חינוך נכון לחיי תורה

חום ואהבה מאימתי? | השקעה רצופה | רוממות ושבח תמידיים | סירוב ללא מסרי עוני | סור מרע – כיצד? | הבעת כאב במקום התרסה

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

למרבה הכאב, הורים רבים בדורנו, השואפים בכל מאודם שבנם יעסוק בתורה מתוך נעימות ומתיקות בתורה, ויהיה ירא שמים ובעל מידות טובות ותלמיד חכם מופלג, ושבתם תתעלה במעלותיה הרוחניות מתוך יראת שמים טהורה ומידות טובות ותקים בית של תורה, מגלים בצער עמוק שבנם או בתם האהובים, שהיו כה עדינים ונפלאים בילדותם, מגלים סימני ירידה משמירת תורה ומצוות, עד כדי פריקת עול ועזיבת כל הערכים התורניים שעליהם גדלו.

פרק זה יוקדש לגישה נכונה עוד מהגיל הרך, למניעת מצב נורא כזה בעתיד-עד כמה שיד ההורים מגעת. ולטיפול זהיר ונכון במידה ומתגלים חלילה סימנים כאלה בגיל הנערות או הבחרות.

חום ואהבה בגיל הרך

בשיחה רוויית מסרים חשובים של הגה"צ הרב שלמה וולבה זצ"ל בעל ה"עלי שור" עם כותב השורות, בעניין הדרך הנכונה למניעת עזיבת דרך התורה – גם אצל נערים המתמודדים באופן קיצוני עם קשיי גיל ההתבגרות, הגיב הרב ואמר בהחלטיות: "ילד שמקבל מהוריו חום ואהבה כראוי בגיל הרך, מקבל כוחות שלא לנשור מדרך התורה, גם אם עומדים בפניו ניסיונות גדולים בגיל ההתבגרות. כי מקום שנעים להיות בו לא עוזבים!".

בדבריו אלו גילה הגר"ש וולבה זצ"ל סוד גדול בנפש האדם: גיל ההתבגרות רווי שינויים וחידושי יצרים. ואם בגיל הזה נחשף הילד למראות נגעים בעיתון פרוץ, או ב"טלפון" של חבר, מה יעשה הבן ולא יחטא? הרי היצר בוער וה' יתברך אוסר, ועדיין אינו בר הבנה שהאיסור הזה נועד לטובתו בעולם הזה ובעולם הבא. ובפרט שהניסיון עם צעירים מלמד שבעירת יצר התאווה הידועה גורם לנער להעלות תהיות ושאלות ביסודות האמונה, במה שבעבר אפילו לא התחיל להרהר בהן. ממש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סג ע"ב): "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש. ולא עבדו עבודה זרה, אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".

אולם ילד שחש מתיקות ונעימות בבית הוריו הצועדים בדרך התורה, בדרך כלל לא יעזוב מקום נעים זה על אף כל הניסיונות! והדברים מוכחים במציאות היום יומית.

השקעה רצופה

הורים הסבורים כי מאחר שילדיהם לומדים במוסדות חינוך איכותיים, בתלמודי תורה ובישיבות בעלי שם טוב, הם בוודאי מושגחים ומטופלים כל צרכם מההיבט החינוכי, טועים טעות חמורה. וכבר חזרו ואמרו אנשים גדולים, כי בניגוד למצוי היום לתלות הצלחה חינוכית של ילד שצמח והפך לאחד מגדולי הדור, בברכת צדיק או במעשה של מסירות נפש, האמת היא שרק הורים המקפידים על השקעה עקבית ללא היסח הדעת, המתפרסת על פני שנים רבות בשימת לב למצבו של כל אחד ואחד מהילדים, מתוך אווירת שמחה השוררת בבית, ועידוד תמידי לו זוכים בני הבית כאשר הם מאמינים באמת בכוחו של כל ילד ומעודדים אותו למצות את יכולותיו וכישרונותיו, זוכים לראות ברכה בעמלם ונחת מילדיהם הגדלים כולם זרע ברך ה'.

