הרוסי חטף מטוס עמוס בנוסעים יהודים

דימשיץ ייזכר כגיבור "מבצע חתונה": "הניסיון הנועז שלו משנת 1970 לחטוף מטוס עמוס ביהודים מלנינגרד אל החופש במערב גרם באותה שנה להדים רבים בכל רחבי העולם"

מרק דימשיץ
מרק דימשיץ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"מבצע חתונה" – זה היה השם שבחרו לתת לניסיון ההימלטות לארץ-ישראל, אסירי ציון – הטייס מרק דימשיץ ז"ל ויבדחל"ט חברו, הרב יוסף מנדלביץ'. "תוכניתנו הייתה להשתמש במסווה של חתונה כדי שאפשר יהיה לכנס הרבה יהודים יחדיו ולברוח לארץ ישראל. בקרחת היער שיננו את פרטי המבצע שלפנינו – כאשר עצרה מול הקרחה מכונית "וולגה" שחורה מן הסוג החביב על אנשי ה-ק.ג.ב. מתוכה יצאו שני אנשים, נעצו בנו את מבטיהם במשך זמן מה והסתלקו לדרכם".

המונולוג המרגש מפיו של הרב יוסף מנדלביץ' נישא בדמעות אחר מיטתו של חברו הטוב, הטייס היהודי מרק דימשיץ ז"ל שהלך לעולמו לפני שנים אחדות בגיל 88. יהודי צנוע אבל גיבור-רוח היה דימשיץ המנוח. שלושים ושש השנים שחלפו מאז נחת בחגיגיות 'אסיר ציון' מר מרק דימשיץ בנמל התעופה בן גוריון, הספיקו להשכיח אפילו מהמבוגרים שבינינו את הרגעים המרגשים שנרשמו בישראל של שנת תשל"ט שנשאה את דימשיץ, הגיבור היהודי מברית המועצות על כפיים.

דימשיץ ייזכר כגיבור "מבצע חתונה", מספר מנדלביץ'. "הניסיון הנועז שלו משנת 1970 לחטוף מטוס עמוס ביהודים מלנינגרד אל החופש במערב גרם באותה שנה להדים רבים בכל רחבי העולם. המטרה הייתה אחת ויחידה: לחשוף בפני העולם את מצוקתם של יהודי רוסיה", מציין מנדלביץ'. סיפור חייו של דימשיץ, אם-כן, הוא סיפורה הבלתי ייאמן של קבוצת צעירים יהודים מחתרתית שחלמה כנגד כל הסיכויים לעלות לארץ ישראל. אך המסע שהתחיל בחטיפת מטוס הסתיים בין כותלי הכלא הקומוניסטי. דימשיץ כמו מנדלביץ' ויהודים נוספים נתפסו ע"י הקג"ב ונכלאו בבית הכלא הסובייטי לשנים ארוכות. כשהעולם היהודי בארץ ובתפוצות עוקב בדאגה אחר מצבם ומפגין בהמוניו נגד ממלכת רוסיה הרשעה.

36 שנים אחרי השיבה החגיגית לציון, צעדו חברי "מבצע חתונה" הנותרים בדממה אחר מיטתו של דימשיץ. הטייס המפורסם, מי שעיתונאי ישראל התקוטטו על הזכות לראיין אותו עם נחיתתו היישר מהכלא לישראל, הלך לעולמו בדממה ובצניעות. ההולכים היחידים אחר הארון היו רק קומץ בני משפחה וכמה מחבריו של דימשיץ למבצע. הבולטים שבהם שהסכימו לדבר, היו חבריו למבצע, יוסף מנדלביץ', הגב' סילביה זלמנסון ואדוארד קוזניצוב שריצו גם הם תקופות מאסר ארוכות בכלא הרוסי. "לא היה עיתון ישראלי אחד, שוויתר בזמנו על ריאיון עם הטייס הגיבור של שנות השבעים", מתרעמים חבריו הקרובים. היכן אישי הציבור? שרי הממשלה? מדוע לא באו לחלוק כבוד?!" אבל בישראל של שנות ה-2000 מי יתעסק בזיכרונם של אסירי ציון, הזכורים במעומעם לטוב. "כיצד ניתן להתעלם מתרומתו של האיש שסדק את הסדק הראשון במסך הברזל?" תוהים החברים שנותרו בכאב.

