סופה של עלילת דם

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

באותה שנה בה התיישב רבי חיים בן עטר בירושלים, עלה על כסא המלכות שולטן חדש, באיסטנבול בירת טורקיה.

אדיר וחזק היה האיש, ובקי גדול בחכמת התכונה (צפייה בכוכבים ובמזלות).

פעם החליט השולטן להביט בכוכבים ולגלות, אם יש בעולם אדם נוסף שהוא בן מזלו, כלומר, שנולד עמו יחד באותו היום ובאותה השעה.

על פי חכמת התכונה, החל סוקר את כל הערים והמדינות שבתבל. והנה, הוא גילה להפתעתו, כי בן גילו הוא יהודי, ושמו: רבי חיים בן עטר, ומקום מושבו בירושלים עיר הקודש.

סקרנות עזה תקפה את השולטן. הוא בקש להכיר אישית את בן מזלו, ולהיווכח אם תואמים אף מעמדיהם.

חרף המרחק שבין שתי הערים, החליט לעשות את הדרך הקשה להגשמת שאיפתו.

טרם צאתו, כנס השולטן את כל שריו ויועציו והודיעם, כי ברצונו להתחפש לאדם פשוט ולסייר כחודשיים ימים בכל ערי מלכותו, במטרה לברר כיצד מתנהלים חיי התושבים, והיכן ניתן לשפר ולתקן את הממלכה.

באותה הזדמנות, מינה את הוזיר (ראש השרים) כממלא מקומו בעת העדרו, בהביעו את התקוה, שינהיג את העם בצדק וביושר.

כאשר הסכימו כל השרים להחלטתו, החליף השולטן בגדי מלכותו בבגדי הלך פשוט ויצא לדרך בגפו.

ימים ארוכים הטלטל השולטן בדרכים קשות, ולאחר עמל רב זכה להגיע סוף סוף לירושלים.

לא קשה היה למצוא את ביתו של רבי חיים, כי כבר נודע הוא לתהילה בכל העיר.

באותה שעה נעדר הצדיק מביתו. אשתו, שפתחה את הדלת, אמרה כי בעלה יגיע בשעת הצהרים, שכן עד אז יושב הוא ועוסק בתורה עם תלמידיו.

השולטן החליט להמתין עד שובו, כדי לא להפריעו. הוא ישב וחכה בסבלנות רבה, כאדם פשוט וכלל לא לפי מעמדו הנעלה.

כאשר חזר רבינו לביתו, הבחין, מבעד לדלת הפתוחה, באורח המצפה לו. מיד נגש אל החבית, העומדת בפנת החצר, מילא את הנטלה במים, ולאחר שנטל ידיו ונגבן, נגש סמוך לאורח וברך בקול רם את הברכה: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". או אז פנה אל השולטן ואמר לו במאור פנים: "בא ברוך ה', אדוני המלך".

"מי הגיד לך, כי מלך אנכי" השתומם השולטן.

כשבת שחוק על שפתיו, הפטיר רבנו: "דע לך, הוד מעלתך כי לכל מלך יש שר בשמים, הנלווה אליו בכל דרכיו. כאשר ראיתי את המלאך, הצועד בעקבותיך, הבינותי מיד כי מלך אתה, לפיכך אף נטלתי ידי טרם שנגשתי אליך, כדי שאוכל לברך את הברכה, שכל יהודי מצווה לאמרה, בשעה שהוא זוכה להיפגש עם מלך".

בינתים ערכה הרבנית את השולחן לסעודה, ורבי חיים הזמין את אורחו לסעוד עמו. השולטן לא סרב ואכל מן המאכלים הפשוטים שהוגשו לו.

בתום הסעודה, שאל רבנו את השולטן: "אולי תואיל להסביר מה הניע מלך אדיר וגדול כמותך, לעשות את הדרך הארוכה והמפרכת מאיסטנבול עד ירושלים, ולהתארח בביתו של יהודי דל כמותי".

"מה אסתיר ממך", ענה השולטן", "ואתה, אמנם גלית את האמת. מלך אני, ואיסטנבול היא בירת ממלכתי.

"באחד הימים, בקשתי לגלות מיהו בן גילי שנולד במזלי. לאחר שנוכחתי כי אתה הוא האיש, חפצתי לראות מהו מעמדך, והאם דומה אתה לי גם במעלתי. והנה נדהמתי לראות את שפל המדרגה בה אתה שרוי, והדלות הזועקת מדירתך. בנגוד לי, המלך האדיר המושל על מדינות רבות ונהנה מחיי רווחה ופאר".