רוממות ושבח תמידיים

ילד החווה בבית הוריו באופן מוחשי את משקלה המרכזי של התורה בחיים, שאינה עוד דבר בחיים, אלא אין למעלה ממנה וגם אין למטה ממנה, אלא היא הכל, והיא משוש חיי הוריו ותקוותם, קשה מאד למוצאו פורש מחיי תורה. הוא שומע וחש מילדותו בכל עת את אהבת התורה שבלב הוריו, רואה את עיניהם נוצצות כשמדברים על מעלת תלמידי החכמים, שם לב כיצד הם עצמם מתבטלים לתלמידי חכמים, ושומע עד כמה פסגת שאיפתם שילדיהם יהיו תלמידי חכמים ויקימו בית של תורה, מפתח שאיפה להיות תלמיד חכם בעצמו.

אם נבונה מייקרת את בנה העוסק בתורה, באמצעות מילים של שבח מופלג והתפעלות כנה מבנה העוסק בתורה. וכשיש לה ביקורת הכרחית היא אומרת אותה בדרך של כבוד, ומתעלמת מביקורת שאינה הכרחית. בן לאם נבונה כזאת, החש כי אמא גאה בו משום היותו לומד תורה, מבקש להצדיק את גאוותה ותקוותה, וממשיך ללמוד ביתר שאת.

אולם אם נרגנית שמרבה בביקורות כלפי בנה, והיא מלאה תלונות כרימון עליו ועל בעלה ועל המצב הכלכלי הקשה, או שהיא עסוקה בכל עת בעבודתה או במראה החיצוני שלה, ופחות אכפת לה מהלימוד ומיראת השמים של ילדיה, הילדים אינם שומעים דברי שבח והתפעלות ממעלתם כלומדי תורה, ואינם מזהים באמם שאיפה כנה לראות ילדים עוסקים בתורה, מאבדים טעם בלימודם ומחפשים חום ואהבה במחוזות אחרים.

הג"ר ישראל אהרן קופשיץ שליט"א סיפר כי זכות נדירה הזדמנה למשפחתו, להתגורר בבית ה'חזון איש' במשך שבוע שלם. וכאשר ראתה אמו את הדלת הסובבת על צירה מבוקר ועד ערב כשרבים באים להתייעץ ולהתברך מפי גדול הדור, ניגשה אף היא להתברך מפי החזון איש. היא פנתה לרב וביקשה גם היא ברכה. "במה תחפצי להתברך?" שאל אותה הרב, והאם השיבה בשאיפת חייה: "שילדיי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד".

להפתעתה השיב לה ה'חזון איש': "אני יכול רק לברכך שיבינו את הלימוד. אבל החשק ללמוד, תלוי באמא. אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק!…"

"שימו לב", הדגיש הרב קופשיץ, "החשק תלוי באמא. אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה!"

סירוב ללא מסרי עוני

אם המצב הכלכלי בבית אינו מזהיר, יש להיזהר מלהעביר מסרים לילדים שאי אפשר למלא את מבוקשם "כי אתה יודע שאבא אברך, ואין לנו כסף…"

המילים האלה הרסניות ביותר לעתיד חינוכו הרוחני של הילד.

ישנם אברכים שאינם חסרים דבר וישנם אברכים שמצבם הכלכלי דחוק, ובדיוק בשני המצבים הללו ישנם גם אנשים העובדים לפרנסתם מבוקר עד ערב. אמנם אם המצב בבית האברך דחוק עד כדי שההכנסות החודשיות ממלגת הכולל ומעבודת האישה אינן מכסות את ההוצאות החודשיות והמשפחה עלולה להיכנס לסחרור של חובות, ישאל את רבותיו מה עליו לעשות, ופעמים שהתשובה תהיה כי הגיע הזמן שיקבל משרה תורנית או שיעבוד בעבודה אחרת. אבל בכל מצב אסור להעביר מסר לילד שהוא כביכול מפסיד בגלל שאבא לומד תורה.

תורה היא רק שמחה וברכה. ואם אי אפשר לקנות לילד את המשחק שמבקש יש לומר לו: "החודש הזה היו לנו הרבה הוצאות, ונקווה שבע"ה בעתיד נוכל לקנות לך". או: "המשחק הזה יקר מידי, אבל נקנה לך משחק פלוני שהוא זול יותר ומעניין לא פחות". ובהזדמנויות שונות (לא בשעת בקשת הילד) לספר בהתפעלות על גדולי ישראל שלמדו תורה מתוך הדחק, וכמה היו מאושרים ושמחים בחלקם כי ידעו שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, ומי שטורח בערב שבת אוכל בשבת. אבל בשום פנים ואופן לא לדבר בסגנון "המאשים" את התורה בקשיים כל שהם. שהרי אם הילד מגיע חלילה להכרה שבגלל התורה הוא סובל, היתכן שישאף להיות בן תורה?

