הנגיד מצא דרך מקורית לחנך את בנו

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

מספרים על איש עשיר שעבד מבוקר עד לילה. הוא היה יוצא מהבית עם הזריחה ושב ממוטט לקראת ערב. אבל מה שהוציא אותו מהכלים היה הבן שלו. זה היה ילד מפונק, הבן של העשיר, שלא עשה דבר מלבד בילויים והנאות. כשהאבא היה יוצא בבוקר לעבודה, הבן עוד לא שב מהבילוי הלילי וכשהאבא היה שב בערב, הבן בקושי קם להתחיל את היום. האבא המתוסכל החליט לשלוח את הילד לידיד שלו שעבד בנפחות כדי לגרום לו ללכלך את הידיים.

אותו נפח הבין מיד שלא ייצא כלום מהתכשיט המפונק ולא דרש ממנו כלום. הילד ישב במשרד וגלש באינטרנט ובסוף השבוע קיבל מטבע זהב בתור משכורת. הילד הביא את המטבע הביתה ואמר בגאווה 'הנה שכר העבודה שלי', אבל האבא הבין בדיוק מהו עשה וזרק את המטבע לתוך האש. הילד המפונק משך בכתפיו והמשיך הלאה.

בשבוע הבא הלך הנער שוב למשרד של הנפח ושוב הביא מטבע ושוב האבא זרק אותו לאש. חלפו כמה שבועות והילד החליט לתפוש את עצמו. הוא עבד 12 שעות ברצף, הוא הזיע, פניו להטו, ידיו נכוו מהאש וגבו כאב. הגיע יום חמישי והוא קיבל מטבע כמשכורת. כשהוא נכנס הביתה ואבא התכוון לזרוק את המטבע לאש – קפץ הילד וצרח: "לא, אל תעשה את זה, שברתי את הגב כדי לקבל אותו".

בסיפור הזה נזכרתי כאשר קראתי את ביאורו הנפלא של הרבי על תמיהה פשוטה כל כך, שהתביישתי שלא עלתה בראשי לבד.

השבוע אנו מתחילים ללמוד את חצי החומש השני של ספר שמות שעוסק רובו ככולו בהלכות המשכן והמקדש בירושלים, והמקומות הללו הפכו להיות מרכז הזיכרון שלנו. למרות שכבר קרוב לאלפיים שנה שבית המקדש חרב ובמשך יותר מ-1900 שנה אפילו לא זכינו לבקר בעיר הקודש שהייתה חרבה ומושפלת, אבל מעולם לא הפסקנו לדמיין את העיר ואת המקדש ולהפציר בגעגוע: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב … וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין".

וכאן עולה שאלה עצומה שאמורה לרתק כל אדם חושב: איך יתכן שהמקום שהיה אמור להיות הכי מקודש בעולם, נשכח מאתנו לחלוטין? אותו מקום עילאי שאירע בו האירוע המופלא והמדהים ביותר בהיסטוריה, נעלם מזיכרוננו ועד שאיננו יודעים אפילו להצביע על הכתובת שלו?

עם ישראל לא מרגיש שום קשר למקום הפיזי של הר סיני בו ניתנה תורת ה'. התורה עצמה כותבת כי זמן קצר אחרי שנפתחו השמים וקול האלוקים נשמע בהר סיני, נשמעה תקיעת שופר ארוכה שסימלה את הסתלקות הקדושה מן ההר ומיד היה מותר לעלות ולשחק שם כדורגל ולרעות בהמות. ככתוב: "במשוך היובל – המה יעלו בהר".

גרוע מכך: כאשר אבותינו קמו מהחניה הארוכה בהר סיני והתקדמו ללכת לארץ ישראל (בעשרים באייר, שנה אחרי יציאת מצרים ומתן תורה), הם לא השאירו אפילו שלט קטן: "זהירות: אתר התגלות אלוקי לפניך, נא לכבד את המקום בלבוש צנוע ולכבות טלפונים…". והתוצאה מכך היא ישירה: המקום הפיזי הזה אבד מזיכרוננו. איש אינו יודע להצביע על כתובת ההר בה קיבלנו את התורה.

כמובן, ישנן כל מיני הערכות: הגרסה הנפוצה – שמקורה בכלל במסורת הנוצרית – מזהה את ההר עם "ג'בל מוסא", הר משה, בדרום מדבר סיני. זה הר אדיר בגובה 2250 מטר [הנוצרים הקימו תחתיו מנזר בשם 'סנטה קתרינה'] וכדי להעפיל עד פסגת ההר צריך לטפס 750 מדרגות. אנשים נוהגים להביא משם אבנים שיש הטוענים כי מוצאים בהם ציור של שיח ה"סנה" בו התגלה ה' למשה.

