עין רואה ואוזן שומעת

הלך לביתו בעצבון רוח, לבש שק ואפר וישב לארץ להתפלש בעפר. שלח וקרא לכל הפועלים שהיו עוסקים בעבורו באריגה. באו וראו את הרב יושב לארץ, לבוש שק ואפר. חרדו ותמהו איש אל אחיו

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

יום אחד אמר האר"י הקדוש לתלמידיו, "רצונכם, נלך מחר להשתטח על קברות הצדיקים ולערוך תקונים, ולאחר מכן נסב לסעודה".

אמרו: "הן".

אמר להם: "כן נעשה, אם תזמינו גם את רבי אברהם גלאנטי שיבוא עמנו".

ורבי אברהם לא היה מתלמידי האר"י ז"ל, ולא החשיבו כרבו, כי נמנה בעצמו עם גדולי צפת בדורם של ארזי הלבנון אדירי התורה והיראה. המשיך האר"י הקדוש ואמר: "אם ברצונכם להזמינו, עשו זאת עתה. שכן בכונתו לקבל על עצמו בשעת תפלת המנחה תענית למחר, ואז לא יבוא עמנו".

מיד קם רבנו חיים ויטאל זצ"ל, גדול תלמידי האר"י ז"ל, ועמו שנים מחבריו, והלכו אל רבי אברהם גלאנטי.

כשראה אותם, תמה: "מדוע עזבתם את רבכם ובאתם אלי".

אמרו: "באנו לבקשו שיאות לבוא עמנו מחר לקברי צדיקים ולהסב עמנו לסעודה".

שאל: "ומדוע באתם עתה, ולא המתנתם עד למחר".

ענו: משום שהזהירנו רבנו, שכבודו עומד לקבל על עצמו תענית למחר".

הואיל ובתלמוד הירושלמי הפליגו בענשושל הצם ומפרסם את דבר צומו להתגאות בו, הכחיש רבי אברהם את דברי האר"י.

התלמידים היו בטוחים שאמת בפי רבם, אך לא ראו טעם בוכוח. בקשו רק לדעת, האם יאות לבוא עמם. נאות רבי אברהם להצטרף אליהם. וכך יצאו למחרת היום לעין זיתים והגיעו לציונו של התנא האלקי רבי יהודה בר אלעי".

ישב האר"י הקדוש , רבי אברהם גלאנטי מימינו, ודרש דרוש עמוק בסתרי תורה. כשסיים את דבריו, פנה אל רבי אברהם ושאל: "האם נראים דברי למר".

"הדרשה נאה היא", השיב רבי אברהם, "אך יש לי עליה עשרים ושתים השגות וקושיות. כי מה שאמר כבודו דבר פלוני, נסתר מדברי רשב"י בזוהר בפרשה פלונית. ומה שאמר דבר פלוני, נסתר מתוקוני הזהר תקון פלוני". וכך הלך ומנה עשרים ושתים קושיות קשות כברזל, ותלמידי האר"י שומעים ומשתוממים.

פנה אליהם האר"י ואמר: "הנה, זה קרוי חבר טוב, ששומע ומקשה, ולא כמותכם שאתם מקבלים כל דברי בהסכמה".

נפעמו התלמידים. האומנם מודה רבם בכל אותן קושיות, ונסתרו דבריו.

והר"י פנה אל רבי אברהם ושאלו: "הזוכר מר מאמר פלוני בזוהר, בפרשה פלונית".

אמר: "כן".

אמר האר"י ז"ל: "אם כן, יחזור נא מר על המאמר בינו לבין עצמו, ואחר כך אשיב לו על כל שאלותיו".

החל רבי אברהם לשנן בזכרונו את המאמר, ואורו עיניו לאור הדברים הכתובים שם, נסתרו כל קושיותיו אחת לאחת, וראו התלמידים כיצד הוא מונה באצבעותיו אחת לאחת את הקושיות שהתפוגגו, עד שקם והכריז: "לא נותרו עוד קושיות והריני מקבל עלי את כבודו כמורי וכרבי, כי נוכחתי לדעת, שתורת אמת בפניו, ורוח ה' מתנוססת בו!".

כששבו לביתם, פנה האר"י ז"ל אל רבי אברהם להפרד ממנו לשלום, אבל רבי אברהם לא הניחו ללכת: "אנא, יאמר לי מר, מה עלי לתקן, וכיצד עלי לנהוג.

נרתע האר"י הקדוש ואמר: "מי אנכי, שאתן לכבודו תקון".

אבל רבי אברהם לא ויתר. כבר נוכח בגדלותו הנוראה של האר"י, וידע כי רק מתוך ענותנותו סרב. אמר: "איני זז מכאן, עד שיאמר לי מה עלי לעשות כדי לתקן את נשמתי".

אמר האר"י: תקונו של מר קשה הוא, ובודאי לא יעשהו. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

מחה רבי אברהם: "וכי קשה הוא יותר מארבע מיתות בית דין אפילו אותן נכון אני לקבל על עצמי, אם יצוני כבודו".

נענה האר"י הקדוש ואמר: "מה אדבר ומה אומר, רואה אני, שתקונו של מר הוא לאכול בכל יום תרנגולת שמנה ולעסוק בתורה, ואין לו צורך בכל התעניות שהוא מתענה, כי לא ראיתי עוד אדם שאין בו שום חטא כמוהו".

נשק לו רב אברהם מרוב שמחה, ושב לביתו בגילה ובדיצה. מיד הכין סעודה, שאליה הזמין את האר"י הקדוש ואת תלמידיו, והלך לאחיו הגדול, הגאון רבי משה גלאנטי זצ"ל, להזמינו לסעודה".

