מהפכה בעולמות העליונים

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

כאשר נעור רבי חיים בן עטר משנתו זכר את דבר החלום והצדיק עליו את הדין.

מיד עם צאת השבת החליף את בגדיו בבלואי סחבות, נטל עמו צרור קטן, שכלל את תפליו ומעט לחם יבש, נפרד מבני ביתו ויצא לדרך.

קשים ומרים היו מעתה חייו של רבנו. שעות ארוכות שרך את רגליו בחול הלוהט, מעיר לעיר ומכפר לכפר. הוא השתדל שלא ללון שני לילות במקום אחד ולא פעם רעב ללחם וצמא למים. אך את סבלו קיבל באהבה ורק ביקש מבורא עולם שיסלח לו על חטאו.

לאחר שבועות מספר של סבל ונדודים, נקלע הצדיק לשדה רחב ידיים, סמוך לאחת העיירות. היה זה בקרו של יום ששי, בשבוע פרשת בחוקתי.

עיף ויגע נשען רבנו על גזעו של עץ בודד, ורעיונותיו החלו לרחף בעולמות נשגבים. הגיונותיו נסבו על הפסוק הראשון של פרשת השבוע: "אם בחוקותי תלכו". הצדיק הרבה להתעמק בכתוב, עד שחדש ברעיונו ארבעה עשר חידושים על פסוק זה. וכדי שלא ימחו מזיכרונו, רשם אותם על פני האדמה במטה שבידו.

רוח חדשה נמסכה בקרבו. הוא הוסיף ללכת, ותוך כדי הליכה גאו רעיונותיו, וארבעה עשר פרושים נוספים עלו בלבו על אותו פסוק. שוב רשם אותם רבנו על פני הקרקע והמשיך בדרכו.

בעברו כברת דרך נוספת, צלחה עליו רוח ה'. ארבעה עשר חידושים נפלאים נוספו לו על הפסוק הנ"ל, וגם אותם חרט במטהו על העפר אשר סביבו. הוי אומר, כי אצר במוחו ארבעים ושנים פרושים על אותו פסוק.

אזור בכוחות מחודשים , החיש רבי חיים בן עטר את צעדיו, עדי הגיעו אל העירה הסמוכה. שעת בין הערבים היתה כאשר קהל המתפללים עמד הכן, כדי לקבל פני שבת המלכה.

הוא הצניע במהירות את חפצי החולין ועמד להתפלל בפנת בית הכנסת בסמוך ל"ארחי פרחי".

איש מבין המתפללים לא שער בנפשו, שקדוש עליון שוכן בקרבם. עם סיום התפלה הבחין שמש בית הכנסת באורח, והזמינו לסעוד על שולחנו.

תך כדי הסעודה , פנה בעל הבית לאורחו: "נוהגים אנו בני הקהילה לסיים את הסעודה בביתו של הרב דמתא, שם שומעים אנו דברי תורה נפלאים, לאחר מכן מברכים ברכת המזון בצוותא, אם תאבה תוכל גם אתה להשתתף עמנו.

הסכים רבנו להצעה ויחד צעדו השנים לעבר ביתו של הרב.

בהגיעם שמה, שוב הצטנע רבי חיים וישב בפאתי השולחן.

דממה שררה בחדר. באותה שעה ישב הרב שהיה צדיק נשגב בראש השולחן ראשו שעון על ידיו כולו דבוק בעולמות עליונים איש לא העז להפריע הדממה, שכן ידעו הכל כי רוחו של רבם מרחפת עתה במרומים ומשיג ההשגות נפלאות.

בחרדת קודש צפו המאזינים לשוב רוחו של הרב לקרבו, כדי להשמיע תורותיו הנפלאות. והנה הרים הרב את ראשו, פנה אל הנאספים, והחל מפרש להם את את הפסוק הראשון של פרשת השבוע "אם בחוקותי תלכו". קולו עלה וגאה מהתרגשות, עד שסיים את הפרוש הארבעה עשר לאותו הפסוק ואז אמר בהתלהבות: "הפרושים הללו ששמעתי זה עתה בפמליא של מעלה, חדש הצדיק הקדוש רבי חיים בן עטר החי עמנו בעולמונו זה".

"חיים בן עטר" נשמע קולו של האורח מירכתי השולחן. הקהל רגז ורטן כיצד העז קבצן עלוב זה לבטא שמו של קדוש עליו ללא הוספת תארי כבוד.

אך השמש שהרגיש עצמו אחראי על אורחו, בקש את האנשים להניח לנפשו של העני המסכן וחסר הדעה.

למחרת, שוב בקש השמש מרבנו כי יבא עמו אל הרב אך הזהירו לבל יחוזר על משוגת אמש.