רק ילד החש גאווה וחשיבות במעלתו כבן תורה בבחינת הכתוב (דברי הימים ב' יז, ו) "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" כי יודע הוא שטוב סחרה מכל סחורה, ומתוך כך רואה בכל סוג של הקרבה למענה רק מעלה וגדולה, יוכל לצמוח ולהתפתח כראוי עד היותו תלמיד חכם לתפארת.

סור מרע

מצוי אצל הורים שאינם שלווים בטבעם, שלרוב הציפיה לראות את בנם או את בתם מושלמים ממש, מלחיצים אותם ומעירים להם על כל פרט, עד שגורמים לילד הטוב והנפלא מצד עצמו לראות את עצמו בדימוי שלילי, ומכאן קצרה הדרך למאוס חלילה בתורה ובמצוותיה ולבעוט בכל הערכים שההורים כה עמלו להקנות להם.

הנה שתי דוגמאות מפניות שהגיעו, שאילולי נשמעו מפי ההורים עצמם, היה קשה להאמין שישנם הורים שזוהי גישתם.

***

מקרה ראשון:

שאלת האב: "בני לומד בישיבה קטנה ויש לי אתו מתיחות קבועה בבין הזמנים. הוא מאחר באופן קבוע לתפילה. אני מעיר אותו בזמן אך הוא ממשיך לישון. כל הגערות והנזיפות שלי בשעת הבוקר ובמשך היום אינן עוזרות. הוא בשלו".

שאלתי: "מה מצבו בישיבה?"

תשובת האב: "הוא תלמיד מצויין. רבותיו משבחים אותו גם בלימוד וגם ביראת שמים, וגם מבחינה חברתית הוא אהוב מאד בחברה".

"ובתפילות?"

"אינני יודע. בבין הזמנים הוא קם באופן קבוע מאוחר, ומגיע לבית הכנסת רק כשמסיימים לומר קרבנות. הוא מתחיל את התפילה מ'הודו'… אני מסביר לו שזה מעיד על חסרון ביראת שמים, ושום דבר לא עוזר. אנחנו כבר במצב של עימות קבוע בכל פעם שמגיע בין הזמנים".

לא הועילו כל הניסיונות להסביר לאב הדואג ליראת השמים של בנו, שאין להתעמת עם הבן המתבגר בשום אופן, בפרט לא על דבר כזה. ואדרבה, עליו לחזק את החיובי שבו, לתת לו דימוי עצמי גבוה, ובשום אופן לא לשדר כלפיו אכזבה ולהטיח בו מילים שעלולות לגרום לו לראות את עצמו באור שלילי ולהישבר חלילה. אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות. לאב היה ברור שהצדק עמו. שהרי הוא, האב, מקפיד עשרות שנים על תפילה מלאה מתחילה ועד סוף, ואיך יתכן שבנו יגדל אחרת?

לא היה מנוס אלא לומר לאב: "אב שמתעמת עם בנו ומטיח בו מילים קשות על אי אמירת קרבנות לפני התפילה, עלול חלילה למצוא עצמו באחד הימים שמח ומחמיא לו בכל פה, כאשר יראה אותו מניח תפילין…"

רק מילים אלה, המגובות במעשים שהיו, שכנעו אותו להרפות מלחציו על בנו.

בעת הכנת הדברים לדפוס, פורסמו שאלות ותשובות עם הגריא"ל שטיינמן זצ"ל בכנס שנערך על ידי קהילת בני תורה הר נוף ירושלים, בחודש חשוון תשס"ט. והשאלה הראשונה שנשאל: "בן חוזר בבין הזמנים מהישיבה, וזמן קריאת שמע של הגר"א כבר עובר, והוא עדיין ישן. האם להעיר אותו או לא להעיר אותו? עד כמה רצוי או חובה על ההורים להעיר לילדים?"