תמה רבי משה: "לשמחה, מה זו עושה".

אמר: "כי אמרו חכמים, שהנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה, כאלו נהנה מזיו השכינה. ואדם גדול יהיה בה, וחכמתו כחכמת מלאך האלקים".

בא רבי משה לסעודה, והאר"י הקדוש הזמינו וכבדו לשבת בראש. שוחחו בדברי תורה, ורבי משה נוכח בגודל חכמת האר"י ז"ל.

בבוקר יום המחרת, לאחר התפלה, הגיע רבי משה לבית האר"י.

תמה ושאל: "מה רצון כבודו, ומדוע הטריח עצמו לביתי".

אמר: "כי נוכחתי ברום חכמתו וברוב גדלו, לכן באתי לבקשו, שיאמר לי מהו תקון נשמתי".

מחה האר"י הקדוש: "מי אני, שאתן לאדם חשוב כמר תקון".

השיבו רבי משה: "יודעני, שמתוך ענוה הוא אומר כן. אך יגדיל חסדו עמדי ויאמר לי מה עלי לתקן בעולם הזה, שלא אצטרך לרדת ולחזור שוב בגלגול".

הסתכל האר"י הקדוש במצחו ואמר: "רואה אני שעוון ספק גזל רשום במצחו של מר".

נחרד רבי משה חרדה גדולה וקרא: "אנא אוליך את חרפתי בהיות עוון גזל בידי".

הלך לביתו בעצבון רוח, לבש שק ואפר וישב לארץ להתפלש בעפר. שלח וקרא לכל הפועלים שהיו עוסקים בעבורו באריגה. באו וראו את הרב יושב לארץ, לבוש שק ואפר. חרדו ותמהו איש אל אחיו.

אמר להם: "דעו, שאני בשר ודם וסופי למיתה, ואיני רוצה להכניס עצמי בהגיהנם במו ידי. לכן אני מבקש מכם, שאם אני חייב לכם מעות, אמרו לי ואשלם".

ענו ואמרו: "אין אנו יודעים על חוב כשלהו שרבנו חייב לנו, שכן ראינו שכל הנוטל מכבודו פרוטה מתברך, ויש לנו די הצטרכותנו והותר, ואין אנו מדקדקים כלל ועיקר בחשבון".

אמר: "אכן נודע הדבר! הריני מזהירכם, שמהיום והלאה תדקדקו היטב בחשבון שכר פעלתכם עד לפרוטה האחרונה, ואם אינם מסכימים לכו לביתכם לשלום, ואין לי חפץ בפועלים, והואיל ועד עתה לא דקדקתם בחשבון, הנה אני מניח לפניכם מעות, ויקח כל אחד כפי המגיע לו, וימחל לי אם מגיע לו יותר. ואף אני מוחל, אם התרשלתם במלאכתכם".

הורה רבי משה, והציבו לפניהם ערמת מעות.

איש לא שלח ידו ליטול מן הכסף, רק אשה אחת פסעה קדימה, ולקחה שתי פרוטות.

הפועלים התזפרו והלכו לדרכם, ורבי משה קם והלך לישיבת האר"י ז"ל. יצא האר"י לקראתו לקבל את פניו, ואמר לו: "מה החרדה הגדולה שחרד מר והצער הרב שהצטער".

קרא רבי משה ואמר: "וכי דבר קטן הוא עון גזל, שלא יהיה לי להצטער עליו כך? ועתה יביט מר במצחי ויאמר, אם יש בו עדיין מרושם העבירה.

הביט האר"י הקדוש ואמר: "הרושם נמחה. ודע לך כי ספק הגזל היה מאותה אשה ששלחה ידה ולקחה שתי פרוטות מהערמה. והענין, שאותה אשה טווה טוי העדינה יותר, ומחשיבה את מלאכתה ביותר, ודורשת בשכרה שתי פרוטות יותר. ולא שלמו לה אלא כלשאר הפועלים, והקפידה ומזה נרשם על מצחו של מר עוון ספק גזל, ועתה נמחה".

וסיים כותב המעשה את ספורו, באמרו: "ובכן, עין הרואה ואוזן השומעת זה המעשה, שעל דבר קטן כזה ערך ב' פרוטות, שהיה צריך לדקדק ולתן לה יותר מאחרים, נרשם על מצחו של הרב הנזכר עוון גזל. וגדל צערו של הרב הנזכר ולבש שק ואפר, והשתדל לתקן שגגת עוונו בגופו ובממונו, ובקש מחילה מכולם כל שכן וקל וחומר מי שבידו ממון חברו, שגזלו ממנו בערמה ובתחבולה ובהונאה שהונה אותו במשאו ומתנו, או שרמהו במדתו ובמשקלו, כמה עוונות של גזל יהיו רשומים במצחו"! ואיך יהיה לו מצח להרים ראש לפני הקדוש ברוך הוא ביום כפור, כשיביאו את דינו למשפט, ואיך יהיה לו פה להתודות לפניו יתברך לומר כתבנו לחיים, בעוד הגזלות בידו, וכל המלאכים הקטגורים שנבראו בעוונותיהם תובעים עליו את הדין ומקטרגים עליו בשמים ממעל, ואין תפלתו נשמעת כלל לכפר עוונותיו, ואפילו בעוונות שבינו לשמים, שעשה תשובה עליהם ומתודה עליהם. וכמו שאמרו בגמרא: "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר. ורוצה לומר, אין יום הכפורים מכפר כלל, אפילו לעברות שבין אדם למקום, עד שירצה את חברו".

השארת תגובה