דמעות שבקעו רקיעים…

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

פעם אחת, בעת רצון, סיפר לנו סבא רבא את הסיפור הבא:

בעיירתנו, לפני שנות הזעם, התגורר יהודי תם וישר בשם שמעלקע. יש שקראו לו שמעלקע, סתם ככה, ויש שהוסיפו לפני שמו את התואר ר'.  שמעלקע  עסק לפרנסתו במלאכת הצורפות. מובן מאליו כי עשיר לא היה, כי עיירתנו, כשאר עיירות במזרח אירופה, לא הצטיינה בעושר. יהודים עמלו לפרנסתם במלאכות שונות, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיס.

במלאכת הצורפות ודאי שלא הייתה שורה ברכה מרובה. מי שבאו לתקן חפצים שנצרכו לידי צורף, מועטים היו, ועל כן היה זרם הלקוחות דליל ביותר. טיפין טיפין, זעיר פה זעיר שם, מסרו לו לתיקון תכשיט זעיר מזהב או כסף וכדומה, ששוויו מועט ודמי תיקונו פחותים.

היה לו לר' שמעלקע די והותר פנאי בכוך ששימש לו כבית מלאכה. ואת זמנו הפנוי ניצל ללמוד מעט משניות, עין יעקב וכדומה. בפתחו את ספר תהילים דומה היה לדג הצולל במים, קורא ואומר בחשק, בהתלהבות, במנגינה הבוקעת מעומק הלב, ובכוונת המוח המדמיעה את העיניים.

הכל בעיירה ידעו כי ר'  שמעלקע הוא יהודי אמיתי, זך וישר, בעל יראת שמים, וגם יהודי פיקח. למרות שמיעט בדיבורים השתקפה החכמה בכל דיבור מדבריו המתומצתים. יש שחשבו אותו ליהודי פשוט נקי כפיים ובר לבב, ואחרים, וביניהם בעיקר נשים צדקניות שבעיירה, בטוחות היו כי ר' שמעלקע הוא אחד מל"ו צדיקים שבדור. צדיק נסתר שעבודתו, עבודת ה' נעלה ונוראה, נעשית על ידו בהצנע ובהסתר.

*

ביום מן הימים יצא טיבו של ר' שמעלקע לשם ולתהילה ברחבי העיירה. אנשים סחו אודותיו בפליאה ובתמהון, מנסים לעכל את פרטי המעשה.

ומעשה זה שהכל סחו אודותיו התרחש כדהלן:

יום אחד, בְּשֶׁבֶת ר' שמעלקע בכוך הצורפות, מעיין בספר כהרגלו, קלטו אוזניו קולות בכי ואנחה ההולכים ומתקרבים לעבר בית מלאכתו.

עד שהספיק ר' שמעלקע לתהות על הקולות, נפערה הדלת העקומה של הכוך, ופנימה התפרצה יהודיה אחת מתושבי העיירה. פוכרת ידיים עמדה לפני ר' שמעלקע, מתנשפת בקולניות, הדיבור קשה עליה ורק בכי מקוטע פורץ מגרונה מלווה באנחות קולניות.

ר' שמעלקע חש רחמים גדולים ההומים בלבו על היהודיה העלובה. הוא המתין בסבלנות שזו תתאושש ותפתח פיה לספר מה בקשתה.

היהודיה ניסתה בין אנחה ליבבה להגיע לכדי דיבור עד שהצליחה למלט מפיה כמה מילים שעדיין לא הבהירו את המועקה שבלבה.

"רבי שמעלקע!" – זעקה מקירות לבה, "רק אתה תוכל להושיע, בעזרת השם יתברך…".

ר' שמעלקע המתין שתבהיר את דבריה, והיהודיה אכן החלה לדבר בין יבבה ליבבה: בתה, אם לחמישה ילדים קטנים, שוכבת על ערש דוי, רחמנא לצלן, כבר כמה ימים שהיא קודחת בחום גבוה, וארוכה אינה עולה למחלתה. לא רק את ה'פעלדשער' הזעיקו אליה, גם רופא מלומד אחד, ואחר כך רופאים נוספים, ואין אחד מהם יודע לומר מה מצבה של החולנית, ואפילו שרשמו כמה 'רעצעפטים' לא הועילו אלו במאומה. החום, לא עליכם, מטפס וכבר כמעט אין נשימה באפה…

"רבי שמעלקע" – סיימה האם הבוכיה, "לא אזוז מכאן עד אשר תבטיחו ישועה לבתי!".

עיניו הטובות של ר' שמעלקע התכסו בדוק של עצבות. אף על פי כן, פנה אל האם המיוסרת ואמר: "אל לך לבטוח בי. אינני יכול להושיע. רק הקב"ה יכול להביא מזור ותרופה לחולנית".

"לא אלך מפה עד שתבטיחו לי ישועה, איני יכולה לשוב הביתה בידים ריקניות…" – זעקה היהודיה.

לבו של ר' שמעלקע חישב להשבר נוכח צערה של בת ישראל. "חפץ אני מאד לסייע" אמר בכאב "אך אין ביכולתי לעשות מאומה".

אבל האם המיוסרת לא רצתה לשמוע את דבריו. היא האמינה בכל לבה כי בכוחו של צדיק נסתר זה לפעול ישועות אצל השי"ת.

"הקב"ה שומע קול תפילה של כל יהודי. תתחנני לפניו כפי שאת מתחננת פה, אולי יש תקווה". – הוסיף ר' שמעלקע לדבר על לבה.