ותשובתו הייתה במילים הבאות: "לא כתוב את זה, אבל אני חושב שצריך להעיר את הבן, אבל לא לנדנד. להעיר אותו, הוא קם- קם, לא קם- לא מחויב יותר. אף על פי שכתוב הוכח תוכיח עד ההכאה, אבל המציאות היא, שאז הילד מתמרד ונעשה חוצפן. למה לעשות ככה? לתת שיעבור הזמן של גיל הנעורים, שאז קשה לקבל. לכן רק להעיר אותו, להגיד: יעקב, קום. אם קם- קם, אם לא- לא. אַיי מה יהיה? נו…"

ישמע חכם ויוסיף לקח מדבריו המאירים של אדם גדול, אשר בהם לימדנו יסוד גדול וכללי בחינוך למצוות בדור הזה.

ובעוסקנו בהנהגת ההורים עם בן הישיבה בבין הזמנים יש לציין עוד, שדרישה נחרצת ממנו לשקוד על לימודו בימי בין הזמנים, והעברת מסר של אכזבה ממנו על שאינו 'מתמיד' כציפיית ההורים, מזיקה ביותר. גישה כזו רק גורמת לירידה בדימוי העצמי של הנער בעיני עצמו, ולפיתוח נוגדנים ללימוד גם לאחר החזרה לישיבה. הדרך הנכונה היא לתת לבן מרחב בחירה בימי בין הזמנים, ולכל היותר רק ליידע אותו שיש ישיבת בין הזמנים עם מלגות וכיוצ"ב. ובעת שלומד, להרעיף עליו ועל התמדתו דברי שבח רבים, גם בפניו וגם בפני רבותיו וקרובי משפחה חשובים, שעל אף שאינו מחוייב לסדרי הישיבה מתמיד הוא ולומד.

***

מקרה שני:

שאלת האב: "בני לומד בישיבה גדולה, ולפעמים גורם לי לכעס גדול. אמרתי לו לא לנסוע לחתונה של חבר בעיר אחרת, והוא בכל זאת לא שמע לי ונסע. בסך הכל הוא ילד טוב ושומע לדבריי, אבל יש מקרים שהוא עקשן ועושה מה שהוא רוצה – כמו הדוגמא הזאת שנוסע נגד רצוני. לאחר כל מקרה כזה אני מראה לו פנים כועסות כמה ימים עד שאני נרגע, ולאחר זמן שוב זה קורה. מה עלי לעשות כדי שישמע לי?"

שאלתי: "מהי סיבת ההתנגדות לנסיעה, הוא נוסע עם חברים שאינם טובים?"

תשובת האב: "דווקא החברים בסדר גמור".

שאלתי: "מדובר בנסיעה מסוכנת?.. מדוע בעצם אתה מתנגד לנסיעה?"

תשובת האב: "אין סיבה מיוחדת. אבל ילד צריך להתחנך לשמוע בקול אביו, גם כשהוא רוצה משהו אחר".

גישה זו, כה טועה, להעמיד את הבן הכל-כך טוב מצד עצמו, בניסיון גדול של ויתור על מה שמאוד חשוב לו, ללא שום סיבה נכונה, אלא רק כדי לחנכו לשמוע לאביו. יש די חוקים וכללים שהבן מרסן עצמו בהם, ואין להוסיף עליהם מה שאינו הכרחי. לחץ מופרז מסוג זה יוצר משקעים ההולכים וגדלים עד כדי התרחקות מוחלטת מהאב המלחיץ, ואולי גם מכל מה שהוא מייצג בעולמו הרוחני.

אפילו כשמדובר בילד צעיר, אין לדרוש ממנו לוותר על מה שאין הכרח שיוותר. קל וחומר כאשר מדובר בנער ובבחור.

הבעת כאב במקום התרסה

הכאב הנורא והצורב מכל שחש הורה, הוא כאשר מתברר לו כי תחושתו הבטוחה שהבן מוגן מחברים שליליים ומתעלה בתורה ויראת שמים, איננה נכונה ואפילו רחוקה מאוד מהאמת.

לצערו הוא מגלה כי בנו כבר אינו רואה חשיבות בתפילה, אינו מוצא טעם בלימוד, בגדיו ותספורתו מתחילים להשתנות, ואינו מתבייש להסתיר טלפון שאינו כשר. וההורה הנסער בלבו עומד נדהם ונבוך בשאלה: מהי הדרך הנכונה להתמודדות מועילה בעת גילוי סימני ירידה רוחנית?

ברגעים אלה נבחנת גדולת ההורים.