רבנו לא השיב מאומה ולכן חש בעל הבית כי התקבלו דבריו. גם בסעודה זו נהג הרב כפי שנהג בליל אמש לאחר זמן מה של התפשטות הגשמיות שב אל עצמו והחל מפרש את הפסוק הנ"ל בארבעה עשר אופנים חדשים. כאמש סיים אף עתה דבריו בהדגישו, כי חידושים נפלאים אלה חדש הצדיק הקדוש רבי חיים בן עטר.

"חיים בן עטר" נשמע שנית קולו של הקבצן מקצה השולחן.

הרב נחרד ובקש להעניש את האיש שזלזל בשנית בכבודו של הצדיק, אשר דבריו נלמדים במתיבתא של מעלה. אך השמש נחלץ גם הפעם להגן על בן חסותו, והתחנן כי יניחו לו מאחר והעניות היא המעבירה אותו על דעתו.

לקראת הסעודה השלישית הפציר השמש ברחב"ע כי יתאפק ולא ישמיע את קולו. הפעם הזהירו, כבר לא אוכל יותר להגן עליך. רבנו לא הגיב אף הפעם ולכן סבר השמש כי דבריו נתקבלו על לבו.

לעת סעודה שלישית התלהב הרב ביותר פניו היו להבים ונפשו משוטטת בעולמות עליונים. הקהל עצר נשימתו עדי שבה אליו רוחו והוא חזר ודרש בפני הנאספים ארבעה עשר פרושים נפלאים נוספים על אותו פסוק ראשון, אשר בפרשת בחוקותי.

גם את הפרושים האלה קבלתי בשמים משמו של קדוש עליון הצדיק הנשגב רבי חיים בן עטר" סיים הרב את דבריו בהתרגשות.

רבנו הזדקף הפעם מלא קומתו והכריז בקול רועם: "חיים בן עטר".

זעזוע פקד את כל הנאספים, הכל בקשו להעניש בתוקף את החצוף אשר העז זו הפעם השלישית לזלזל בכבודו של קדוש עליון.

הפעם אי אפשר לחשות עוד" הסכים גם הרב עמהם, הוחלט, אפוא פה אחד , כי יש להעמיד בית דין מיוחד כדי לדון בדינו כדין מבזה תלמיד חכם.

ביינתים החלט לכלוא את רבנו בחדר קטן וחשוך עד הוצאת דינו אט אט נרגעו הרוחות והקהל המשיך בסעודה.

לפתע התחוללה סערה איומה רוח עזה החלה מנשבת ועוקרת עצים ורעפים ברקים מסנוורים התנוצצו ורעמים מחרישי אזנים פלחו את האוויר. כל העירה היתה כמרחקה זעקות שבר וקריאות לעזרה נשמעו מכל עבר.

בשמוע הרב אודות הסערה והמהומה הסתגר בחדרו, כדי לשאול במרומים בשל מי הסער הנורא הזה.

להוי ידוע לך ענו לו משמים, כי האיש אשר סגרת על מסגר ובריח, הוא הינו רבי חיים בן עטר בכבודו ובעצמו. במשך כל השבת נחים הרשעים מן הגיהנום הלוהט, אך עם צאת השבת בהבדיל רבי חיים בן עטר על היין מתחילים ימות החולין, ואז מופעל הגיהנום והרשעים מושלכים אליו בחזרה.

אך עתה כאשר הקדוש הזה יושב במאסר ואינו יכול להבדיל על יינו, שוררת מהפכה בעולמות העליונים. מלאכי החבלה מבקשים להשליך את הרשעים לגיהנום שם מחכה להם שר הגיהנום. ומאידך טוענים הרשעים כי השבת עדיין לא חלפה, שכן רבי חיים בן עטר לא הבדיל עדיין על היין, וזו היה סבה לסערה האיומה המשתוללת בחוץ".

כדי להשקיט את הסער אמרו לו לרב עליך לשחרר תכף ומיד את הצדיק ממאסרו.

ועוד הטילו עליו על הרב לבשר לרבנו כי תם עוונו וחטאו נתכפר יכול הוא לסיים גלותו ולשוב לביתו. מובן מאליו כי הרב מהר לקיים את שנצטווה.

הרב הרבה לבכות ולהתחנן לפני רבנו כי יסלח לו על השגגה בפגיעה בכבודו.

שמחה רבה שמח רבנו בשמעו דברי הרב הוא הודה לו מאד אך סרב על אף הפצרותיו, להישאר עמם עוד זמן מה. ללא שהיות יצא לדרכו כדי להספיק להגיע לעירו לקראת חג השבועות.

השארת תגובה