מנגד, היסטוריונים אחרים דוחים את האפשרות הזו, ואף שאינני היסטוריון אעיר שכל ילד יהודי מכיר את המדרש שהקב"ה בחר בהר סיני, משום שהיה קטן ונמוך מכל הרי ארץ ישראל כמו התבור והכרמל. ואולם הר "ג'בל מוסא" הוא רם ונישא מכל הרי הארץ ואפילו מהחרמון הגבוה מכולם.

היסטוריונים אחרים מזהים את ההר עם "הר כרכום" בדרום הנגב הישראלי, משום שסביבו נמצאו אתרים ארכיאולוגיים רבים ומקדשים עתיקים. אבל נעיר גם על זה, שהמיקום שלו אינו מתאים עם המסלולים המוכרים בהם צעדו בני ישראל במדבר. ההר נמצא בתוך גבולות הארץ (25 קילומטר ממצפה רמון) וספק אם עמנו צעד כה קרוב לארץ ואף ידוע שמשה רבנו לא נכנס בשערי הארץ.

ואין ספק שמדובר בתמיהה מרתקת: כיצד קרה שהעם הזוכר בעולם – העם שיודע לספר בבהירות באיזו שעה יצאו אבותינו ממצרים, מה היה מצב הבצק שנזרק בחיפזון לתנור וכיצד הגיבו הכלבים ליציאת העם – שכח את כתובת אולם האירועים בו נישאנו עם האלוקים?

ובקיצור: מה ההבדל בין שני ההרים עליהם צמחה ההיסטוריה היהודית: הר סיני מול הר המוריה – הר הבית?

בואו נפתח עם סיכום האירועים המקודשים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה על הר סיני: ארבע פעמים שימש המקום להתגלות אלוקית שמיימית.

הפרק החשוב בחיי משה רבנו, סיפור התמנותו לגואלם של ישראל, מתחיל כך:

שמות ג: ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלוקים חרבה – רש"י: על שם העתיד.

מהו אותו "הר האלוקים"? ומה צפוי לקרות בו "בעתיד"? משה רבנו מוסיף הסבר בספר דברים:

דברים א,ו: ה' אלקינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה – שבת פט,ב: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב? שירדה חורבה לאומות העולם עליו.

ההתגלות הראשונה למשה הייתה בהר סיני עליו עתידה להינתן התורה. רבי משה נרבוני, ממפרשי המורה נבוכים מוסיף כי המילה "סיני" נגזרת מהמילה "סנה", שאותו ראה משה בהתגלות הראשונה.

רבי משה נרבוני, ממפרשי המורה נבוכים, חלק א פרק סו: דע כי הר סיני העידו עליו כי האבנים הנמצאים בו יצויר עליהם הסנה. ולכן נקרא ההר ההוא 'סיני' על שם ה'סנה' …והציור ציור אלוקי, ושברתי האבן לחצאים ונגלה הסנה מצויר בכל חלק וחלק.

משה התקרב אל ההר ולפתע ראה מחזה שלא מהעולם הזה: שיח קוצני בוער באש אבל השיח לא נאכל. משה הבין שהוא שותף להתגלות פלאית. הוא התקרב יותר ושמע קול בוקע מתוך השיח הקורא לו לחלוץ את הנעליים "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". כך הפך הר סיני בפעם הראשונה למקום מקודש, מקום פיזי בו שורה השכינה.

שמות שם: ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני: ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא – זבחים כד,א: תנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בין הכהן לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.

ההתגלות השנייה: חלפה שנה מאירוע הסנה ועם ישראל יצא ביד חזקה ממצרים. הקב"ה כיוון את המחנה הענק אל מרגלות הר סיני ושם תינתן התורה. כאן הוראות הזהירות מקדושת ההר עלו רמה ונאסר עליהם אפילו להתקרב אל ההר שלושה ימים לפני מתן תורה.

שמות יט: והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני: והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת.