"כאשר החלטנו לחטוף מטוס, חלמנו שיהודים יסעו למדינת ישראל. בשל כך ישבו אנשים בכלא. והמחשבה שכל יום שלנו בכלא הוא המחיר שאנו משלמים בעבור חירותו של עוד יהודי אחד היא שנתנה לנו את הכוח להוסיף לחיות", מתאר הרב מנדלביץ. סיפורו של הרב מנדלביץ' בפני עצמו, מדהים בכל קנה מידה. הוא נולד בריגה שבלטביה, בשנת תש"ז. כשהיה בן 17 בלבד הצטרף  לקבוצת מחתרת יהודית שפעלה לתחיית עם ישראל ברוסיה הסובייטית. הוא נאסר בשנת תש"ל, והיה אסיר במשך 11 שנים עד לגירושו בשנת תשמ"א היישר מהכלא לישראל. אחרי עלייתו ארצה למד בישיבות והוסמך לרבנות, הוא גם בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל וד"ר לשם כבוד. וכיום הוא משמש במגוון תפקידים רבניים ליהודים דוברי רוסית. הוא עצמו היה נדבך מרכזי במבצע החטיפה, שאותו פרש בספרו המונומנטאלי, "מבצע חתונה", (בהוצאת ספריית בית-קל). הוא משיב אותנו אל ימי המבצע ההרואיים ומצביע על מי שהכיר בינו לדימשיץ, אדוארד קוזניצוב, גם הוא אסיר ציון שחי כיום בישראל

מנדלביץ': "קוזניצ'וב חשף לפניי לראשונה את פרטי התוכנית הנועזת: "ישנו טייס יהודי, הוא סיפר לי, מיור לשעבר בחיל האוויר הסובייטי. נרכוש מספר כרטיסים לטיסה לניגרד-מורמנסק. אם יעצרו אותנו בדרך, עלינו לומר ש"אנו נוסעים לחתונה". שניים מאיתנו יעמידו פנים שהם החתן והכלה. בזמן הטיסה יאיים הטייס שלנו על הקברניט, יתפוס את מקומו ויטיס את המטוס לשוודיה. בשעה שיצאתי מפגישתי עם קוזניצוב, נזכר מנדלביץ, חשתי כאילו צמחו לי כנפיים. סוף סוף נמצאה הדרך להימלט מכלא זה. סיפרתי למספר חברים נאמנים מצומצם שאני עומד להשתתף במבצע בריחה. העברתי את תפקידי בארגון המחתרת לידי אחרים והזהרתי את חברי, כדי שלא ייפגעו אח"כ בגלל קשריהם איתי. פרשנו את המפה והתחלנו לבחון את המסלול. להט האמונה בצדקת הדרך פיעם בכולנו, ידענו שמבלעדי ארץ ישראל אין לנו חיים". הרקע של מרק דימשיץ מעניין בפני עצמו: הוא היה יהודי יליד חרקוב, ולמד בבית הספר לטיס ואח"כ שירת בחיל האוויר הרוסי. מרק עלה במהירות בסולם הדרגות, ובגיל 35 היה לסגן מפקד טייסת. מנדלביץ' מספר כי דימשיץ יכל להיות גנרל בתקופה שבה נפגשנו אילו הסכים בזמנו ללמוד במכללה הצבאית למדעי המדינה. אך קריירה מפלגתית לא קסמה למרק. הוא אהב את השמים.הצבא חידד את תכונותיו הטבעיות של מרק: את דייקנותו, החלטיותו, קשיחותו, שנאתו כל פטפוט ובזבוז זמן לריק ועמידתו בדיבורו.

