20 לפטירת רבי משה ובר זיע"א

בירושלים של מעלה חקוקה דמותו הטמירה של עמוד החסד, הצדיק הירושלמי הגאון רבי משה וובר זצ"ל אשר הפך את ביתו לנחלת הכלל והקדיש את כל חייו עבור הזולת מתוך אהבת ישראל נדירה

הרב משה ובר
הרב משה ובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"את שבת הגדול של שנת תשמ"א לא אשכח לעולם", מספר אבי, הגאון הרב עידו ובר, בשיחה הלא שגרתית הנערכת בסלון הבית, עם התקרב יום השנה העשרים להסתלקותו לשמי רום של רבו הגדול, עמו נקשר בעבותות אהבה ואת דמותו פועל להנציח לדורות הבאים.

מאז נתאלמן מרעייתו בחודש מנחם-אב תשמ"ט, העביר רבו, אביו הרוחני, הגאון הצדיק רבי משה ובר זצ"ל את משכן עשייתו ומוקד פעילותו אל הבית בו גדלתי, חונכתי ועוצבה אישיותי.

פרטיות יתרה לא הייתה לי, כילד, בשל האורחים הרבים שהיו נכנסים ויוצאים אל הבית ומבקשים להתבשם מאורו הגדול של מי ששיכן את שמו בבית. סלון הבית, בניגוד לכל בתי ישראל, לא נקרא על ידנו, כילדים, כ'סלון', אלא 'החדר של הרב'. עד היום, גם אחיי, שנולדו בשנים שלאחר הסתלקותו של הרב מעלמא-הדין, אינם יודעים את פשרו של המונח 'סלון'. תאמרו להם 'לך לסלון', והם יפקחו זוג עיניים בלתי מבינות. רק לכשתאמר לך לחדר של הרב, יבינו כי הכוונה היא אל החדר הגדול, שבמרכזו שולחן רחב ממדים, מסביבו כיסאות לרוב, ובראשו כיסא אחד מיותם – 'הכסא של הרב'.

"זו הייתה עבורי השבת הגדולה בחיי", חוזר אבי, כאשר אני נזכר באמרתו של רבי יוסף, שאמר 'אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא'. "שירתי אז כחייל בתפקיד מש"ק דת, שהיה סמוך ליישוב בית א-ל. בלילות הייתי לן בישיבה שביישוב, ונפשי נמשכה אל הספרים הרבים שמילאו את היכלה. הכרתי שם אנשים שונים, למדתי בחברותא עם תלמידים, והתיידדתי עם אחד התלמידים, ושמו הרב מתניה בן-נתן, איש עדין נפש, תלמיד חכם ובעל לב רחב.

"לאחר שנישא בן-נתן, הוא הזמינני יום אחד לסעודת שבת על שולחנו בירושלים. הוא התגורר אז בשכונת אבן יהושע, הקרובה למאה שערים. הסעודה הייתה מרוממת, מתובלת בדברי תורה על חג הפסח העומד אחר כותלנו. אבל נפשי כמהה לראות את השכונה ששמה יצאה למרחוק ועמדה מדי מספר ימים בכותרות.

"לאחר הסעודה, פנה אליי הרב בן-נתן ואמר לי: 'אני רוצה להכיר לך יהודי חם'. 'יהודי חם', חזרתי אחריו על המילים ותהיתי מה פשרה של ההגדרה אותה שמעתי בפעם הראשונה.

"כשנכנסתי אל ביתו של הרב, הבנתי הכול. הרב בן נתן הוביל אותי במבוך של סמטאות נפלות והכניס אותי אל שכונה שבה לא דרכו רגליי מעולם. בהמשך הפכה השכונה הזו לשכונת מגוריי, עד היום הזה.

"נקישות קלות על דלת הבית, הביאו את רעייתו של הרב, הרבנית מרים ע"ה, שהייתה מחברתו הטהורה ועמדה לימינו בכל מעשי החסד במסירות נוראה – לפתוח את הדלת. בן-לוויתי שאל אותה היכן הרבה, והיא השיבה שבעלה סיים לפני מספר דקות את סעודת השבת ועלה מעט על יצועו, בכדי לאגור כוח לקראת לילה ארוך של לימוד. סבנו על עקבותינו והרב בן נתן אמר לרבנית שהוא יחזור עימי בהזדמנות אחרת.

התחלנו לצעוד אחורנית, והנה הדלת נפתחת שוב. קול אבהי קורא לעברנו. אנו מסֵבים את ראשנו, ולפנינו נגלית דמותו של יהודי מבוגר והדור צורה, השופע אבהיות לרוב. מסתבר שהוא שמע את הרחשים בפתח הבית, והזדרז לקום בכדי לקבל את פנינו. הוא הביט בי במבט של חיבה והורה לי להיכנס אליו הביתה. נכנסתי לביתו, וגיליתי סלון צר-ממדים ועוד חדר שינה. יחד עם המטבח, זה היה כל הבית. והבית הזה אירח המונים מדי יום ביומו. מי ללינה, מי לארוחה חמה ומי לדבר חיזוק וקירוב.