אבל האמא האומללה לא הקשיבה. שקועה הייתה ביגונה, ובכיה לא פסק לרגע.

ר' שמעלקע לא יכול יותר לעמוד מול הנפש היהודית המתיסרת, ולפתע אמר: "לכי הביתה, וחזרי הנה כעבור שלוש שעות". – אמר ולא הוסיף דבר.

דבריו של ר' שמעלקע הרעיפו טל תחיה על נפשה הדואבת. היא הפסיקה לרגע את בכיה, ובקול צרוד ביקשה: "יחזור הרבי, במטו ממנו, על דבריו, דומני שלא שמעתי טוב"…

"לכי הביתה", חזר ר' שמעלקע  "ושובי  לאחר שלוש שעות".

סלע כבד שרבץ על לבה עד עתה, כמו התפוגג. לאחר ששמעה את דבריו שנית, התעוררה תקווה בלבה כי עומדת היא לקראת ישועה. היא מיהרה לעזוב את בית המלאכה ולשוב לביתה.

שלוש שעות חלפו עליה כמו שלוש שנים… וכבר התייצבה היהודיה לפני דלת הכוך של ר' שמעלקע. לבה הלם בפראות וידיה רטטו מתוך התרגשות בלתי נשלטת.

בצאתה מביתה היה מצב החולנית חמור מאד, אף על פי כן בטח לבה כי השי"ת יעזור והיא תשוב לאיתנה בזכותו של אותו צדיק נסתר.

להפתעתה מסר לה ר' שמעלקא בקבוקון קטנטן מלא בנוזל שקוף. הוא הורה לטפטף מן הנוזל על פיסת סוכר, שלוש טיפות, ולהגיש לפיה של החולה כל שלוש שעות.

"יברך אתכם השי"ת בבריאות טובה לאורך ימים" אמרה היהודיה בלב רוגש. בזהירות יתרה אחזה בבקבוקון, שלא ישבר חלילה בדרך, היא חשה כמי שנענה כבר בישועה ומיהרה הביתה.

***

הסערה שפרצה בעיירה לא שקטה ימים רבים. אנשים סחו בפליאה על המעשה של כמעט תחיית המתים. על תרופת הפלאים של ר' שמעלקע שבזכותה ניצלו חיי האם הצעירה.

אם החולנית שהבריאה לא נלאה לספר לעוד ועוד שואלים ומתענינים היאך קרה הנס.

"ובכן" סיפרה מתנשפת כולה, מרימה עיניה בתודה השמימה, ולא נלאית להביט בבתה שהבריאה באורח פלאים, וכבר מטפלת באפרוחיה. "הרב הקדוש רבי שמעלקע, נרו יאיר לנצח נצחים, נתן  בקבוקון עם תרופת פלא, והורה לטפטף שלוש טיפות מן השיקוי על פיסת סוכר. את הטיפות הראשונות נאלצו להלגימה בכח, כי כבר לא היתה חיות בשפתיה כדי לטעום מן המשקה, אבל מ'טיפול' ל'טיפול' הורגש היטב השינוי. החום שבער בקרבה החל לסגת, וטיפות זיעה ביצבצו על מצחה. ביום השלישי כבר הכניסה את השיקוי לפיה ללא עזרה… ועכשיו, השיר והשבח לבורא עולמים, כבר מתהלכת היא על רגליה…"

***

קהל המונים צבא על דלת הכוך של ר' שמעלקע. ה'מופת' היכה גלים. סקרנים רצו לשמוע את פרטי הנס מן ההתחלה, ממקור ראשון. אבל ר' שמעלקע נחבא אל הכלים, ולא יצא אל הצובאים על דלת בית המלאכה כדי לספר למתענינים דברים שחפצו לשמוע.

עברו ימים נוספים, והעיירה לא שקטה עדיין. איש לא ידע אל נכון מה היא התרופה שרקח ר' שמעלקע, ומדוע חוללה את הנס הגדול.

ובאחד הימים, כאשר ר' שמעלקע השכים קום ללכת לבית התפילה, ניגשו אליו כמה מן השוהים בבית ה' וביקשו ממנו הסבר. איך יצא בריש גלי וביצע 'מופת' של ממש…

ר' שמעלקע שביקש להתחמק מן המבטים הסקרניים שניתלו בו בציפיה, ביטל בתנועת יד את דברי סובביו. "אל תתלו בי את ה'מופת'" אמר.

"אבל בכל זאת, הרי נתת בקבוקון עם שיקוי עבור החולנית, מה היתה תרופה זו? מגן עדן הבאת אותה?" – שאל מאן דהו.

כשראה ר' שמעלקע כי לא ימלט מן הסקרנים, וה'מופת' ירדוף אחריו באשר ילך, החליט לגלות את ה'סוד':

"כאשר עמדה לפני היהודיה האומללה ובכתה לפני בדמעות שליש, נקרע לבי בקרבי. לאחר הפצרות רבות, וכשלא אבתה לזוז ממקומה, אמרתי לה לשוב לביתה ולשוב כעבור שלוש שעות.

"מה עשיתי באותן שעות? פתחתי ספר תהילים והחילותי לשפוך את לבי ועיני על פרקי התהילים. אבל שלא כמו תמיד, לא נתתי לדמעות להספג בדפים, אלא אגרתי אותן בכלי זעיר. נוזל זה הוריתי לתת לחולנית…

"בטוח הייתי כי הישועה לא תאחר להגיע. כי דמעות היוצאות מלב קרוע ומורתח של יהודי בוקעות שערי שמים – – –

השארת תגובה