תכנון הבריחה

המחשבה בדבר הבריחה כבר ניסרה במוחו של דימשיץ כאשר היה תלמיד האולפן ללימוד עברית; אחד מהאולפנים הביתיים הרבים ללימוד עברית שפעלו בלניגרד. הרעיון הראשון שלו, משחזר מנדלביץ', היה לבנות בעצמו מטוס זעיר לעצמו, אבל בבריה"מ בימים ההם, כידוע, א"א היה לקנות מנוע של מטוס זעיר בבית מסחר… תאר לעצמך, שמישהו היה רואה אותו בונה לו, ככה, מטוס פרטי זעיר בחצר! את זה הוא אולי היה יכול לעשות פה בישראל, אבל שם? ובכן דימשיץ נוכח לדעת חיש מהר שלא תהיה תפארתו על דרך ייצור מטוסים. ואז הוא בא לכלל מסקנה הגיונית שדרוש לו מטוס מן המוכן.. ואז, במהלך טיול עם המורה לעברית, הלל בוטמן, הוא מעז לגלות לו את תכניתו – לחטוף מטוס ולטוס עימו אל מעבר לגבולות ברית המועצות. בוטמן, שהיה חבר בוועד ציוני לניגרד, היה מוכן להפעיל את קשריו הענפים בחוגים היהודיים. אך אנשי הוועד הציוני בלניגרד, הגיבו בהסתייגות, עם זאת החליט ולדימיר מוגליבר מן הוועד להקציב למרק דימשיץ 50 רובל לביצוע צעד ניסיוני מסוים. מרק קנה כרטיס לטיסת טו 124. במהלך הטיסה נכנס לתא הטייס עם בקבוק קוניאק בידו. כך הסתבר לו שדלתות התא אינן נעולות. ואפשר להגיע אל הטייס בלי לנקוט אלימות. אך הדעות בוועד היו חלוקות. היו שתמכו ברעיון, היו שהתנגדו בתוקף.

הדיון על המבצע בוועד היהודי הלניגרדי היה סוער, משחזר מנדלביץ'. "הקבוצה מלנינגרד התלבטה ופנתה במכתב צופן לממשלת ישראל כדי לקבל אור ירוק. התשובה שקיבלנו הייתה: "התרופה עלולה להזיק". כלומר, המוסד הישראלי שולל את רעיון הבריחה. זה נתן את האות לפרישה של פעילי לניגרד מהתוכנית, וכך נשארנו קבוצת פעילים מריגה, שהמשיכה עם התוכנית של דימשיץ", משחזר מנדלביץ'. ללא פעילי לניגרד נאלצנו לזנוח את הרעיון של לחטוף מטוס גדול. דימשיץ העלה בחיפושיו, כי לרשות מזכיר ועד המפלגה הקומוניסטית של לניגרד שהוא ה"בוס" של כל האזור, עומד "מטוס פרטי" והוא תכנן לחטוף אותו ממקום החניה שלו שבשדה התעופה של לניגרד, אבל חיש מהר נוכח לדעת כי מטוס זה שמור היטב מכדי ש"ייחטף". ואז עלה רעיון מעשי יותר: להשתלט על מטוס קטן, אנ-2, בשדה התעופה "סמולני" סמוך ללניגרד. מכיוון שלא הייתה שמירה  על המטוסים הללו, החלטנו לבצע את החטיפה בלילה".