"שלושת רבעי השעה ישבנו באותו ליל שבת הגדול, ושוחחנו. הוא אמר לי דברי תורה, הרעיף עליי דברי חיזוק, ויותר מכול, דברי חיבה. הוא דיבר איתי על נפשי האלוקית, על קרבת אלוקים ועל משמעותו הפנימית של חג הפסח הממשמש ובא. אבל מעבר לכל דבר אחר – הוא התעניין בי. שאל אותי על חיי, על הוריי, על מקום השירות ועל הישיבה בה אני מרבה לשהות וללמוד.

"אבל עדיין חשבתי שהוא סבא נחמד. באותו מעמד לא עמדתי על גדלותו. לקראת פרידה, הוא ליווה אותנו אל הדלת, הרעיף עליי ביטוי חיבה שעורר בי רושם חזק, ואמר לי: אם אתה רוצה חברותא ללימוד, בוא אליי. רק כשעזבתי את ביתו, החלה דמותו להיחקק בי.

"באותה העת הייתה נפשי משתוקקת למצוא דמות שתנחה את חיי. בחול המועד פסח התקשרתי אל הרב, למספר הטלפון 829154, ואמרתי לו שאני רוצה לבוא וללמוד עימו. הוא הזמין אותי אליו במאור פנים, וכיבד אותי בקליות ואגוזים. הוקסמתי מאהבת ישראל ששפעה ממנו.

"בחלוף הפסח, הועברתי למחנה שנלר העתיק ברחוב מלכי ישראל, ושם המשכתי לשרת בתפקיד מש"ק דת. שמחתי על המעבר כמוצא שלל רב, כי ידעתי שכך אוכל להיות קרוב יותר לדמות שהאירה את חיי. התקשרתי אליו וביקשתי ללמוד עימו. הוא הזמין אותי לרחוב רשב"ם בירושלים, אל היכל ישיבת המקובלים 'שער השמים', שהוא היה אחד המקובלים שלמדו בה, לצד גדולי המקובלים בירושלים. הגעתי למקום, ואיתרתי אותו בקומה התחתונה של הבניין, כשהוא לומד עם שלושה בעלי תשובה. הצטרפתי אל החבורה המצומצמת הזו, וכך למדנו מדי יום חומש ורש"י, ועוד שיעורים ביסודות היהדות. בעוד שחבריו של הרב, גדולי המקובלים בירושלים, יושבים בהיכל העליון של המבנה והוגים בספר הזוהר ובכתבי רבי חיים ויטאל, הוא הקדיש שעות רבות מסדר יומו בכדי ללמוד חומש ורש"י עם קומץ מתקרבים.

"לימים", מספר אבי שליט"א, "שמעתי מהרב ווארט על אודות אברהם אבינו, שהייתה לו מסירות נפש רוחנית. מאי משמע מסירות נפש רוחנית? הוא יכול היה ללמוד את ספר הזוהר ולהתענג על ספר 'עץ חיים' של רבי חיים ויטאל. במקום זאת, הוא ישב תחת העץ ולימד את אורחיו לעשות ברכה. זוהי מסירות נפש רוחנית. ומסירות נפש רוחנית כזו הייתה לרב. הוא היה גאון ובקי בש"ס ופוסקים, קבלה וחסידות. ועם זאת, הרבה משנות חייו עברו עליו במחיצת בעלי תשובה, ויהודים הרחוקים מהתורה וממצוותיה. הוא עשה נפשות בחרן, כפשוטו.

"כאשר הסתיים השיעור הראשון", משחזר אבי, "נזכרתי במה שאמר לי הרב מתניה בן-נתן, שכדאי לי לרשום את מה שאני רואה במחיצת הרב. עוד אמר לי בן-נתן, שכדאי לי לדבוק באיש הזה. עשיתי כמצוותו, ורכשתי יומן. עם תום השיעור, התלוויתי אליו, בדרכו לשיעור בחסידות שמסר מדי יום בישיבת 'תורת אמת' ברחוב ירמיהו. כשהוא ראה שאני נצמד אליי, הוא הביע פליאה, ואמר לי: מה אתה רוצה ממני? הרי אני אפס… זה היה המשפט הראשון שרשמתי ביומן, שהיה הראשון בסדרה ארוכה של עשרות יומנים שרשמתי לאורך עשרים שנים. כל הנהגה, דבר תורה ובעצם כל התרחשות שהייתה במחיצתו, תועדה בסדרת היומנים. ביום בו הסתלק הרב מעלמא הדין, התברר לי כי היומנים כולם, למעט פנקס אחד זעיר, נעלמו באורח פלאי. עד היום אני לא יודע מי העלימם, באלו נסיבות, ומי בכלל ידע על המקום הנסתר בו היו מונחים השקים עם המחברות. בעיניי זהו פלא גדול שאין לי דרך לפרשו", אומר אבי בצער המהול בתהייה.