"טעות בידך, אדוני המלך", השיב רבינו כשחיוך קל מרחף בזויות פיו. "ברוך ה', כי שפר גורלי ואיני חסר מאומה. בפת לחמי הדלה טועם אני את טעמם של כל המעדנים, העולים על שלחנך, וכן פטור אני מדאגות. שונאים אין לי, ואיש אינו מקנא בי. לכן חיי מאושרים, ואני מודה תמיד לאלוקים על חסדיו הרבים עמדי.

"אך אתה, הוד רוממותו, אינך בטוח כלל וכלל במעמדך. ואף יתכן שעבדיך אינם נאמנים לך, כפי שאתה סבור, ובהעדרך מסוגלים הם לבצע את התועבות הנפשעות ביותר נגדך".

סימני אי שקט ודאגה נכרו בפניו של השולטן, והוא הפטיר מתוך הרהור: "אכן, חפץ אני מאוד לדעת מה עושים עבדי כעת".

"אם תרצה, אוכל למלא את רצונך", ענה לו רבי חיים.

ותוך כדי דבור, פתח את אחת המגרות אשר בשלחנו, הוציא משם ראי קטן והגישו לשולטן.

"הבט כאן", אמר לו הצדיק, "ותראה מה שתחפוץ".

כאשר הביט השולטן בראי, קרא בהתפעלות: "איזה פלא! הנה רואה אני את איסטנבול".

לקח רבנו את הראי מידיו, ניקה אותו היטב בממחטה אשר בידו, ואחר הושיטו שנית לאורחו. "המשך להתבונן" הוסיף.

"הנה גם ארמוני", המשיך השולטן להתרגש, "והנה גם חדר משכיתי".

לפתע רכז השולטן את מבטו והבעת חרדה וכעס מסתמנת בפניו.

הפעם ראה כיצד נצבים יחדיו ממלא מקומו וסגנו, ומטכסים עצה באילו תככים יצליחו להפיל את השולטן מכסאו.

"מה אעשה? מה אעשה" נזדעק השולטן בחמת זעמו.

"היש כלי נשק בידך" שאל רבנו.

במקום תשובה, הצביע השולטן על קצה האקדח שבצבץ מכיסו.

"ירה מהר, והזהר לבל תחטיא את המטרה", עודדו רבנו.

קול נפץ נשמע, והראי התנפץ לשנים. דרך הסדק שנתהווה, ראה השולטן את הוזיר הגדול מוטל ללא רוח חיים על הרצפה.

אז פנה רבי חיים אל השולטן ואמר לו: "עתה קום וחזור מיד אל ארצך ואל ביתך. שם בודאי יתגלה לך, כי עבדיך בדו מלבם עלילה שפלה והטילו על היהודים, החפים מפשע, את האחריות להירצחו של הוזיר.

"אך אתה התאפק ואל תספר להם את אשר ידעת, אלא דחה את עריכת המשפט לחודש ימים. בתום המועד תערוך סעודה חגיגית לכל שרי המלוכה, השרים הפחות והסגנים, ואז אופיע אני אצלך ואגלה את האמת לעיני כל". סיים רבנו את דבריו.

עתה יודע אני כי גדול הנך ממני", הצהיר השולטן, "חי נפשי, שלא אשנה דבר מכל אשר דברת", סיים.

ללא שהות נוספת נפרד השולטן מרבנו כשפניו מועדות בחזרה לאיסטנבול בירת ממלכתו.

ובינתיים, כאשר שמע סגנו של הוזיר בארמון המלוכה את היריה וראה את אדוניו מתבוסס בדמו, חרד מאד ורץ לספר לחבריו השרים את אשר ארע. גם השרים נבהלו מן המקרה והחליטו לנצלו, כדי להרע ליהודים, שנואי נפשם.

הם נטלו את הגופה, הכניסוה לתוך שק והצפינוה עמוק עמוק בתוך מרתף הארמון, בין חביות היין הרבות המוצבות שם.

למחרת הפיצו ברבים את השמועה, כי ממלא מקומו של השולטן נרצח בידי יהודים, בשעה שחזר לביתו מביקורו השגרתי בארמון המלוכה וגווייתו הושלכה הימה.

מיד עם התפרסם דבר העלילה, פשטו שוטרים על בתיהם של חכמי היהודים ונכבדיהם. הללו נאסרו והובלו אל בית הכלא שבעיר. בין העצורים היה גם "החכם באשי", אשר כח סמכותו פרוש היה על פני כל מדינות החסות של טורקיה.

אבל גדול ירד על היהודים. הם מהרו אל בתי הכנסת, להתפלל ולהתחנן לבורא עולם, כי יצילם מן העלילה הנוראה.

כאשר חזר השולטן ממסעו ושב לנהל את עניני ממלכתו, התקבצו ובאו שריו ועבדיו, כדי לדווח לו על הנעשה במדינה בעת העדרו.