"התוכנית שהתגבשה כתוצאה מכך הייתה זו: אנו קונים את כל הכרטיסים למטוס שיש בו 12 מקומות. כשהמטוס נוחת בפריאוזירסק (עיירה הסמוכה לגבול פינלנד), והטייס יוצא מתאו כדי לפתוח את דלת המטוס על מנת שיוכלו הנוסעים לרדת, מתנפלים עליו שני אנשים היושבים משני צירי הדלת וכובלים את ידיו. הטייס השני יושב כשגבו אל תא הנוסעים ובוודאי לא יבחין בשום דבר בתחילה. לכשיתברר לו שחטפנו את המטוס, יהיה האקדח מונח בתיקו, והוא לא יוכל לפתוח את התיק: אנו נתנפל עליו מאחור ונקשור גם את ידיו. את שני הטייסים הכבולים נתחב אל תוך שקי שינה ונשאיר אותם ביער ומעליהם מתוח ברזנט עם שלט "מטען של חיל האוויר". אז נאסוף אלינו את שאר אנשינו שלא היה להם מקום במטוס, דימשיץ יאחז בהגה ויפנה אל גבול פינלנד. בטוסו בגובה של 25 מטרים, כלומר מחוץ לטווח השליטה של מתקני המכ"ם. המטוס יחלוף מעל פינלנד והמפרץ הבוטני וינחת בעיר בודן שבשוודיה, מהירות הטיסה תהיה 180 ק"מ לשעה, ומשך הטיסה – שש שעות. הטיסה מפריאוזירסק עד הגבול נמשכת עשר דקות; ייתכן שמטוסי הקרב הסוביטיים לא יספיקו להמריא תוך 10 דקות. אם ירדפו אחרינו, ננחת על כביש בפינלנד ומיד נמריא בחזרה, כדי להטעות את מתקני המכ"ם. אם לא ירדפו אחרינו, אלא יפנו אלינו ברדיו אלחוט, נשדר שהמטוס נפל לידי קבוצת טרוריסטים, והטייס נאלץ להיכנע לדרישותיהם מכיוון שבמטוס נמצאים נשים וילדים. דרך אגב, זו הייתה צריכה להיות אמת לאמיתה".

מנדלביץ: "הבחורים החלו להאמין שהמבצע יצליח. הפרטים המרובים גרמו לתכנית הפנטסטית שתיראה להם כניתנת להגשמה. התעקשתי שניקח איתנו אקדח מתוצרת עצמית השייך לדימשיץ, וכן אלות ואגרופן, למקרה שתתפתח תגרה ממושכת עם הטייסים. טייסים סובייטים הטסים בקרבת הגבול מתחייבים בכתב למנוע מעבר בלתי חוקי של הגבול, והם נושאים עימם נשק. אנו רשאים אפוא להגן על חירותנו במו ידינו. מה גם שלא יימצאו במטוס אנשים זרים העלולים להיפגע שלא באשמתם".

"ב-8 ביוני נפגשנו ביער שמרלי, כדי לדון בפעם אחרונה בתכנית הבריחה. תפקידי היה לעזור למנדל בונדיה, ספורטאי מתאבק, להשתלט על הטייס הראשון; ישראל זלמנסון ואדואר קוזינצוב היו אמורים "לטפל" בטייס השני. קראתי בקול את הטקסט של "הצוואה" שבה פירטנו את הסיבות שהניעו אותנו לעשות צעד נואש זה. הטקסט אמור היה להתפרסם אם ניהרג או ניעצר, והתחיל בפסוק מדברי הנביא זכריה "הוי הוי ונוסו מארץ צפון נאום ה'… הוי ציון המלטי יושבת בת בבל". חשתי בכל לבי שאני עושה כמצוות ה'". סביב ההתוועדות שלנו שוטטו אנשים, ואנו אמרנו זה לזה בבדיחות הדעת שכפי הנראה הם עוקבים אחרינו. הדבר נראה בלתי סביר. חלק מהחברים תפסו "טרמפ" הביתה במכונית משטרה. הכל היה כמו בדיחה, או משחק – אך משחק באש. היו כל כך הרבה נסיעות מריגה ללניגרד ומלניגרד לריגה, ואינספור שיחות טלפון… הייתה לנו הרגשה שלא הכל כשורה…הבנו היטב כי זהו מצב של או-או- או נצליח ונימלט או ניתפס ע"י הקג"ב. וכך או כך יתעורר רעש גדול בעולם כולו סביב מצבם הנואש של יהודי ברית-המועצות.

