אחרי 73 שנים, נחשף הקבר

לפני כשבוע סגרה משפחת דוידוף מעגל: סביב קברה העלום של הסבתא, שהיה טמון תחת מטרים של רגבי עפר ופסולת, התכנסו ואמרו קדיש בהתרגשות • הכירו את המשפחה שתיפוף מאחד בין חלקיה השונים

בית יוסף דוידוף
בית יוסף דוידוף
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

73 שנה היה קברה של סבתא דבורה תעלומה, עד אשר אותר לאחרונה ובי' שבט זכו בני המשפחה להגיד קדיש על קברה בהר הזיתים, בדיוק בשבת שבו קוראים את הפטרת שירת דבורה. סיפור קורותיה של משפחה יהודית בוכרית בירושלים.

סיפורה של משפחת דוידוף מתחיל בירושלים משנת התר"ל (משנות ה-70 של המאה ה-19). משפחה עשירה שבנתה בית בלב שכונת הבוכרים, הבית ניצב על עומדו עד ימינו, אך הכסף נעלם כלא היה, מספר עשורים מאוחר יותר.

זהו סיפורו של איל דוידוף, שהוא אומנם רק רבע בוכרי ושלושה רבעים פולני, אך מהווה עמוד התווך מאחורי הפרויקט של איחוד משפחת דוידוף לדורותיה וזאת יחד עם גברת רבקה בביוף. הוא פעל רבות עבור חשיפת קברי אבות המשפחה בהר הזיתים, בשילוב עם  רבי משה אקרמן, מטעם עמותת "אתרא קדישא".

איל הוא אדם נמרץ, בעל אנרגיות ונוכחות שלא ניתנת לפספוס. סמלו המסחרי של איל הוא הטורבן אותו הוא חובש לראשו – כיסוי ראש אותנטי עם קשירה מיוחדת שלא תראו באף מקום בעולם.

הרבנים הבוכרים, הרב אמינוף והרב ניסנוף זצ"ל, אהבו את הטורבן שהזכיר להם את ה"סאלה" הבוכרית שאבותיהם נהגו ללבוש בבוכרה.

אייל מזכיר לי קצת את "לורנס איש ערב". צבעוני והרפתקן, יוצא יחידה מובחרת,  5 שנים טייל בעולם, חצה את מדבר סהרה כשבתיקו תמיד היה ספר תהילים קטן אותו השחילה לו סבתו.

בסוף מסעו המסוכן, כשהגיע לעיר טימבוקטו והסתובב בחוצותיה, חובש טורבן וחרב של עלי בבא בנדן, וזאת כדי להתמזג עם התושבים המקומיים, הבין שהוא בעיצומה של שליחות אוניברסלית ולא לחינם הגיע מארץ ישראל הקדושה לעיר הנידחת בקצה העולם.

לפתע כמה קצוות פרומים התחברו להם וביניהם קשר ישיר עם בורא עולם. את ייעודו בחיים הוא רואה באיחוד בין אנשים, ניתן להוסיף גם איחוד בין דורי – עבר והווה, איחוד בין תרבויות, ואיחוד בין רוח ואדמה.

בחיי היום יום פועל איל ויוצר חיבור עם אנשים באמצעות מעגלי התופים שהביא מאפריקה שהצליחו עם השנים להשתלב בנוף הירושלמי, אותם הכיר כשסיים לחצות את הסהרה, והוא זה שיצר את הקונספט והפיצו בארץ.

מעגלי המתופפים מובילים לאינטראקציה קצבית עם תופים שמתופפים עליהם ביד, ויוצרת רעיון ייחודי המאפשר להגיע להרמוניה קצבית בין אנשים שונים שמתבסס על תכונות שנמצאות אצל כל בני האדם בשורש המשותף. אייל  מצליח כמו במטה קסם ללכד את כל המשתתפים בתיפוף ולאחד את כולם גם אם מדובר בפלסטינים ומתיישבים יהודים בחברון, כולם הופכים  לישות אחת לקצב אחד, כי למעשה, כולם חלק מאדם אחד – אדם הראשון.

איל בעל מעוף, חזון ואיש ביצוע. לא לחינם  הצליחו איל ורבקה  לקבץ את כל נדחי שבט דוידוף, ועם עשרות בני המשפחה, לכנס מיוחד שנערך במוזיאון ישראל לפני 15 שנה, והיווה ציון של אבן דרך. בכינוס התאספו 500 נציגים מכל העולם למשפחה בת 5,000 נפשות. (בזמנו) כיום המשפחה מונה 7,000 נפשות בקירוב. הכרות מחודשת ומרגשת נוצרה עם כל בני המשפחה. שבט דוידוף הפך לפתע, לשבט עצום.