"אגב", מציין אבי-מורי אפיזודה, "הפירות שהשקיע הרב בשלושת בעלי התשובה שישבו עימי ב'שער השמים', ניבטו כעבור שנים. כיום, האחד מהם הוא אדמו"ר לחסידים, כך כפשוטו, השני הוא רב מחזיר בתשובה ידוע הגודש אולמות בשיעורים בהם משתתפים כ-700 איש מדי שבוע, והשלישי – מקובל עצום שכתב סדרה ארוכה של פירושים לכוונות הרש"ש, וספריו נלמדים בכל ישיבות המקובלים. ורק אני נשארתי כך, פשוט-עם", מצטנע אבי…

אט-אט עמדתי על גדלותו של האיש שזכיתי לקרבתו, וזקני ירושלים העמידו אותי על הזכות שבדבר, ועל עובדת היותו נערץ על כל גדולי ירושלים של הדור הקודם. כך נמשכו הדברים עד לחג הסוכות. בלילו הראשון של חג הסוכות באתי לסוכתו הקטנה שעמדה ליד פתח ביתו. הוא ישן בסוכה, ובצמוד לדופן השנייה היה ספסל קצר וצר. ביקשתי את רשותו לישון על הספסל. הוא כמובן הסכים, וכך עשיתי את כל לילות החג על הספסל הזה. היום אני לא מבין איך הייתי מסוגל לכך.

"כשעבר החג, הצעתי לרב בחיוך שיותיר את הסוכה על כנה, כדי שאוכל ללון בה. הרב צחק, ואמר: 'אולי באמת…' לאחר מכן, הוא אמר לי בארשת רצינית: 'אתה מוזמן ללון בביתי'. קיבלתי את ההצעה ברצינות, ומני אז הפכתי לבן-ביתו. רק אז עמדתי על עוצמת מעשי החסד שנעשו בין כותלי הבית הצר הזה.

"מאוחר יותר הוזמנתי לשירות מילואים. הרגשתי שאני לא יכול להיענות להזמנה, כי הדבר יגזול לי שעות איכות במחיצת רבי. החלטתי ללכת לוועדת שחרור. הרב ליווה אותי, ואמר לחברי הוועדה: האיש הזה נצמד אליי. מפקד הוועדה אמר לי: אני יודע שאתה רוצה להיפטר משירות המילואים. אני משחרר אותך, אבל אני אומר לך: ביום שתרצה לבוא לעשות מילואים, אתה מוזמן. בינתיים לא נעניתי להזמנה…

"מאז חג הסוכות תשמ"א ועד ליום הסתלקותו בח"י באדר תש"ס, לא היה לילה אחד שבו לא הייתי במחיצתו. לא היה דבר כזה. למעט ביומיים שקדמו לנישואיי, אז הכריח אותי הרב לנסוע אל מחוץ לעיר ולנפוש בבית מלון".

יחסי הקרבה והאהבה עברו מדור לדור: כילד, זכיתי להתגדל על ברכיו של רבינו, ולשאוב מדמות הענקים שלו מלוא חופניים. הייתה לנו כלפיו יראת כבוד של חסידים לרבם, ועם זאת, היה לו כלפינו יחס של סב אוהב לנכדיו. עלעול קצר באלבום התמונות המשפחתי יגלה את האיש שכל דקה מזמנו היתה קודש או ללימוד התורה ביגיעה או לעשיית חסד עם נשמתו, גופו או ממונו של הזולת – המאכיל אותי, כתינוק, גבינה בכפית.  זו היתה ילדות יוצאת דופן, שגם ממרחק של השנים ניתן להתגעגע אליה עד בלי די, ולהתרפק על איש האלוקים שהפך את ילדותי לעשירה כל כך.

שבעים פנים לצדיק

פנים הרבה לו, לרבינו הגאון החסיד רבי משה ובר זצוק"ל, מחבר ספר 'ירים משה', מי שהרים את רוחם של אישי ישראל, זקף את קומתם והבעיר את נשמתם ברשפי אש שלהבתיה.

פנים של גאון עצום שמכמני תורה נהירים לו ונוסכים חיים בכל כוחות נפשו. באהבה יִשְׂגֶּה תמיד, מאורהּ יזהיר לכל מי שיזדמן לקרבתו, ובמרחביה הנִגלים והנסתרים ישוטט יומם ולילה, ולא יניח סוגיה קטנה וגדולה בתורה שלא יאמץ עבורה את כל חלבו ודמו עד שיידע אותה על בוריה.

