כך מנצחים מול המזל השולט

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

והיה כאשר ירים משה ידו

מלחמת עמלק החלה כאשר עם ישראל יצא ממצרים בניסים גדולים, פרעה ועמו הוכו במכות קשות ונוצר פחד עולמי מעם ישראל, כפי שנאמר: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען". (יז, טו). אך עמלק לא חשש ולא התרשם מהניסים הגדולים, הוא קפץ אל האמבטיה הרותחת ונלחם בעם ישראל. הוא אמנם נכווה ממנה, אך האמבטיה התקררה ואומות העולם ראו לפתע שלמרות הכל שניתן להילחם בעם ישראל. זו הייתה מטרתו של עמלק גם אם לא ינצח במלחמתו.

יש להתבונן מהיכן שאב עמלק אומץ לב שכזה, הרי לנוכח הניסים הגדולים היה זה טירוף להילחם בעת ההיא. מדוע הוא מסכן את חייליו בקרב מול העם שהטיל פחד על כל העולם כולו?

הירושלמי במסכת ראש השנה (פ"ג ה"ח) מגלה לנו את סוד כוחו של עמלק: "אמר רי יהושע בן לוי: עמלק כושפן (מכשף) היה. מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו (מחפש בין חייליו מי שהיום יום ההולדת שלו), לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו". כלומר, עמלק ידע שבמלחמה כוחנית מול עם ישראל אין לו כל סיכוי לנצח, כי עם ישראל מלומד בניסים. זה עתה נקרע הים בפניהם, הם מוקפים בענני כבוד, אי אפשר להילחם איתם בדרך טבעית רגילה. צריכים כאן כוח רוחני נגדי. לשם כך הוא ערך בדיקה בין חייליו וברר לו קבוצה של חיילים שיום זה היה יום הולדתם. שהמזל השולט ביום הולדתו של האדם עוזר לו להצליח בכל מעשיו באותו היום. עם גדוד חיילים כאלו חשב עמלק שיש לו סיכויים טובים לניצחון בקרב מול עם ישראל.

גם המן הרשע מזרעו של עמלק כשרצה לגזור גזירת שמד על עם ישראל, לא הסתפק בדרך טבעית אלא הטיל גורלות כדי לקבוע מהו המזל המתאים ביותר למלחמה בעם ישראל.

מה עשה משה רבינו כדי להבטיח את ניצחון עם ישראל בקרב מול המזל השולט? "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והילחם בעמלק" (יז, ט). ומבאר רש"י שני פירושים מי היו האנשים שלחמו בעמלק: הראשון, גיבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן. והשני אנשים שיודעים לבטל כשפים. כי מול עמלק יש להכניעו בכח תורה ופעולות לבטל כשפים ומזלות.

ואכן בפסוקים אנו רואים שכך התנהלה המלחמה, כמו שנאמר: "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יז, יא). חז"ל במסכת ראש השנה (כט.) שואלים: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה? אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים". היה זה מאבק בין כוח הקדושה לכוח הטומאה. ועל כן כאשר העם היה מביט למעלה ומתפלל לה' שיעזור להם במלחמתם, היו מנצחים.

אולם יש להבין מדוע התורה משתמשת במסר של האמונה והתפילה בידיים, אם הן למעלה או למטה? מדוע שלא יצווה משה שכל עם ישראל ירימו את העיניים למעלה, ולא יצטרך להחזיק את ידיו כל היום למעלה?

מבואר בספרים הקדושים כי הראש מסמל את ההנהגה השמימית, את החיים הרוחניים בעולם. ואילו הידיים מסמלות את חיי המעשה, הפרנסה, היצירה וכל הנהגת האדם בעולם החומר. על עמלק נאמר: "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו", כי מבחינת הראש הוא הכיר בבורא העולם, אבל הראש היה מנותק מהגוף. עולם המעשה לא הושפע כלל מהראש. לכן "עמלק" הוא מלשון "מליקה", כי עמלק מולק את הראש מהגוף, מפריד בין ההבנה למעשה.

כדי להילחם בעמלק היה צריך משה רבינו לסתור את האידאולוגיה של עמלק, והוא עשה זאת בהרמת היד כלפי מעלה. בזה הצהיר משה קבל עם ועדה: הידיים והראש הם אחד! לא ניתן כעמלק למלוק. הוא לא יצליח להפריד בין הרוח לחומר. המסר היה בעיקר כלפי עם ישראל שלא לתת לאידאולוגיות של עמלק לחדור פנימה, אלא להכניס את המבט הרוחני לתוככי העולם החומרי, כי רק בכך מנצחים את עמלק.

זהו גם עומק עניין "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (יז, יב), כי מעשי הידיים הגשמיים נהיו הם עצמם אמונה בבורא עולם, כי אין הפרדה בין הידיים לראש, ומלחמה זו תימשך "עד בוא השמש" שמשו של משיח צדקנו.

לא בכדי, טרם מתן תורה, ובסמוך לפרשת עמלק צוו בני ישראל על מצוות "התפילין". כי הרי מהותה, להניח על היד לשעבד את המעשה לעבודתו יתברך, ועל הראש כנגד המח לשעבד את המחשבה לקב"ה. כי בזה אנו מבדילים עצמנו מעמלק אשר רצה להפריד בין המחשבה- הראש, למעשה- היד. ואנו מחברים ביניהם ומשעבדים את המחשבה ואת המעשה לאבינו שבשמיים.

הגמרא במסכת סוטה (יג.) מספרת שכאשר רצו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו לשנים עשר השבטים וטען כי הוא הבכור והוא צריך להיקבר במערה ולא יעקב. האחים שלחו את נפתלי קל הרגליים למצרים כדי להביא הוכחה לקניין הבכורה על ידי יעקב, אולם חושים בן דן שהיה כבד שמיעה ולא הבין מדוע הדוד עשו מעכב את הקבורה של סבו הצדיק, ערף את ראשו של עשו, וראשו התגלגל לתוך המערה.

ומסבירים המפרשים מדוע זכה עשו שראשו ייקבר במקום כה קדוש כמערת המכפלה? התשובה היא משום שראשו של עשו אכן היה צדיק, אבל רק הראש. הגוף כולו היה שקוע בחומריות. כי הוא לא השכיל לאחד בין הראש לידיים.

כאשר בני ישראל מביטים אל ידיו המורמות של רבן של ישראל משה רבינו, מבינים הם את השוני הגדול בינם לעמלק, ההבדל הוא אם הידיים הם ידי עשו חומריים וארציים, או שגם הידיים הם ידי יעקב הרוחניים.

השארת תגובה