למרות שאיל הוא למעשה, דור שישי מראש המשפחה, סבו היה עמנואל דוידוף,  שמות אבות השושלת חקוקים בזיכרונו היטב. איל חש תחושת שליחות בולטת. כמו סימן משמיים הוא נולד בדיוק  שבעים שנה אחרי שראש המשפחה יהודה הנשיא דוידוף, נפטר וברגע קדוש – בדיוק בכניסת הושענא רבא.

איל מכיר מצוין את הבתים בשכונת הבוכרים, בתים שבנו אבות המשפחה,  מבנים מפוארים שלא היו כמותם בירושלים של לפני 120 שנה, כמו בית דוידוף, בית יששכר  דוידוף –  שם שוכן כיום מכון הרי פישל, ובית שמחיוף. כולם בני משפחה אחת.

לעומת זאת, הבית שכונה ארמון המשיח – נבנה על ידי משפחות חפץ ויהודיוף ולא קשור בקשר ישיר עם משפחתם. כיום בית דוידוף בחזקתה של חסידות סאטמר שמשכירה אותו למנהל הקהילתי, וארמון המשיח בחזקתו של הרב יעקב הלל ראש מוסדות "אהבת שלום", שם מתנהלים שני בתי ספר. האגדה הירושלמית מספרת כי את ארמון המשיח בנו במיוחד בשיא היופי והחן וזאת על מנת להכין למשיח, בית מפואר כשיבוא ויתגלה בקרוב במהרה בימנו.

הדבר היחיד שניתן כעת לגרום הוא, שהבתים ישרתו את ייעודם כמקום שגורם לעם ישראל להתחבר על בסיס התורה והמסורת. כך מאמין איל.

 חשיפת קברי אבות המשפחה

ביום רביעי בי' שבט התש"פ – התאספו בני המשפחה לאירוע היסטורי, עלייה לקבר סבתם דבורה דוידוף שנקברה בהר הזיתים בי' בשבט התש"ז (1947).

הקבר של סבתם נחשף בימים אלה ממש, אחרי שנים רבות של חיפושים מטעם ארגון "אתרא קדישא" ו73 שנים בדיוק אחרי שנפטרה. לאמה של דבורה קראו מרים. היה זה תזמון שמיימי מדויק מאין כמותו, כשפרשת השבוע, פרשת "בשלח" מזכירה את מרים הנביאה היוצאת בתופים ובמחולות, ואילו ההפטרה הייתה "שירת דבורה".

כך שברור לכול איזו שמחה עצומה נגרמה בשמים. לאזכרה הגיעו חלק מנכדיה וניניה, יוצאי חלציה של סבתא דבורה נרגשים עד דמעות ואמרו בפעם הראשונה קדיש על קברה. מדובר בחלקת קברי אבות משפחת דוידוף אלו שנפטרו בארץ בין השנים 1878 – 1948. קברה של סבתא דבורה היה הקבר האחרון שנחשף בחלקה. באותה הזדמנות  בוצעה אזכרה אף לכל האבות והאימהות מיהודה הנשיא ואסתר דוידוף.

הרב אקרמן שאחראי על החשיפה, עוסק ללא לאות ובמסירות אין קץ נמצא בחפירה ושיקום קברים נוספים בהר הזיתים. במשך שנים רבות התגייסו  וניסו לעזור גופים ועמותות שונות: קונגרס יהודי בוכרה, חברה קדישא ירושלים, מועצת בתי העלמין, ועמותת אלעד עד שבחודשים האחרונים נחשפו סוף סוף ושוקמו קברי אבות המשפחה שהיו מצויים תחת מטרים רבים של אשפה ואדמה, במורד ההר בין יד אבשלום ובין מרכז המידע הר הזיתים. קברים שהיו שנים רבות נסתרים מעין רואה.

גלגולו של בית דוידוף

סיפורה של משפחת דוידוף הענפה מתמקד כאן בבית דוידוף, הניצב בלב שכונת הבוכרים ברחוב דוד 10 או ברחוב "רחובות הבוכרים". בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ידעה השכונה ימים טובים מאלה.