פנים של אב רחימאי שאוהב כל אדם מישראל כגופו ממש, מוסר את נפשו, נשמתו ורוחו וכל אשר לו למען יוטבו חייהם של יהודים בגשם וברוח. בכל צרתם צר, בכל צהלתם צָהַל ואת טובתם של יהודים דרש בכל עת, בממדים החורגים מן המוכר והמקובל, תוך שלעצמו אינו מותיר תפיסת מקום כלל, ותוך ששיקולי יוקרה וחישובי כבוד לא רק שאינם נשקלים, אלא שהם אינם עולים על קצה רעיונו. נפשו כעפר לכל תהיה. בסעודות שבת מרובות משתתפים היה מושיב את אורחיו בראש השולחן, והוא, בין המוזמנים ישב, משל היה אורח נוטה ללון. כמה טרחות טרח וכמה יגיעות יגע וכמה מרחקים גמע להיטיב עם יהודי בודד, יהיה מי שיהיה, עד שכל ימי חייו היו מסכת ארוכה של אהבת ישראל שאין דומה לה;

פנים של חסיד המתחסד עם קונו, עובד את אלוקיו בכל מאודו, עומד כל ימיו בתפילה זכה לאחר שמכין עצמו לקראת בוראו שעות ארוכות, תוך שהוא מתעלם מצרכי גוף ומדרישות חומר, וזובח את נוחיותו למען עבודת האלוקים הנעשית בדבקות הכובשת את כל החושים, בשמחה של מצווה עצומה, בטהרת לב חסידית, אפופת זוֹךְ, ובאהבת השם שאין לה תִּכְלָה. וכל מי שרואה אותו עומד לפני בוראו בתפילה שגרתית או בסתם קריאת שמע שעל המיטה שיכולה היתה לארוך שעתיים תמימות – לא יוכל לשכוח את המחזה הנאדר כל ימי חייו;

פנים של מקרב לב ישראל לאביהם שבשמים באהבה יוקדת, משיב המונים מעוון, תוך שהוא משקיף אל יפעת-נשמתו של כל יהודי אף מבעד לשכבות של הסתרה ואף מעבר לשנים של חספוס. מעמיד עדרים של תלמידים-כבנים המתקרבים דרכו לחיים של קדושה, לומדים מפיו דרכים בעבודת האלוקים ובאהבתו, ומשתיתים בזכותו את חייהם על אדני תורה וחסידות, עד משפחות שלמות ומפוארות בישראל זוקפות לו וחבות לו את חייהן הרוחניים;

פנים וצורה של חסיד הכרוך אחר רבותיו בכל נימי נפשו, דָבֵק בדרכם ומתבטל בפניהם בהתקשרות מופלאה. מנחיל את תורתם להמונים, מאיר מהודם והדרם על מי שסרים למעונו, חוסים בצִלו ושואבים מדמותו השראה ודרך חיים. והוא, לעצמו אינו מחזיק טובה כל עיקר, אינו דורש גדולה ומעמד, אינו עושה את היותו בנם של קדושים הזוכה בעצמו להערצת גדולי תורה ויראה מכל החוגים כקרדום לחפור בו – אלא כל-כולו כמו עומד ומכריז בענווה ובהתבטלות: אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ולעשות נפשות לעבודת שמים.

כללו של דבר: אחד היה רבינו משה איש האלוקים ואיש של בני האלוקים – אך גוונים הרבה לאישיותו הגדולה, רבת האנפין, הזוהרת בכל מיני אורות יקרים. אישיות שנטועה היתה בעולמנו הגשמי ומתהלכת בין הבריות, אך פסגתה משוטטת בגבהי מרומים. בכל שעה פושט היה צורה ולובש צורה אחרת: פעמים שהתבלט כאחד מגאוני הדור שכל רז לא אניס לו, פעמים שהתייחד כאיש חסד יחיד בדורו המסוגל לחבק איש דחוי ולקרבו משל היה בנו-יחידו, ופעמים שהתגלה במידת 'שיוויתי השם לנגדי תמיד' שהיתה תמצית חייו. וככזה, רבים הם השחים בהתפעמות על מופתים שראו בארבע אמותיו, על ברכות שנתקיימו, על בחינת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים' שמתקיימת בו. כלום תימה היא, שאיש אלוקים שדבוק כ"ד שעות ביממה בבוראו, יזכה שככל היוצא מפיו יֵיעשה?!

כל מי שזכה לקרבתו ראה בו סגולות אחרות, ואין לך תלמיד ומושפע שרואה בו רק את מה שזולתו רואה. איש מעלה שבין גדולים יתהלך ובפי ענקי רוח יתהלל, אך הוא – די לו בהיותו חבר-אמת ואח קרוב לכל מי שחֵלק אלו-ה ממעל מפעם בו – קטן כגדול, בן תשחורת כאיש שיבה, שומר מצוות כתינוק שנשבה, נגיד ושוֹעַ כאביון המחזר על הפתחים, לובש בגדי חמודות כעוטה בלויי סחבות.

ובדרך כלל, דלי העם ונטולי המעמד, אלו המתהלכים בשולי החברה ואין איש שָת לבו לקיומם, לעתים כאלה שהשהות בקרבתם מעוררת רתיעה טבעית אצל האדם המצוי – זכו לקרבתו עשרת מונים מבעלי המעמד והשררה. לפי שרבי משה זצ"ל, על אף גדלותו התורנית, למרות מעמדו הרוחני, חרף רום השגותיו – כל הפשוט והמסכן יותר זכה לקרבתו יותר. ולא שהתנגד למצליחנים ששמם הטוב הולך לפניהם וברכה שרויה ובכיסם, אלא שהוא, כל עניינו בחייו לקרב ולעודד את אלו שאין מי שיקרבם. ואם יבוא לפתחו שוע-ארץ הזקוק לעצה או לברכה? גם ברוך יהיה, אך יהיה שני בעדיפותו לדל האמצעים ולנטול המעמד..

