כשהחברא קדישא הפכו למבריחי סחורות

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

מלאתך ודמעך לא תאחר

מצוות "פדיון הבן" מוזכרת בפרשתנו בצווי: "בכור בניך תתן לי" (שמות כב, כח). שואל רש"י: והלא כבר צווה עליו במקום אחר, בסוף פרשת בא: "וכל בכור אדם בבניך תפדה". (י"ג, י"ג) ומשיב: כדי לסמוך לו את הנאמר בפסוק הבא: "כן תעשה לשורך", ולהקיש בכור צאן לבכור אדם מה בכור אדם לאחר שלושים יום פודהו, שנאמר: ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח, טז), אף בכור בהמה דקה כשאינו ראוי להקרבה, כמו בעל מום או בזמן הזה, מטפל בו שלושים יום ואחר כך נותנו לכהן. כך שמצווה זו נכתבה כאן בפרשתנו לא לשם מצוותה אלא ללמד על בכור צאן.

א"כ יש להבין, לשם מה לכתוב מצווה זו של בכור אדם ללמד לבכור צאן. שיכתב ההלכה של שלושים יום בבכור צאן בלא צורך להקיש לבכור אדם. ניחא, אם היינו דורשים מספר לימודים האחד מהאחר ובכור צאן היה מלמד הלכה אחרת לבכור אדם, אבל כאן רק הלכה אחת למדנו מבכור אדם לבכור צאן מדוע ללמד זאת בדרך עקיפה ולא ישרה?

שמעתי הסבר נוסף על פי הדרש, המסביר את כתיבת מצוות פדיון הבן לצד הצווי: "מלאתך ודמעך לא תאחר".

מסופר על הגה"צ רבי מיכאל בער וייסמאנדל זצ"ל ראש ישיבת נייטרא, שפעם נכנסו אליו איש ואשה כשדמעות בעיניהם. הם סיפרו שהם הגיעו לארה"ב מרוסיה עוד לפני המלחמה, וחינכו כאן את בנם, וכעת הוא רוצה לישא אישה נכרית רח"ל. כששאלם הרב היכן חנכו את בנם? אמרו שהתיישבו במקום נידח, במקום שאין בו בית כנסת ובוודאי לא בית ספר יהודי ולכן לא הייתה להם אלטרנטיבה אלא לשלוח את בנם ללמוד במוסדות המקומיים.

נאנח רבי מיכאל בער ואמר: הבן למד אצל גויים, ועכשיו אתם בוכים על שרוצה להתחתן עם נכריה?

אספר לכם מעשה שהתרחש אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבעקבותיה נקבע גבול חדש בין רוסיה ופולין. באחת הערים נקבע הגבול בקצה העיר, והמושל הודיע שמעתה תחום בית הקברות אינו בגבולם. ועל כן לא יקברו מתים, אלא ח"ו ישרפו גופותיהם של המתים. אחרי קשיים והסדרים רבים הצליחו ראשי הקהילה היהודית לפעול אצל השלטונות שבהלוויות יהודים יינתן ליהודים אפשרות לקבור את מתיהם בבית הקברות אפילו שזהו מחוץ לגבול ובלי צורך באישורים מיוחדים.

עם הזמן, ניצלו זאת אנשי חברה קדישא גם לענייני מסחר, בכדי להבריח דרך הגבול כסף וכל מיני סחורות יקרות ממדינה למדינה. הם הטמינו את הסחורות בארון כשערכו לוויות וכך עברו בלי בידוק ובלי לשלם מיסים. כך התנהל מסחר משך תקופה ארוכה בלי שום הפרעות. כשראו כי טוב הדבר התחילו גם לערוך "לוויות מדומות", כך שנתרבו הלוויות בעיר ההיא…

ביום מן הימים בעת שהתכוננו לעבור עם 'ארון' כזה, הבחינו שומרי הגבול במלווים שצוחקים במקום לבכות ולהתאבל, והדבר עורר בהם חשד שמשהו לא כשורה. מיד ציוו לפתוח את הארון, ולמרות התנגדותם של אנשי חברה קדישא שזהו בזיון למת, לא הניחו להם ודרשו מהם לפתוח את הארון. כשהבינו המשתתפים בלוויה כי כלתה אליהם הרעה, התחילו לבכות על כך שעלו על עקבות מעשיהם. אמר להם השוטר: שוטים שכמוכם, עכשיו אתם בוכים? אילו הייתם בוכים מקודם, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו! כי לא היה עולה על דעתנו לחפש אצלכם.

אמר רבי מיכאל בער להורים הבוכיים: אנשים הבוכים בדמעות כשצאצאיהם עדיין בינקותם למען יגדלו כראוי, חוסכים מלבכות אחר כך. אף אתם אילו הייתם בוכים כשבנכם היה בקטנותו והייתם מצטערים על היותו לומד בבי"ס של גויים, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו. אבל היות שלא חששתם בעת שהתחבר עם גויים בילדותו, לכן בוכים אתם כעת.

וכך פירש את הפסוק בפרשת משפטים: "מלאתך"- בעודך במלוא כוחותיך, היינו בשנים בהן אתה מתחיל להיות לאיש, "דמעך לא תאחר"- לא תאחר את הדמעות. בעוד שהילדים עדיין צעירים לימים, יש להוריד דמעה בתפילה עליהם, ובזה יחסכו שלא יצטרכו לבכות כשיהיה כבר מאוחר. וממשיך הכתוב: "ובכור בניך"- כאשר בניך בשנות ביכוריהם, בתחילת ימיהם, "תתן לי"- תיתנם למקום ששם לומדים תורה ומגדלים יראי ה', ואז יזכו הילדים לבנים ההולכים בדרך ה'.

מצוות פדיון הבן לא באה רק ללמד על פדיון שה, אלא גם ללמוד על חשיבות חינוך הילדים בעת היותם קטנים.

השארת תגובה