שמה של השכונה האריסטוקרטית  התפרסמה בקרב תושבי ירושלים שיצאו לגור מחוץ לחומות העיר העתיקה. השכונה שנבנתה על ידי עולים מבוכרה שכסף לא חסר להם,  תוכננה בסגנון אירופאי עם רחובות רחבים שנבנו על ידי אדריכלים מחו"ל. הסופר שי עגנון אהב לטייל בה.

בתים נוספים ידועים שנבנו באותה תקופה היו בית יהודיוף – חפץ, שכונה "הארמון"  ובו אירחו בזמנו את הגנרל אלנבי, אירוע שאף הונצח בתמונות, וכן את הנציב הראשון האנגלי, שהיה יהודי, הרברט סמואל.

הנציב הרברט סמואל הוזמן להתארח על ידי הסבא של הרב אמינוף שהיה הרב הראשי לעדה הבוכרית בזמנו. בית דוידוף – בית גדול רחב ידיים אותו לא ניתן לפספס.   גג רעפים כפול, תקרת הבית גבוהה מהרגיל, וחלונות בגובה המדרכת, מקושטים בפיתוחי אבן ססגוניים של פרחים ומגיני דוד. בבית פעל תנור שהפיץ חום שעבר בין הקירות הכפולים וחימם את כל הבית – שיא הטכנולוגיה של אז.

הוויי השכונה בימים ההם היה כמנהג העדה עם הלבוש המסורתי, תפילות שמחות וחתונות שנערכו בארמון המשיח, ברחוב נשמעו צלילי השפה רוסית או בוכרית מתגלגלים באוויר וריח תבשיל האשפלו המסורתי שנישא באוויר. עד אשר הגיעו ימים שחורים ובשורות רעות בכנפיהם.

את הבית עצמו הקים יוסף דוידוף  (אבא של סבתא דבורה) שהיה ממנהגי העדה, תעשיין בתחום הכותנה בעל עשרות מפעלים. יוסף  נקלע למשפט שווא בעיר בגין האשמה שהופנתה אליו על עושק מוסלמי והוא לקח כסנגור את עורך הדין גרוזנברג, סנגורו של בייליס (שהואשם בעלילת דם ברוסיה), ויצא זכאי.

דוידוף נהג לעלות לירושלים כל 3 שנים, אביו יהודה הנשיא דוידוף, היה מראשוני מקימיה של השכונה בירושלים. את הבית עצמו בנה ערב מלחמת העולם הראשונה על פי העתק של ביתו בבוכרה. לבסוף עלה בפעם האחרונה ארצה ב-1914 וכאן נפטר ונקבר בעוד שביתו – סבתא דבורה ובעלה אברהם שהיה גם תלמיד חכם ולא רק איש עסקים ממולח, נותרים  עדיין בבוכרה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגלגל התהפך.

התמיכה הכספית שהוזרמה לתושבי השכונה פסקה לחלוטין, המשפחות שהיו נתינים רוסיים הפכו לנתיני אויב. בפניהם עמדה בררה או לקבל אזרחות עות'מנית ולהתגייס לצבא הטורקי או לברוח. רבים מהגברים מהרו לברוח חזרה לבוכרה על מנת לא להפסיד את כל רכושם שנשאר בבוכרה. בירושלים נשארו בעיקר נשים, זקנים וילדים אשר הגיעו לפת לחם.

המהפכה הקומוניסטית שפרצה כמה שנים מאוחר יותר פגעה אנושות בגבירי הקהילה ובתוכם משפחת דוידוף שנותרה בבוכרה. הרכוש הרב שהיה לעשירי הקהילה הולאם. כאשר הקומוניסטים רדפו את המשפחה היהודית שהייתה בעלת הון רב,  סבא אברהם וסבתא דבורה החליטו לעלות לארץ ישראל להתאחד עם הסבתא שכבר גרה כאן. תחילה נשלחו לבית דוידוף  הילדים הקטנים.  מאוחר יותר הצטרפו ועלו הסבתא ועוד אח ואחות. סבתא דבורה קיבלה היתר יציאה רק בתנאי שהיא מתגרשת מבעלה וכך עשתה באופן פורמלי ולא הלכתי. שתי בנות נוספות דאגו לעצמן יחד עם בעליהם. ובישראל כולם חיכו והמתינו לסבא .