כי רבי משה זצ"ל, לא צורה חיצונית ראה במי שניצב למולו; נשמות ראה רבי משה. נשמת ישראל בטהרתה. וולא שרבי משה לא היה אנין טעם. נהפוך הוא: אנין טעם היה ביותר, אלא אנינותו באה לידי ביטוי בהבנה מופלגת בנשמות ישראל שהביאתו לידי אהבת אמת אליהם. רגיש היה לנשמות ישראל ורואה תדיר את זוהרם ויפעתם אף אם מכוסים היו וטמונים תחת שכבות של בוץ.

כל מי שבא למעונו – כמו עבר שיקוף שמדלג מעל לגדרים גשמיים ופוסח אל מעבר לסממנים חזותיים. נפשו של הבא במעון רבי משה נרחצה במכונה לטיהור נשמות והרי היא עומדת בזכּותה, ביפעתה, כדרך שירדה לעולם התיקון ללא לבושים הפוגמים בניקיונה. נפש יהודית כי התייצבה בארבע אמותיו התנוצצה באור יקרות, האירה כלבנה במילואה, הופיעה ללא כתמי עוון. חפה מפגימות חומרניות, מנוגבת מכל מיני לכלוך שדבק בה.

מכאן דרכו של רבינו באהבת כל איש ישראל, שטבועה היתה בו מתחילת ברייתו וכובשת את כל לבושי נפשו – מחשבה ודיבור ומעשה – עד שנוהג היה להרעיף אהבת אמת על בני א-ל חי, אף כאלה שלבושם הפנימי והחיצוני מעורר רתיעה ואפילו סלידה. וכל הרואה אומר בינו לבין עצמו: עד היכן מגעת גדלות רוחו של רבי משה, שאוהב כל יהודי כנפשו ממש, ואינו מביט לא על פגימה מִלְגָו ולא על סיאוב מִלְבָּר כי אם על ניצוץ אלוקי החבוי בבן אברהם יצחק ויעקב וכל לכלוך שבעולם לא יכבה אותו, אלא לכל היותר יסתירו ויעמעמו. ורבינו משה זצ"ל, מומחה גדול היה בחשיפת ניצוצות ישראל המסתתרים בהסתרה שבתוך ההסתרה ובליבויים עד לכדי הבערתם ברשפי שלהבת קודש, אש תמיד תוקד ולא תכבה.

חסידות בטהרתה

בשנות לימודיו ב'תורת אמת', נעשה רבינו למקושר בלב ובנפש לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע הרבי הקודם מליובאוויטש. בחודש מנחם-אב תרפ"ט ביקר הרבי הריי"צ בארץ ישראל, ורבינו זכה להסתופף בצלו, להתבשם ממאמריו ולזכות בברכתו, אף שגילו לא עלה על ארבע עשרה ומחצה. מני אז זכה לעמוד עם הרבי בקשרי מכתבים, כאשר מפעם לפעם נוהג הרבי לשגר אליו אגרות שבהן הדריך את התלמיד הצעיר במסלול צמיחתו בדרך החסידות. בחלק מן המכתבים הוא מתייחס לחייו האישיים, מברך אותו לרגל השתדכותו, ומברך אותו בבריאות שלמה, לאור ניתוח שעבר בשנת תש"א ומיחושים שמהם סבל ברגלו בשנת תש"ד.

כך למשל, במכתב ששיגר לו האדמו"ר מעיר המרפא הפולנית אוטבוצק, הנושא את התאריך י"א בתשרי תרצ"ו, מעניק לו רבו הדרכה מפורטת בענייני תעניות וסיגופים שככל הנראה נהג בהם, ומנחה אותו כיצד צריך להיות סדר לימודו בספר התניא.

וזה לשון המכתב, שאותו כתב הרבי בעיירת המרפא הפולנית, למחרת יום הכיפורים:

"אל התלמיד מו"ה משה שי' ובר. במענה על מכתבו – להיזהר מתעניתים וסיגופים, ולהשתדל בכל האפשרי בלימוד מסודר. וצריך ללמוד ספר התניא בעל-פה, להתחיל מ'אליכם אישים אקרא'. וילמד לא יותר מפרק אחד בשבוע. וכאשר יהיה בקי בה' פרקים הראשונים יחזור עליהם כחודש ימים, ואחר כך יתחיל ללמוד בעל-פה הלאה, עד שילמד עוד ה' פרקים השניים. ויפסיק כל חודש ימים ויחזור עליהם היטב – שיהיה בקי עם האותיות בדיוק. וקודם השינה יחזור עליהם בהרהור".

