפשרות שגנץ יקבל ראשון את הצ'אנס, מחשש שיממש את תסריט ממשלת המיעוט וידיח אותו, מנגד, סיכוייו של רוה"מ לשכנע עריקים להצטרף לממשלת ימין יגדלו ככל שמועד פיזור הכנסת יתקרב והלחץ הציבורי יגבר.

גם גנץ עשוי לחשוש כי אם נתניהו יקבל ראשון את המנדט הוא יצליח למצוא את העריקים החסרים ולסגור עניין, מנגד, במידה והוא עצמו יהיה השני, יקל עליו להסביר לציבור הליך של הקמת ממשלת מיעוט – כדי למנוע בכל מחיר בחירות נוספות, לטובת המשק והיציבות.

הנשיא ריבלין צפוי להיצמד לטקסט היבש של לשון החוק, מאחר ונכון לרגע זה, מחזיק גנץ ב-59 ממליצים לעומת 58 לנתניהו, בסבירות גבוהה שעליו תוטל מלאכת הרכבת הממשלה בראשונה. אבל בפוליטיקה הישראלית, למדנו כבר שהכל אפשרי.

תורת המספרים

כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, המפלגות החרדיות רשמו הישג נדיר, כשבפעם השלישית ברצף הגדילו את כוחן. כעת, עם פרסום התוצאות הסופיות, המספרים מלמדים שש"ס הוסיפה הפעם 22,643 מצביעים ויהדות התורה גדלה ב-5,673 קול.

ראוי להדגיש כי לא מדובר בגידול חריג או בלתי מובן, ראשית, מתוך 28,316 המצביעים החדשים, קצת יותר משליש הם גידול טבעי של הציבור החרדי בחצי השנה שחלפה, כך שההישג המשותף מתכווץ במעט. בנוסף, ש"ס נהנתה הפעם מתמיכת קהילות מסוימות שערקו מיהדות התורה, באומדן משתנה שנע בין 3,000 ל-6,000 קולות, מה שמאזן את ההישג הכללי של שתי המפלגות.

ההישג טמון במהות: בש"ס יכולים להתגאות בכך שלמרות המשתה המפורסם שהביא לליכוד שיא של כל הזמנים במספר הקולות למפלגה בישראל, הם הצליחו לשמר את כוחם ואף רשמו עלייה נאה בערים רבות בפריפריה. ביהדות התורה יצביעו על קהל היעד החדש, הציבור החרדי לאומי, שחלקו תמך במפלגה כבר בבחירות ספטמבר (אך לא בסיבוב הראשון, באפריל) וכעת הצביע לה בשנית, וחלקו נוסף בסיבוב הנוכחי, בעיקר מקרב מצביעי עוצמה יהודית לשעבר.

הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג: בבית א-ל גדלה ג' מ-102 קול ל176 (לעומת 39 קול בסיבוב א'), בשילה מ39 ל99 (אחרי 10 קולות בלבד בבחירות אפריל), ביד בנימין מ113 ל336, בכוכב השחר מ65 ל102, בעלי מ68 ל98, בקרית ארבע מ100 ל206 ועוד. חשוב להוסיף כי גידול נאה נרשם גם במוקדים דתיים לאומיים שאינם ביהודה ושומרון, דוגמת גבעת שמואל.

במאמר המוסגר, בבחירות הללו, לראשונה מזה עשורים, לא נרשמה כל השפעה להסכמי העודפים, וכל מפלגה קיבלה במדויק את מספר המנדטים שהשיגה. עם זאת, בעקבות המאבק הצמוד על המנדט ה-59 (שעוד עלול להתעורר מחדש בעקבות עדויות רבות על קלפיות ערביות שתוצאותיהן זויפו או חשודות במעשים לא כשרים), עולה שאלה בה יצטרכו לדון בש"ס ויהדות התורה, האם לוותר על החתימה הקבועה על הסכם עודפים בין השתיים, לטובת מערכת הסכמים שתיטיב עם הגוש כולו.

בניתוח בסיסי של גישת הספירה הנהוגה במדינת ישראל וכללי חוק באדר עופר, הסכם עודפים יעיל יותר כאשר הוא נחתם בין שתי המפלגות הגדולות בגוש. לפיכך, הסכמים בין ש"ס לליכוד ובין ימינה ליהדות התורה ימקסמו את התועלת לגוש הימין-חרדים, ואולי יש מקום לשקול זאת באופן קבוע, באישורם של גדולי ישראל כמובן.

ביידן VS סנדרס

מעבר לים, נערך בשבוע האחרון ה'סופר טיוזדיי', השלב הראשון הנחשב מכריע בפריימריז הפנים מפלגתיים לקראת הבחירות לנשיאות, עם התפתחות דרמטית בשורות המפלגה הדמוקרטית (אצל הרפובליקנים כמעט ואין נוכחות לפריימריז, מאחר ושום מועמד רציני לא יתמודד מול נשיא מכהן, וטראמפ יהיה בוודאות מועמד המפלגה לקדנציה שנייה בבית הלבן).