כך, בעוד בישראל ממתינה המשפחה לסבא, הצליח הסבא להחביא במקל סבא – אבנים טובות ויהלומים. הסבא יצא באופן בלתי ליגאלי מרוסיה וכשהוא חצה את הגבול אפגניסטן – פרס, התארח באכסנייה מקומית ושם אירעה תקרית טראגית. משהו, שלא ברור למשפחה מי ירה בו ובחבריו.

השבר היה גדול מנשוא. בני המשפחה שילמו בתכשיט של מחרוזת פנינים לשניים ממכרי המשפחה על מנת שיצאו לפרס לאתר מה עלה בגורל הסבא והתוצאה הייתה שהם חזרו אחרי שנתיים ומסרו כי הם לא מצאו דבר. באותם ימים להיות אלמנה זה גורל אחד ויחיד – חיי עוני מנוולים. לימים אף חלתה סבתא דבורה וקבלה שבץ מוחי וחצי מגופה היה משותק.  בשלב כל שהוא הבית נמכר ועבר גלגולים רבים, בתחילה שכנה שם הגימנסיה העברית.

הגימנסיה הייתה חסרת מבנה קבוע ונדדה בין מבנים רבים וזאת אף בשל התנגדותם של בני היישוב הישן. משפרצה מלחמת העולם הראשונה התמעטו התלמידים, הגימנסיה שהייתה תחת חסות צרפתית, נסגרה לבסוף בידי השלטונות העות'מאנים. חלק מן המורים עבר ללמד במבנים שהיו שייכים ל"בצלאל" המכללה לאומנות. לבסוף נאלצו התלמידים והמורים להתפנות גם ממבנה זמני זה, ורק לאחר סיום המלחמה חזרו שוב לבית דוידוף, עד אשר עברו למבנה חדש ברחביה.

על הקשר המיוחד של בני המשפחה לבית דוידוף מספרות בנות המשפחה, הדור המבוגר יותר.  רבקה בביוף שנולדה בשכונת הבוכרים, זוכרת את בתי המשפחות שוקקי חיים, בית שמחיוף ממול בית יוסף דוידוף, ולידו ניצב בית יששכר. שלושת הבתים הללו נשארו לשימור. כל הדיירים היו קרובי משפחה, וקיימו יחסי רעות וידידות הדוקים בין בני השכונה.

סוניה רוסו, נולדה בדיוק בבית זה. בית הכנסת של סבה המכונה "בבא תמא"  ניצב עדיין בקרן הרחוב, בין מפגש רחובות  הבוכרים ורחוב יחזקאל  ותיירים מגיעים מכל העולם למקום.  בית הכנסת מעוטר בפרוכת מיוחדת עשויה רקמה בוכרית משי רקום בחוטי זהב, ארון קודש בסגנון מזרח אירופאי ובימה בסגנון ישראלי כמו בבתי כנסת אחרים בעיר צפת העתיקה. את קירות בית הכנסת מעטרים ציורים מעשה ידי האמן ר' בולמברג תושב מאה שערים. בתוך בית הכנסת יש אף ספר תורה עתיק שהביא ר' יהודה הנשיא דוידוף מאסיה מאמצע המאה ה-19. סוניה נהנית להיזכר כיצד  הנשיא בן צבי היה נהנה לבוא ולבקר בבית הוריה, יושב בסוכה המוצלת בחצר רחבת הידיים, נהנה מהשירה ומהתלבושות הססגוניות.

גברת דבורה ארצי, למעשה, קרויה על שמה של הסבתא. דבורה נולדה בשכונת הבוכרים קרוב מאד לבית דוידוף – אותו היא זוכרת כבית גדול מאד שבו גרו דודים נוספים, בית עם מבואה, אולם גדול לאירועים חתונות, בר מצוות. לבית היה  צמוד בוסתן עצים נאה והבית עצמו היה יכול להכיל מאות ואולי אלפי אנשים. בסמוך היה גן שעשועים בו אהבו הילדים לשחק.

דבורה הייתה בת 10 כשהסבתא נפטרה ונקברה בהר הזיתים, לא עבר זמן רב מלחמת העצמאות פרצה ונותק הקשר עם הר הזיתים. בשבת היא זוכרת, היו אוהבים בני המשפחה שהיו מאד מוזיקליים להרבות בשירה ועל החלונות היו צובאים אנשים להביט. בני המשפחה היו מנגנים על בלליקות – כלי נגינה רוסי מסורתי הדורש טכניקת נגינה מורכבת,  מנדולינות כלי נגינה שהביאו מרוסיה וגם דוירות – כמין תוף מרים. במושגים של היום הם ודאי היו גבירים.

