בדי הארון
לארון הברית צוו בני ישראל לעשות מוטות, כפי שנאמר: "ועשית בדי עצי שיטים… והבאת את הבדים בטבעות…לשאת את הארון בהם" (שמות כ"ה, י"ג- י"ד). יש להבין מה הענין בבדי עצי שיטים שהיה בארון לשאת את הארון בהם, הרי חז"ל אמרו (סוטה ל"ה) שהארון נשא את נושאיו, כך שאם את נושאיו הוא נושא כ"ש שאת עצמו, ואם כן מהו הטעם שעשו בארון את הבדי עצי שיטים לשאת את הארון בהם? עוד יש להבין, לשם מה הארון נשא את נושאיו כאשר יש בדים לשאת אותו, הרי הקב"ה לא עושה ניסים בכדי – לחינם?
שמעתי לבאר מפי האדמו"ר מבויאן שליט"א על פי מאמר קדשו של הרה"ק מרוז'ין זי"ע. שהנה אנו רואים שיש ג' בחינות, עולם שנה נפש. בבחינת עולם, ארץ ישראל היא מקודשת מכל הארצות. בבחינת שנה, השבת הוא המקודש מכל הימים. ובבחינת נפש הוא הצדיק המקודש מכל האנשים. גם ההשפעות הגדולות מגיעות דרך זה. עולם – נשפע דרך ארץ ישראל, וכמו שנאמר יברכך ה' מציון. שנה – מהשבת שהרי מיניה מתברכין כל שיתא יומין. נפש – על ידי ברכת ותפילת הצדיקים.
אעפ"כ הוא דבר פלא שהמציאות נראית להיפך. מכל בחינה, ארץ ישראל, שבת, והצדיקים צריכים לקבל מאחרים. בשבת אנו מוצאים שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכמו כן בני ארץ ישראל, צריכים לבני חוץ לארץ. והצדיקים צריכים לאותם שמסייעים להם בממונם. וטעם הדבר, לפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, שיהיה לבני חוץ לארץ חלק בארץ ישראל. שיהיה לימות החול חלק בשבת, ושיהיה לבני ישראל חלק בעבודת הצדיקים.
על פי זה מובן הצורך בבדי הארון, שכיון והארון הוא כנגד תלמידי חכמים העוסקים בתורה יום וליל. והבדים לשאת את הארון בהם – הם כנגד תומכי התורה. וכמו שהארון נושא את נושאיו וכ"ש את עצמו, כך התורה הק' היא מקור הברכה יש לה כח להחזיק את לומדי התורה, ולא צריכה לסיוע חיצוני. וכמו שנאמר: "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה". אעפ"כ ביקש השי"ת לזכות את ישראל, שיהיה לכל אחד ואחד חלק בלימוד התורה, ומשום כך צריכים למחזיקי התורה, וזהו סוד בדי הארון.
מגדולי הדור ונכבדי ראשי הישיבות בדור דעה שלפני למעלה ממאה שנים היה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל, ראש הישיבה של טלז. אבל לא בנקל הסכים להתמנות כרב. לבסוף נעתר להצעתה של קהילת סלבודקה והסכים להתעטר בכהונת הרבנות. אך למגינת לב בו ביום שהחל רבי אליעזר הצעיר בכהונתו כרבה של סלבודקה, נפטר חמיו הגאון רבי אברהם יצחק נבייזר, שהיה מורה צדק בקובנה, אשר על שולחנו היה סמוך עד אז.
לימים סיפר חתנו הגר"ז סורוצקין זצ"ל כי סיבת סירובו לקבל את ההצעות הראשונות, הייתה ההתנהגות של חמיו, הרב נבייזר, אשר למרות עוניו ודחקו לא הסכים להוציא מביתו את החתן ופרנסו. לבני ביתו שהתאוננו על המצב הכלכלי של המשפחה ושמחו על האפשרות שרבי אליעזר יתפרנס בכוחות עצמו מעולם הרבנות מבלי שיוטל עולו על כתפיהם, טען בתוקף: "וכי מי אמר שהוא אוכל משלי, אולי אני אוכל משלו?".
כשהוצעה לו רבנות סלבודקה, נעתרה המשפחה ללחצים והסכימה. ביום המיועד ליוותה המשפחה את החתן בדרכו החדשה. אולם החגיגיות הפכה לתוגה עם פטירת החם – אב המשפחה. או-אז קראה האלמנה בצער: צדק בעלי! אנחנו אכלנו משולחן חתננו!
יסוד גדול למדנו: איננו יודעים מי מחזיק את מי. הלא הארון הוא הנושא את נושאיו והתורה היא שמחזיקה את מחזיקיה. זהו "ויקחו לי תרומה" . התרומה לבית ה' היא לקיחה של ברכה וחיים.
משום כך צווינו: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (כ"ה, ט"ו). וכפי שפירש ה"משך חכמה" שהבדים הם מחזיקי התורה, הם הסומכים ידי ת"ח שהוא הארון, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית. לא יסורו ממנו.
ה'אור החיים' הקדוש בפרשת וזאת הברכה על הפסוק: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך", מפרש כי אף כי בנוהג שבעולם כשאדם יוצא למסחר אין בו שמחה, שהרי אינו יודע אם יצליח בעיסוקו אם לאו, אבל כאשר זבולון היה יוצא למסחרו, היתה בו שמחה תיכף ומיד, שהרי הוא אינו סוחר בעלמא, אלא שליח מצוה היוצא לשליחות מצוה למען החזקתו של יששכר.
לקראת חודש אדר, בו משמיעים על השקלים, מה אפוא מתאים יותר מאשר להשמיע על אותם שקלים שכוחם גדול לסייע הן ליששכר והן לזבולון, שליח המצוה היוצא בשליחותו של יששכר המחזיק אותו.