תחילה רקע: להתמודדות על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות נרשמו מאות מועמדים, מתוכם כשני תריסרים שמות מוכרים. הבולטים ביניהם הם שני מייצגי המחנה השמרני והמרכזי יותר, סגן הנשיא והמועמד לנשיאות לשעבר ג'ו ביידן וראש עיריית ניו יורק לשעבר ואחד מעשירי תבל בהווה, מייקל בלומברג. המחנה הליברלי יותר הציב שני מועמדים מרכזיים משלו, הסנטור היהודי-אנטישמי ברני סנדרס והסנאטורית ממסצ'וסטס (אף היא שונאת ישראל מהודרת) אליזבת וורן.

הדמוקרטים נוהגים לחלק 3,980 צירים בין המתמודדים, כשהראשון שצובר 1,991 צירים הוא מועמד המפלגה לנשיאות. במקצת המדינות נהוגה שיטת 'המנצח לוקח הכל' וכל הנציגים ניתנים למועמד שזכה במירב הקולות, אך ברובן קיימת חלוקת יחסית, כאשר המנצח מקבל יותר צירים, אך גם המפסידים זוכים לקבל את חלקם.

אחרי איווה (בה זכה המועמד האלמוני פיט בוטיג'ג' במקום הראשון, בעשירית האחוז יותר מברני סנדרס) וניו המפשייר (בה ניצח סנדרס), נערכו לפני שבועיים הפריימריז בנבדה – בה ניצח סנדרס בגדול עם 47% לעומת 20% לביידן. בתקשורת האמריקנית כבר החלו להספיד את סגן הנשיא לשעבר, אך אז התהפכו היוצרות בקרוליינה הדרומית, שם השיג ביידן כמחצית הקולות, לעומת 20% בלבד לסנדרס.

בנוהג, הקרבות המוקדמים הללו מסמנים את המועמדים המרכזיים לקראת 'יום שלישי הגדול' שנערך בשבוע שעבר, ואשר בו מחולקים כשליש מכלל הצירים. כבר בשלב זה היה ברור שסנדרס וביידן הם המועמדים המובילים, כשהראשון זוכה ביתרון ניכר.

עם סיום ספירת הקולות מ'סופר טיוזדיי' בסוף השבוע, הסתמן מהפך של ממש, הבוחרים הדמוקרטיים הבינו ככל הנראה שסנדרס חסר סיכוי בהתמודדות ראש בראש נגד טראמפ, וביידן ניצח ברוב המדינות, כשהוא אוסף לחיקו את טקסס, וירג'יניה, טנסי, אלבמה, אוקלוהמה ועוד, סנדרס הצליח לשמור על קליפורניה, הנחשבת למעוז של תומכיו ולמדינה השולחת את מספר הנציגים הגבוה ביותר. נכון לשעת כתיבת השורות, מחזיק ביידן ב664 נציגים לעומת 573 לסנדרס.

יממה חלפה ואליזבת וורן, שהסתפקה ב64 נציגים בלבד, ומייקל בלומברג שהשתרך אחריה עם 61 כאלו שהושגו בהשקעה של יותר מחצי מיליארד דולר, הודיעו שניהם על פרישה מהמרוץ. בלומברג הודיע רשמית על תמיכתו בביידן, בעוד וורן נמנעת לעת עתה מהבעת תמיכה בסנדרס, עניין המוסבר בכך שהשניים התעמתו בעבר. כבר השבוע נדע כמה השפיעה תמיכתם, כשהמצביעים בשש מדינות נוספות יבחרו את נציגם לנשיאות.

המלכוד הדמוקרטי נובע מכך שלמרות הפוטנציאל (רוב הבוחרים האמריקאיים מזוהים עם הדמוקרטים), הפילוג הפנימי מונע כמעט כל סיכוי ריאלי לניצחון. מצד אחד, סנדרס המופרע ודעותיו החריגות נחשב חסר סיכוי לזכות בנשיאות, ההנחה הטבעית היא שאם הוא יהיה מועמד המפלגה, הרי שהנשיא טראמפ ישייט בקלילות לניצחון, גדול אף יתר מזה שרשם נגד קלינטון. מצד שני, סנדרס מחזיק מאגר של מיליוני תומכים שרופים, כאלה שאינם מוכנים להתפשר על מועמד 'ממלכתי' כמו ביידן ומרביתם לא יגיעו לקלפי להצביע עבורו.

כך או כך, טראמפ יכול לחכך את ידיו זו בזו בהנאה, אך מוטב אם יימנע לעת עתה מלחיצתן, הן לאור המלצות משרד הבריאות לצמצם הידבקות בנגיף הקורונה והן משום שעדיין מוקדם לשער את השפעות המגפה – שפרצה השבוע את גבולות ארה"ב והפילה כבר חללים – על תוצאות הבחירות ודעת הקהל.

תגובה אחת
  1. לא ייאמן ש"ישראל ביתנו" הולכים עם הערבים. זה ייזכר להם לדיראון עולם.

השארת תגובה