עוד מכתבים רבים שיגר הרבי הריי"צ אל רבינו, שבהם מתבטאת הערכה יוצאת דופן כלפי התלמיד הצעיר שכוכבו החל דורך בקרב עדת חסידי חב"ד בירושלים. לנוכח הערכה זו, אך טבעי היה שהרבי הריי"צ ימנה את רבי משה זצ"ל ל'משפיע' לחסידים בעיר הקודש.

ואכן, באביב שנת תש"ו הגיע לירושלים מכתב שהשפיע רבות על עיצוב דמותה של עדת חסידי חב"ד בירושלים. המכתב, שנשא את הכתובת '770 איסטרן פארקווי' שבניו יורק, ואת התאריך 'ראש חודש אייר תש"ו', ממנה את רבנו לתפקיד משפיע בישיבת 'תורת אמת', בבת עינו של הרבי הריי"צ בעיר ירושלים.

וכה נכתב באגרת המינוי: "ידידי, ותיק וחסיד, איש אשכולות, מוה"ר חיים משה שיחי' ובר. בזה הנני מאשר הצעת הנהלת ישיבת תורת אמת יצ"ו, לקבלו בתור משפיע ומדריך את התלמידים המתחילים.

"הלימוד עמהם יהיה פרק תניא עם פירוש המילות, (בלא פלפולים) דרושי ליקוטי תורה (בלא הביאורים). והעיקר להבינם ולהסבירם באריכות עניין תיקון המידות, ולעוררם על השקידה בלימוד. והשם יתברך יצליח לו ולהם בגשמים וברוחניות".

האדמו"ר הריי"צ לא הסתפק במינוי בלבד, אלא הוסיף לעקוב ולהדריך באופן שיטתי את רבי משה ותלמידיו. באחד המכתבים הגיב לדיווחים על שיעורים נוספים שייסד רבינו בישיבה. וכה כתב הרבי במכתב ששיגר להנהלת הישיבה:

"ידידי הרב, ותיק וחסיד, איש אשכולות, מוה"ר חיים משה שיחי', כותב לי אודות קביעות שיעורים ללימוד של גמרא ושולחן ערוך רבנו הזקן וקונטרס 'ומעין', ונהניתי במאוד מזה. והנני לברך אותם ואת בני ביתם יחיו בבריאות הנכונה ובפרנסה טובה. ויוסיפו בשמירת הקביעות ובאהבת רעים, ויתברכו בטוב האמיתי בגשמיות וברוחניות".

מאז החל רבינו לכהן כ'משפיע' ב'תורת אמת', החלה בישיבה תנופה של פריחה, נוסף על תנופת ההתעלות ותנועת הלימוד ששררה בה מתחילת ברייתה. התוועדויותיו של רבינו היו לשם דבר, ומאות אברכים מכל החוגים דבקו בו ונהנו ממנו עצה ותושייה.

עם הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, נתקשר על-אתר לחתנו וממשיך דרכו, כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שבו דבק בכל כוחות נפשו. רבינו היה מהראשונים שחתמו על 'כתב התקשרות' ששוגר מירושלים אל הרבי, במהלך שנת תש"י, לאחר הסתלקות הריי"צ בעשירי לחודש שבט של אותה שנה. אף שמעולם לא פגש קודם לכן ברבי המיועד – בתגובה לאחד המכתבים שכתב רבינו לכ"ק האדמו"ר הריי"צ, שבו הביע את רצונו לפרסם בירושלים חוברת תקופתית ובה חידושי תורה ופניני חסידות – הפנה אותו הרבי ל"חתני הרה"ג הרה"ח רבי מנחם מענדל שליט"א", על מנת שידריך אותו באיזה אופן יוציא את יוזמתו אל הפועל.

התקשרותו לכ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זיע"א, מוחלטת היתה ואדוקה. בקרב החסידים כולם, רבינו היווה סמל ודוגמה להתבטלות בפני רבו, כאשר כל שיחה ומאמר שהגיעו לירושלים באותן שנות בראשית – החיו את נפשו והרוו את צמאונו למשך ימים רבים, והיה מלמד מתוכם ומנחיל את הרעיונות הגלומים בהם לכל תלמידיו ומושפעיו. ייחוסו העצמי והמשפחתי, וההערכה חוצת המחנות שרחשו לעברו גדולי ירושלים באותן שנים, נוצלו על ידו כדי להביא את תורת רבו לקהלים נרחבים, כאשר לעצמו הוא אינו מבקש דבר ומחציתו.