ברוב רשעותם, שבו וספרו את גרסתם הכוזבת בדבר הירצחו של הוזיר. הם אף הציגו לפניו את כתב האישום, ובקשו ממנו לאשר בחתימת ידו את בקשת התביעה, הקוראת להטיל על הנאשמים עונש מות בתליה.

וזה דבר האשמה שכתוב היה בגיליון: "חקרנו רבות את דבר הרצחו של הוזיר הגדול, והגענו למסקנה כי אותם יהודים אשר נעצרו הם אכן הרוצחים. הם בחרו בוזיר כקרבן בשל היותו שונא ישראל מובהק, ובדמו השתמשו לצרכי פולחנם".

בגיליון חתמו למעלה ממאה עדים אשר הצהירו בכתב, כי חזו במו עיניהם, כיצד נושאים היהודים בקבוקים מלאים דם אל ביתו של ה"חכם באשי", במטרה ללוש בו את המצות לחג הפסח.

בשולי כתב השטנה הובעה גם דעתם של הכמרים בה נאמר כי ידועה העובדה שהיהודים נזקקים לדם נכרים עבור הכנת מצות לחגם, וככל שמעמדו של הקרבן נכבד יותר כן מהודרת היא המצווה. לפיכך מסתבר כי זאת היתה הסיבה לרציחתו של גדול השרים דווקא.

השולטן סיים לקרוא את גליון האישום, אך התאפק ולא גלה כלפי חוץ את הכעס הנורא אשר בקרבו עקב העלילה השפלה. הוא רק דחה אותם באמרו, כי לא יכול לחתום על המסמך, עד שיופיע אצלו אחד מידידיו, הנאמן בעיניו, לחקור את המקרה. "עד אז", צוה על עבדיו "שמרו על היהודים היטב, לבל ימלטו מבית כלאם".

במועד הקבוע, צווה השולטן להכין סעודה גדולה לכל שריו ועבדיו. לסעודה זו הוזמנו גם כל אותם עדים וכמרים, שחתמו על גליון האישום.

בשעה היעודה, נאספו הכל באולם המפואר, אשר בארמון הגדול שם ציפו להופעתו של מנהיגם.

באותה שעה נפתחה לפתע דלת צדדית, ועל הסף הופיע יהודי גבה קומה עטור בזקן ופאות ולבוש בבגדי מסע פשוטים, שלא תאמו כלל את אווירת הפאר שבאולם.

האיש הוריד מעל כתפו את תרמילו הבלה, והניחו לידו על רצפת השיש הממורקת.

כל שרי המלוכה שלחו לעומתו מבטים זועמים והחלו מתלחשים ביניהם בפליאה מאין הופיע ברנש זה, ומיהו זה שהעז לפתוח לפניו את דלתות הארמון.

אך האורח המוזר לא התפעל כלל מקבלת הפנים הצוננת.

"לכו והודיעו להוד מעלתו השולטן כי ידידו כבר הגיע ומצפה לבואו", פנה אל הנאספים בקול תקיף ומצווה.

על אף שהופתעו מנחת דבורו ומהביטחון העצמי שהפגין, החליט בכל זאת מישהו ללכת אל השולטן ולמסור לו את דברי הזר.

השתאותם גברה יותר, בראותם כיצד ממהר השולטן למלא אחר הפקודה, ונחפז להיכנס אל האולם. שם נגש הישר אל האיש, אחזו דרך כבוד בזרועו, הושיבו לימינו ליד השולחן הערוך ומיד החלה הסעודה.

"אבקש להגיש לי ספל מים, קערה ומגבת", בקש רבי חיים בן עטר בקול מצווה. מבוקשו ניתן לו מיד.

נטל הצדיק את ידיו, ולאחר שברך את הברכות, הוציא מצקלונו פת לחם חרבה ואכל ממנה די שבעו. במאכלים הערבים, שהוגשו אל השולחן לא נגע כלל. כאשר הוגשו מיטב היינות לקינוח, לחש רבנו באזניו של השולטן, כי האשמים העקרים וכן עדי השקר יתלו, ואילו היתר ינזפו ויורחקו מן הארמון לצמיתות. וכדי לכפר על העוול שנעשה ליהודים העצורים, צווה השולטן לחלק ביניהם את רכושם של הנדונים למוות.

לאחר שחרורם של חכמי העדה, ביקש השולטן לשוחח אישית עם ה"חכם באשי", ואז ספר לו את כל אשר ארע בינו לבין הצדיק, רבי חיים בן עטר.

ה"חכם באשי", הוא זה שהביא את סיפור המעשה לידיעת הרבים.

השארת תגובה