דני מאירי, מתאר את סבתו שהייתה אחת מבנות המשפחה – רבקה שהפליאה לתופף בדויירה, היא הייתה אומנית של ממש. הייתה זורקת את הדויירה לגובה ותופסת חזרה וממשיכה בקצב.   וביום חתונתה של הסבתא, נערכה חפלה גדולה בבית דוידוף בחדר ענק בו הסבו כל בני המשפחה המורחבת מסביב לשולחנות עמוסים וכולם שרו וזימרו כשהסבתא מתופפת בדויירה, אלעזר דוידוף פורט על מנדולינה ופולט ורנה פורטות על פסנתר. מה נהדר היה הקונצרט.

בת-אל מספרת, "בבית דוידוף נערכה חתונת הוריי, חתונה משותפת עם זוג נוסף. בילדותי כשאמא סיפרה לי על החתונה וציינה שהיו 200 מוזמנים על המרפסת לבדה החלטתי שזו הגזמה פרועה. וכשבקרתי במקום שנים רבות אחרי זה נוכחתי כמה שגיתי".

'"את סבתא דבורה לא הכרתי", מספרת גם דליה כהן – אביעד, "אומנם נולדתי לאחר שהיא נפטרה אך מפיה של אמי שמעתי על סבתא דבורה שהייתה אישה שידעה גם הרבה צער. מאישה שרגילה לחיי עושר  פאר, וללבוש בגדים אירופאים, התאלמנה  והפכה לענייה, יחד עם זאת תמיד הקפידה וחינכה את ילדיה לערכים ודרך ארץ".

"לסבתא דבורה היו אחד עשר ילדים  אך שלושה ילדים הלכו לעולמם בגיל צעיר. היום כולם כבר אינם בין החיים. לאזכרה למעשה  הגיעו הדור של הנכדים והנינים. אני עוד זוכרת כיצד בבית דוידוף היו עושים חתונות, חיים בצוותא לטוב ולרע, אך מה לעשות הבית נמכר בזמנו, והגיע לידי הפדרציה הציונית הדרום אפריקאית שעסקה בשיקום שכונות ולימים הם מכרו אותו למרבה המחיר, חסידות סאטמר".

גם דבורה מביעה צער על מצבו של הבית שנראה כי ידע ימים טובים יותר, אך יחד עם זאת יש לציין כי בעלי הבית עושים מאמץ לשמור על המבנה המקורי. כיום בשכונת הבוכרים כמעט ואין  בוכרים.

"כשהייתי ילדה קטנה, הכרתי מקרוב גם את "הארמון" שהיה בבעלות משפחת יהודיוף – חפץ. גם בארמון כמובן היה אולם גדול ונערכו בו הרבה שמחות. כשבגרתי ובקרתי בו שוב, התאכזבתי לגלות כי במסגרת הסיוד נפגעו ציורים אומנותיים בתקרה".

האזכרה לסבתא דבורה הוא אירוע משמעותי וחשוב עבור בני המשפחה. "אמה רצתה תמיד לפקוד את קבר אמה אך מעולם לא זכתה לכך", מציינת דליה. (במיוחד שהקבר של האבא לא קיים היות והוא נרצח בפרס ואיש אינו יודע מקום קבורתו) דליה עוד זוכרת את גודל האכזבה הנוראה כשאמרו להם אחרי מלחמת ששת הימים שהקבר של הסבתא קבור מתחת לכביש שהירדנים בנו. (למרות שלמעשה הקבר לבסוף נמצא היכן שתוכנן להקים חניון) הקבר היה טמון תחת  מטרים של רגבי עפר ופסולת. באורח פלא גם הקבר של סבתא דבורה וגם המצבה נמצאו, וזאת למרות שוד המצבות שביצעו הירדנים בהר במשך תשע עשרה שנה.

בי' שבט ה'תש"פ, מזג האוויר החורפי הפך נוח, נעים ומזמין וכשהנין לבית משפחת דוידוף, מהעיר שדרות הרחוקה, עלה ואמר קדיש, היה זה רגע היסטורי עצום. רגע שלא יישכח בשושלת משפחת דוידוף.

2 תגובות
  1. יפה מאד

  2. מרגש מאד, מחכים ומעצים. תודה.

השארת תגובה