בכל דרכיו היה רבינו מוחלט ונחרץ, מאמין בדרכו ומנחיל אותה בבהירות לכל הסרים למשמעתו. וכך היה כאשר בראשה של עדת חסידי חב"ד עלה לכהן כ"ק מרן האדמו"ר זי"ע חתנו של הרבי הריי"צ. ותיקי התלמידים שעודם עמנו זוכרים את רבינו משה יושב שעות ארוכות בהיכל הישיבה שברחוב מאה שערים ובבית הכנסת שברחוב בעל התניא – וקורא להתקשרות אמת מוחלטת ברבי החדש. "היו מן הזקנים", מספר הרב טוביה בלוי, "שבאותן שנים טרם הספיקו להיכנס למסלול של התקשרות מלאה, אחרי שהיו קשורים בכל מאודם לנשיאים הקודמים. באותה תקופה היה רבי משה יושב ומתוועד, ותובע משומעי לקחו התדבקות מוחלטת ברבי. זוכרני מאותה תקופה התוועדות שבה הזכיר את מה שמספרים חז"ל במדרש בעניין פגישת מלאכיו של יעקב עם עשיו: המלאכים הכו את עשיו, ועשיו ניסה להתגונן ולומר שהוא בנו של יצחק – ולא הרפו ממנו; שהוא נכדו של אברהם – ועדיין לא הרפו. רק כשביקש הצלה מכוח היותו אח ליעקב – הרפו ממנו המלאכים".

ורבינו, שכל מהותו בחייו היתה בחינת 'הוא היה אומר' – מצווה לאחרים רק את מה שהוא עצמו השיג – היה מקושר בכל נימי נפשו לרבו, ועומד כחסיד נאמן לקיים את הוראותיו – בעבודה פנימית שבלב, בשדה קירוב הרחוקים ובמגוון תחומים ציבוריים שבהם היווה רבינו חוט מקשר בין הרבי מליובאוויטש זי"ע לגדולי ישראל שהעריצוהו והעריכו את גדלות רוחו ואת דבקותו המושלמת ברבו.

ארבעים וארבע שנים לאחר מכן, ככלות שבעת ימי החשיכה שנפלו על עדת חסידי חב"ד בכל העולם לאחר שכ"ק מרן האדמו"ר זי"ע נתעלה לישיבה של מעלה, בג' בתמוז תשנ"ד – עומד היה רבי משה זצ"ל מול אלפי חסידי חב"ד המומים ומיותמים שהתכנסו בירושלים, והוא זעק באוזנם בלב קרוע ומורתח כשל ילד קט ששכל את אביו אהובו – אך באיתנות פנימית נחושה כברזל ויצוקה כעופרת, ששום אסון שבעולם לא תחליש אותה.

צמאה לך נפשי

את המעשה הבא, שומה עליכם לדעת: הרבנית מרים ע"ה סיפרה כי באחד מלילות ה'שבע ברכות' נחרדה לגלות את אישהּ הגדול יושב בקרן זווית בסלון הבית החשוך, ספר בידו, והוא מתייפח בבכי נטול הפוגה. היא עלתה לבית אמו של רבינו, שהתגוררה בקומה העליונה, ודיווחה לה בחשש ובחרדה על הבכי הפתאומי של החתן הטרי. "שמא בעלי מתחרט על השידוך?", שאלה באירוניה מהולה בחשש. "אל לך לדאוג, כלתי היקרה", הניחה מרת חוה ע"ה את דעתה של הכלה הטריה, "בני בסך הכל קורא קריאת שמע. כך דרכו בכל לילה. אל דאגה, עוד תסתגלי לכך".

עד יומו האחרון, מעמד קריאת שמע של רבינו היתה חוויה רוחנית שעוררה את כל רואיה לתשובה עילאה. בכל לילה, שעה ארוכה לאחר חצות, היה מתבודד מול כתבי זוהר וחסידות ולומד בהם בדד, לאור נורת פלורסנט צהובה שהיתה מאירה לו. כך התמיד בשקידתו הלילית, כשאין מי שיטרידו מלימודו, עד שהיתה עייפות מתגברת עליו. ומשהייתה העייפות גוברת עליו וקוראת לו לעלות על יצועו, היה רבינו פותח בניגוני דבקות מכבשונם של אדמו"רי חב"ד – מתחיל ב'צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף, בְּלִי מָיִם', בלחנו הנורא של כ"ק האדמו"ר הזקן, בעל התניא נ"ע, וממשיך ב'אַךְ לֵאלֹקִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי, כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי, אַךְ-הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי, לֹא אֶמּוֹט', אף הוא מכבשונו של האדמו"ר הזקן, שבדמותו היה דבוק רבינו כל ימיו ובספריו היה בקי, כשתורת בעל התניא מבעירה את כל ישותו וממנה היה מקרין על כל שומעי לקחו. ותמונה גדולה היתה תלויה למראשותיו בעת שהיה יושב ללמוד, ומתוכה ניבט ציורו הנורא של מייסד חסידות חב"ד שבאִשו המתלהטת דבק רבינו כל ימי חייו.

כך היה יושב בביתו שעה ארוכה, בעיניים עצומות וספוגות דמעה, ומתדבק באלוקיו באמצעות שירת בעל התניא. אחר היה פותח באמירת סדר קריאת שמע שעל המיטה במתינות ובבכיה, בסדר שהיה אורך שישים דקות לכל הפחות, וכולל וידוי ותשובה כאדם העומד להיפרד מן העולם. לאחר מכן היה עולה על יצועו, ותמיד היה משכים לפני עלות השחר – וחוזר במרוצה לקרן הזווית שבביתו, שבו היה שוקע בספריו ובלימודיו, להכנה ארוכה ומאומצת לקראת תפילת השחר.