ואולם ההתגלות על הר סיני לא נגמרה אז ובהמשך הדורות היו עוד שני מופעים על ההר: כ-400 שנים מאוחר יותר, אחרי ההופעה הנחרצת של אליהו מול נביאי הבעל בהר הכרמל, המלכה איזבל ציוותה להרוג אותו. אליהו ברח למדבר סיני והגיע להר חורב. שם זכה להתגלות אלוקית רבת עוצמה ("לא ברוח ה' ולא ברעש ה'", מלכים א יט) והצטווה לחזור לארץ ולמשוח מלך חדש על ישראל.

חלפו עוד 1500 שנה והאמורא הבבלי רבה בר בר חנה יצא לסדרת מסעותיו המסעירים המסופרים בסוגיית "אגדות רבה בר בר חנה" (בבא בתרא עג). רבה השתוקק למצוא את הר האלוקים וביקש את עזרתו של סוחר ישמעאלי מקומי. הלה הביא אותו אל אחד ההרים ורבה שמע קול אלוקי בוכה מתוך ההר: "אוי לי שנשבעתי את השבועה ועכשיו מי יפר לי אותה". רבה נבהל והיה בטוח כי הקב"ה רוצה להפר את השבועה שנשבע אחרי המבול כי לא יחזור ויחריב את העולם. רבה לא נענה לקריאה ולא הפר את השבועה. אולם כשחזר לישיבה גערו בו חבריו, שהקב"ה ביקש שיפרו לו את שבועת הגלות וחורבן בית המקדש. וכך היה הר האלוקים לאותו מקום בו כמעט והסתיימה הגלות.

וכאן מגיע הפלא הגדול והתמיהה העצומה: בניגוד לקדושה ששרתה בהר שלוש פעמים (הסנה, מתן תורה וגילוי אליהו) ובניגוד גמור לעובדה שאלפי שנים רצופות בוקע הקול האלוקי מתוך ההר (כפי ששמע רבה בר בר חנה), בכל זאת אין בהר כל קדושה ומותר לשחק עליו כדורגל אם רק נדע איפה הוא נמצא. התורה עצמה מצווה במילים מפורשות עוד לפני מתן תורה:

שמות יט,יג: לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשך היובל המה יעלו בהר – רש"י: כשימשוך היובל [הוא איל שנקרא 'יובלא' וגם השופר נקרא על שמו 'יובל'] קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיוון שאסתלק הם רשאים לעלות].

הדבר המדהים הוא ההסתלקות המוחלטת של הקדושה מההר. התורה מדגישה "אם בהמה אם איש לא יחיה – במשוך היובל המה יעלו בהר" ומשמע שכל אלו שנאסרו קודם בעליה, עכשיו הותרו וכולל בהמות וחיות. הוי אומר שמותר להפוך את ההר לרפת פרות.

תענית כא, ב: אמר רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: יקום אדוני וישב בעירנו [שהייתה עיר חשובה ומפורסמת]. אמר ליה: לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו. שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו – אמרה תורה 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא', נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה 'במשך היבל המה יעלו בהר' [והוא מעון בהמות וחיות].

והתמיהה עצומה: איך יתכן ששכינה זזה ממקומה? מה ההבדל בין הר סיני להר הבית שעד היום סוברים רוב הפוסקים שאסור לעלות ולבקר בו משום היותנו טמאים? כיצד יתכן שאנו דבקים בערגה בכותל המערבי שהוא בסך הכול אחד החומות שהקיפו את הר הבית ולא חלק מההר עצמו, אבל איבדנו קשר אל ההר עליו ירד האלוקים?

הרי אפילו קדושת בית כנסת אינה מתבטלת, כמו שאמרו חכמים: 'בית הכנסת שחרב אין מספידים בתוכו'. וכך חסידים מייחסים חשיבות לחפץ של צדיק כמו יין של ברכה, דולר לצדקה וכו'. והנה במקום שהיה אמור להיות הקדוש ביותר בעולם לא נותרה כל קדושה.

ניזכר בבכי של החכמים בסוף מסכת מכות שרואים את השועל יוצא מבית קדשי הקודשים ופורצים בבכי: 'מקום שכתוב בו והזר יקרב יומת ועכשיו שועלים הילכו בו ולא נבכה?!'. והנה באותו מקום עילאי בו נכח ודיבר האלוקים בעצמו, מותר לרעות חיות ובהמות – ואיש לא בוכה?!

רמב"ם הלכות ביהב"ח ו, טז: במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא… לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה.

המדרש הבא מחדד עוד יותר את התמיהה: שיר השירים רבה א,א: בבית מדרשו של רבי אליעזר … אבן אחת היתה שם והייתה מיוחדת לו לישיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל מנשק אותה האבן ואמר: האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית.