הדחף הטבעי הוא לפרוק את התסכול הגובר, באמצעות הטחת מילים בוטות שיביעו את הכאב ואת האכזבה ואת הכעס בצורתם האמיתית והמדויקת ביותר. אך יש לזכור, כי התנהלות כזו רק תסייע בעוצמה ליצר-הרע לחזק בלב הנער את התחושה שההורים אינם מבינים ללבו, ואולי בעצם הם אפילו סתם סוג של "אויב" שאינו רוצה בטובתי, ואם כן מה לי ולהם.

או אז מרשה הוא לעצמו לפרוץ גבולות ששמר עליהם עד כה, ולבצע גם את מה שחשש עד היום לעשות.

לכן, עם גילוי סימני התרופפות ראשוניים, הדרך הנכונה היא לפנות לנער/ה במבט אוהב, ולהתעניין באווירה מכבדת במה שמטריד אותו או עובר עליו. וכשמביע את תסכולו או את רצונותיו החדשים, יש לגלות הבנה לתחושותיו ולרצונותיו בהתאם לנסיבות – גם אם דבריו נראים תמוהים ומוזרים או מקוממים. ורק אחר כך ניתן לפרוס בפניו את עצתנו הטובה, או להציע לו ייעוץ מקצועי במידת הצורך.

לעיתים טוב לומר באותה שעה: "אני שמח/ה ששיתפת אותי במה שעובר עליך. אחשוב על הדברים ונשוחח שוב". ולאחר מחשבה מעמיקה או ייעוץ עם מביני דבר, לשוב אליו ולשוחח עמו מתוך מכובדות כבוגר אל בוגר.

ובעת התנהגות גרועה, במקום להתריס ולנזוף באופן בוטה, ובכך לתת לילד אישור והצדקה להתרחק עוד יותר, יש להביע בצער ובכאב את ההפסד שבדרך הזו, ולהציג דרך חלופית מאוזנת, שגם אם אינה תואמת לחלוטין את רצון הנער/ה, אין בה את הסיכון הקיים בדרך הנוכחית.

התנהלות בלתי זהירה מצד ההורים בתקופת משבר זו, עלולה להפיל את הגשר שבינו לבינם, ולנעול בפניו (ובפניהם) את הדרך חזרה. אולם התנהלות נבונה, הכוללת הבלגה והבלעת הכאב בעת שכך נכון לעשות, משאירה גשר יציב ודלת פתוחה המאפשרים לילד חזרה לדרך הטובה.

בתקופה קשה זו יש לזכור היטב: אם נצליח לעבור עם הילד את גיל ההתבגרות והבחרות בשלום, כלומר ללא משקעים הנובעים מהבעת זעם ותסכול בלתי מבוקרים, סיכוי גדול מאוד שהבן/הבת יישארו בעולמה של תורה – גם אם יוותרו בלבם אי אלו צלקות מהתקופה הקשה שעברו.

*

הג"ר ישראל אהרן קופשיץ שליט"א סיפר על מקרה שקרה בבית הוריו.

כאשר באחד הימים דיווח ראש הישיבה של אחד הבנים כי הוא מתרשל בלימודיו, מיד השתררה אווירת אבל בבית. האמא הורידה את תכשיטיה מעליה, ולא ענדה אותם עוד. האב לא אכל באותו יום, ושפך ליבו בתפילה ובתחנונים מתוך תענית שהבחור יחזור ללימודו. לא היה יתכן בבית לשמוע בשורה כזאת ולהמשיך את החיים כרגיל. גלגל החיים נעצר, וכולם נתעטפו בצער, מבלי להטיח דברי זעם ועלבון בבן. והבחור עצמו, בראותו את צערם הגדול של הוריו, חזר לתלמודו ולא התרשל עוד.

לעומת זאת, בכל עת שהגיע אחד הילדים לבית ובידו פתק מהמלמד המבשר על התקדמותו בלימודים, או על קושיה הגונה שהקשה בשיעור או תירוץ טוב שאמר, היתה פורצת שמחה בבית כולו. כולם, האב והאם, ובעקבותיהם גם האחים והאחיות, היו שרויים בחדווה ובשמחה על הבשורה הטובה.

לא פלא שזכתה משפחה זו שכל בניה מכהנים פאר בתפקידים בכירים בממלכת עולם התורה.

השארת תגובה