התרגיל של ה-ק.ג.ב

מנדלביץ' עובר לשלב האחרון של המבצע שלא צלח: "היינו 16 אנשים, -10 ריגאים, דימשיץ עם משפחתו היו ארבעה ועוד מספר חברים ביניהם אדוארד קוזניצוב וישראל וסילביה זלמנסון. 12 מאיתנו היו צריכים לרכוש את כל הכרטיסים לטיסה בקו לניגרד-פריאוזיורסק, ועוד ארבעה היו צריכים לחכות שם בפריאוזיורסק.  ב-15 ביוני  1970התייצבנו השכם בבוקר לשדה התעופה בלניגרד וחיכינו עד להכרה על ההמראה בקו פריאוזיורסק. כשנשמעה ההכרזה ברמקול התחלנו לצעוד מתוך המסוף לעבר המטוס.  הלבבות הלמו; תקווה ותפילה חרישית שמשו בערבוביה. אבל באותו זמן, בשעת הנחיתה בלניגרד התרחשה הדרמה הגדולה במטוס שלנו. המנועים עבדו במלוא העוצמה, אך המטוס לא נחת, והנוסעים לא הורשו לצאת. עברה כשעה שלימה, לבסוף יצא אלינו הטייס והסביר שקרתה תקלה, ושהוא אינו יכול לכבות את המנועים. מוזר, הרי די לנתק מהם את אספקת הדלק…אירוע מוזר מאוד… הרהרנו בחשש. בינתיים הודיעו כאילו מטוס נוסף עומד להמריא, והאנשים שיצאו איתנו למטוס השני, הסתבר בדיעבד, היו כולם אנשי קג"ב… כך שהם היו קרובים אלינו מאוד, ממש פיסית, ולא נותר להם אלא לעצור אותנו. עמדנו שתי קבוצות יחד בחדר ההמתנה… ופתאום, בחוץ, ברגע שהתחלנו לצעוד, הם הסתערו עלינו, ואנשים מן הצד הצטרפו אליהם…"

עוד באותו בוקר, משחזר מנדלביץ', ישבנו מספר חברים שם, ביער הסודי, סמוך ללניגרד. ישבנו תחת כיפת השמים – והתבדחנו:" איפה נאכל היום ארוחת צהריים, בשטוקהולם או בבית הכלא? אבל אז נסגרה החוליה הראשונה בשרשרת הניסים, מעתה ואילך עתידים היו להתרגש עלי ועל יתר חברי "מבצע חתונה" אירועים והתרחשויות בלתי אפשריים מנקודת הראות של חיינו הקודמים; עתידים היינו להיכנס לתוך עולם של בתי כלא, מחנות, פגישות בלתי רגילות וגורלות יוצאי דופן; אני יכול להעיד על עצמי, כי המפגש החשוב ביותר בחיים החדשים הללו – משך יותר מעשור בכלא הסובייטי – היה המפגש עם עצמי, הכרתי את עצמי. וכתוצאה מכך – ההתוודעות אל רצון ה'". ועל כך, ניתן לקרוא פרקי אמונה יוקדים ומאלפים – בהרחבה בספרו המאלף של הרב מנדלביץ':"מבצע חתונה".

"מבצע חתונה", מסכם מנדלביץ' הביא אומנם למעצרים של יהודים רבים בבריה"מ. מרכזי לימוד תורה ועברית מחתרתיים התגלו ונסגרו. אבל המחיר היה שווה: הוא עורר תשומת לב בינלאומית למתחולל מאחורי "מסך הברזל": העונשים הכבדים גרמו למחאות והפגנות ענק בארץ ובעולם ולהתגברות הלחץ על המשטר הסובייטי לשחרור רסן ההגירה מברית המועצות. גל המחאות גם יביא בהמשך להמתקת עונשם של דימשיץ וקוזניצוב ל־15 שנות מאסר. דימשיץ שוחרר מהכלא כעבור תשע שנים ביחד עם קוזניצוב בעסקת חילופי אסירים עם ארצות הברית תמורת שני מרגלים רוסים. סילווה זלמנסון הוחלפה ב־1974 במרגל סובייטי שנלכד בישראל ועלתה ארצה. גם יוסף מנדלביץ' ושאר אסירי "מבצע חתונה" שוחררו במשך הזמן ועלו ארצה."המבצע בעצם לא צלח, מסכמים חברי "מבצע חתונה" את ההרפתקה שכשלה. אך הוא תרם תרומה משמעותית להשגת המטרה. "בעשור שבין תש"ך ותש"ל היגרו רק 4,000 יהודים מברית המועצות, ואילו בעשור שלאחר מכן המספר כבר הגיע ל־250 אלף עד להתפוררות המוחלטת של הקומוניזם בתחילת שנות ה־80 ולעלייה של למעלה ממיליון יהודים".

השארת תגובה