אבל האמת היא שהאבן הזו יותר קדושה מהר סיני, משום שאת הר סיני אין לנשק, כי הסתלקה ממנו הקדושה, ואילו את האבן שישב עליה רבי אליעזר – כן נישק רבי יהושע. והתמיהה עצומה.

מסביר הרבי באופן נפלא:

כפי הסיפור בו פתחנו, התשובה במשפט אחד: הר סיני עמד בעמדת מקבל, הוא עמד במקום והתורה ניתנה עליו. ואולם כל זמן שדבר עומד בעמדת מקבל הוא לא משתנה. במשכן, במקדש ובהר הבית עמדנו בעמדת שותפים בהשראת השכינה, שפכנו כספים שלא היו לנו, נאבקנו ונלחמנו במסירות נפש – ורק כשהאדם מקריב ושותף מתרחש הליך זיכוך ושינוי.

למה הדבר דומה? מספרים על איש עשיר שעבד מבוקר עד לילה. הוא היה יוצא מהבית עם הזריחה ושב ממוטט לקראת ערב. אבל מה שהוציא אותו מהכלים היה הבן שלו. זה היה ילד מפונק, הבן של העשיר, שלא עשה דבר מלבד בילויים והנאות. כשהאבא היה יוצא בבוקר לעבודה, הבן עוד לא שב מהבילוי הלילי וכשהאבא היה שב בערב, הבן בקושי קם להתחיל את היום. האבא המתוסכל החליט לשלוח את הילד לידיד שלו שעבד בנפחות כדי לגרום לו ללכלך את הידיים.

אותו נפח הבין מיד שלא ייצא כלום מהתכשיט המפונק ולא דרש ממנו כלום. הילד ישב במשרד וגלש באינטרנט ובסוף השבוע קיבל מטבע זהב בתור משכורת. הילד הביא את המטבע הביתה ואמר בגאווה 'הנה שכר העבודה שלי', אבל האבא הבין בדיוק מהו עשה וזרק את המטבע לתוך האש. הילד המפונק משך בכתפיו והמשיך הלאה.

בשבוע הבא הלך הנער שוב למשרד של הנפח ושוב הביא מטבע ושוב האבא זרק אותו לאש. חלפו כמה שבועות והילד החליט לתפוש את עצמו. הוא עבד 12 שעות ברצף, הוא הזיע, פניו להטו, ידיו נכוו מהאש וגבו כאב. הגיע יום חמישי והוא קיבל מטבע כמשכורת. כשהוא נכנס הביתה ואבא התכוון לזרוק את המטבע לאש – קפץ הילד וצרח: "לא, אל תעשה את זה, שברתי את הגב כדי לקבל אותו".

הקב"ה יכול לעשות הכול חוץ מדבר אחד: לשנות את הטבע. הוא יכול לשבור את הטבע אבל לא יכול לשנות את הטבע. את זה מסוגל רק הטבע בעצמו. לקדש את הר סיני פירושו לעבור תהליך שינוי עצמי בו ההר מפסיק להיות מקום גשמי ומנותק ומתעלה להרגשת קדושה, ודבר כזה לא יכול להתרחש בצורה פאסיבית. אי אפשר לשנות דבר שלא עושה שום צעד בעצמו כדי להשתנות.

התגלות הסנה, מתן תורה וכל ההתגלויות שהיו בהמשך על ההר, היו כולם אירועים שהתרחשו מלמעלה. בביצוע מלא של הקב"ה. השכינה ירדה מההר, דיברה בקולות וברקים ואחר כך הסתלקה. ואולם דבר שבא בחינם מסתלק באותו חינם. השראת השכינה במשכן ובירושלים, לעומת זאת, התרחשה בדרך הפוכה: הקב"ה העביר אלינו את הפיקוד וציווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זה סיפור נדבת הלב היפה ביותר בהיסטוריה. עם ישראל רץ ותרם ונדב וארג ותפר והתמסר בעיניים נוצצות לבניית הבית של ה'.

כעת אפשר להבין את אחת התמיהות הכי צועקות שידובר בה הרבה בעוד שבועיים, בפרשת כי תשא: רגע אחרי מתן תורה, שני רגעים אחרי יציאת מצרים, עם ישראל מנצל רגע של היעלמות משה רבנו וקם ועושה אלוקים אחרים. וכל אדם הגון צועק איפה היושר? איך אפשר לבגוד ככלה המזנה תחת חופתה? והתירוץ החסידי הוא זהה (לקו"ש כו/266): אנשים לא משתנים כל עוד הם מקבלים. אנשים לא זזים ממקומם לפני שהם נופלים וצריכים לבחור בעצמם את דרכם.

כעת נוכל להבין את החלוקה שיצר הרמב"ם בין ה"כיבוש" של יהושע ל"חזקה" של עזרא הסופר: הכיבוש של יהושע התרחש בדרך הכוח, באמצעות כפייה ומלחמה על עמי הארץ וכפייה היא תמיד זמנית. כוחה יפה כל עוד שולט הכוח, אבל ברגע שנגמר הכוח נגמרת השליטה. כיבוש עזרא, לעומת זאת, נעשה מתוך הקריאה של כורש מלך פרס לעלות לארץ והלקים המקדש. המלך הפרסי היה זה שהבין כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ותהליך שבא מלמטה מבשר שינוי שאינו נגמר לעולם.

ובלשון הרב – ליקוטי שיחות כא/150: השראת השכינה במתן תורה הייתה באופן של 'וירד ה' על הר סיני', וכיון שההתגלות באה מלמעלה, לכן למרות שבשעת מעשה כשירד ה' על הר, הרי 'כל הנוגע בהר מות יומת', שרתה הקדושה על החלק הגשמי של הר סיני, אבל 'במשך היובל המה יעלו בהר' והר סיני נותר כמקודם – חול. משא"כ השראת השכינה במשכן הייתה באמצעות 'ועשו לי מקדש', על ידי עשיית בני ישראל ולכן הקדושה חדרה בתוך החפצא – הגשם – של המשכן וכליו.

כמובן, הרעיון מעביר מסר כביר בחינוך שאין חשוב ממנו. בשלוש מילים: תנו להם להתנסות.

חינוך זה לא לתת הרצאות, זה להצית את התלמיד, לגרום לו להתעניין ולרצות לעבור הליך שינוי בעצמו. היכולת להעביר שיעור יפה היא יכולת חשובה, אבל זאת רק הוראה ולא חינוך. חינוך מתחיל ממורה שיודע לסחוף את התלמידים ולגרום להם לזוז בעצמם.

הערך הזה מחייב את המורה בשני דברים: א. לעורר אצל התלמיד מודעות ליכולות שלו. בראש ובראשונה לעורר בתלמיד את החלק הטוב שבו. ב. להניע אותו לפעולה. לעורר אותו לשאול שאלות בעצמו, לעודד אותו לבטא את הכישרונות שלו בתוך הכיתה, ולהניע אותו להנהיג בעצמו. כבר אמר מי שאמר כשרצה להסביר את התופעה הפלאית של השליחות כי 'הרבי לא גידל תלמידים, הוא גידל מנהיגים'. כלומר, הוא לא הצמיח אנשים שעושים בשבילו, אלא שעושים בשביל עצמם.

הנה סיפור קטן ועוצמתי: יענקי אקרמן היה תלמיד בן 12 בבית ספר חב"ד בנוארק, ניו ג'רזי. זה היה מוסד קטן עם מעט תלמידים, ששכן בבניין צנוע בן קומה אחת. יענקי אהב לכתוב והיה מדפיס מדי שבוע עמוד אחד שדיווח על מאורעות בית ספריים. כמו למשל, 'מר פוזנר, המורה ללטינית נעדר מבית הספר שלושה ימים בעקבות צינון…' ועוד מאורעות בעלי חשיבות דומה…

לפני הבר מצווה שלו הוא נכנס אל הרבי לקבל ברכה. הרבי אמר: "אתה יענקל אקרמן? אתה העורך של העיתון בנוארק?". הילד נדהם. הוא ילד צעיר בן 12 שעומד מול הרבי מליובאוויטש, ואעפ"כ הוא – הילד – מרכז החדר. הרבי ידע שהוא עורך דף משוכפל בעשרים עותקים.

כשיענקי אקרמן התבגר הוא הפך לרופא עיניים, והדוגמה שהוא לקח מהרבי היא להקדיש את עצמו להדרכת רופאים צעירים. הוא מזמין אותם לצפות בו בעבודתו ולהתלוות אליו לביקורי בית. זאת הדרך שלו לגמול לרבי על הטובה שהוא זכה ממנו.

תגובה אחת
  1. המסקנה לבוא להר הבית בהמון ורק כך ייבנה המקדש, בהקרבה עצמית

השארת תגובה