הרבנית ע"ה נהגה לספר שמדי לילה, אם בעלה לא הולך לישון עד שעלה עמוד השחר, שוב לא היה עולה על משכבו. אי לכך, הרבנית היתה מבקשת מהאנשים הרבים שהיו באים לביתם להניח לו ולצאת מהבית לפחות שעתיים לפני עלות השחר, כדי שיספיק לקרוא קריאת שמע שעל המיטה ולחטוף תנומה קלה.

עבודת התפילה של רבינו – יכולה היתה להמיס אף את אחרוני קרי המזג ואדישי הלב. מתון מתון היה מתפלל, בערגה עצומה, בקול מתחטא, לעתים בבכיות. אף בתפילת שחרית של יום חול שגרתי היו דמעות מבצבצות בזוויות עיניו כשהוא מבקש "ותחזינה עינינו בשובך לציון", או כשהוא מודה לאלוקיו על חייו המסורים בידו, או כאשר הוא מתחנן לישועתו של יהודי פלוני הנמצא בצרה.

בשבת היתה תפילתו נאמרת בקול רם ובנעימה, שהיה ניתן לשומעה בכל רחבי בית הכנסת. פעם אמר, כי קבלה היא בשם האריז"ל, שבשבת יש להתפלל בקול רם, זאת מלבד כוונת הלב ודקדוק להרהר בפירוש המילות – שעליהם היה מעורר כמעט בכל עת מצוא, באומרו ש"תפילה – מלשון צמיד-פתיל היא. כאשר יהודי עומד בתפילה כיאות – הוא מתקשר ומתחבר עם הקדוש ברוך הוא, ושום כוח בעולם לא יוכל להפרידו מעולמות של קדושה".

הרה"ח ר' בנימין זילברשטרום סיפר: "פעם הייתי בכותל המערבי בבוקר יום השבת-קודש, ועברתי ליד מניין של יהודים פשוטים ששרו בתפילתם. עיני צדה את דמותו של אדם שהיה בין מתפללי המניין, אך הוא ישב בלי תנועה, והיה ניכר שהוא אינו משתתף עמם בשירתם. הדבר סיקרן אותי. התקרבתי לראות מי זה, אך פניו היו מכוסות בטלית. כעת סקרנותי גברה. לקחתי לידי ספר ועמדתי לידו – אולי יסתובב לרגע ואזכה לראות מיהו. לפתע שמעתי קול מוכר מאוד משתפך בנעימה לבבית חב"דית, וחוזר שוב ושוב על המילים 'וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים'. היה זה קולו של רבי משה. לימים התברר לי שזו היתה שיטה קבועה אצלו: הוא היה מסתתר בכוונה בתוך מניין של חוגים אחרים, כדי שלא יכירו אותו, והיה מתפלל בעבודת הלב ובכוונה עצומה.

בשנת תשכ"ז, חמישה חודשים לאחר שחרור הכותל המערבי, הופיעה בעיתונות תמונה שובת-לב המציגה חסיד שעומד לצד בימה בכותל המערבי ומתפלל בערגה, ותחתיה הופיע הכיתוב: "יהודי מתפלל בדבקות בכותל". היה זה רבינו. כשהראו לו את זה, הביע אי שביעות רצון, באומרו: "בשביל מה מראים את זה?". ומני אז, נזהר עוד יותר שלא להתבלט בתפילתו המיוחדת, אלא להיבלע מעין רואים ולעמוד בדד לפני קונו.

במועדים ובזמני קודש, היתה נשמתו של רבינו גואה לאלוקיה, בערגה שהיתה ממיסה כל לב. מי שרוצה היה לראות שמחה טהורה בפורים, חרדת מלכות עמוקה בראש השנה, תשובה עילאה ביום הכיפורים וחדוות השם חסרת גבולות בפורים – יודע היה להשים את פעמיו לביתו של רבינו. בשמחת תורה היה נעמד על השולחן, דורש ותובע להתחזק בלימוד התורה ובדרך החסידות, ומדבר ברגש גואה על כנסת ישראל, שאף על פי שהיא עומדת במצב של 'גּוֹלָה וְסוּרָה' – עדיין היא 'בָּרָה כַּחַמָּה'. ולמרות שהיא 'הֲרוּגָה עָלֶיךָ', 'וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה' – עדיין היא 'דָּמְתָה לְתָמָר'. וחרף היותה 'זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ' ו'כְּבוּשָׁה בַּגּוֹלָה' – עדיין היא מתעקשת להיות 'חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ ו'יְחִידָה לְיַחֲדָךְ'. ונחלי דמעות היו זולגות מעיניו הטהורות בשעה שחזר על כך.

ביתם הדל של רבינו וזוגתו, בשכונת בתי אונגרין 133, שזכה לכינוי 'מלון ובר', פתוח היה לרווחה לכל נאנק ונדכה ביום ובלילה, כשהרבנית מרים ע"ה עומדת לימינו ומכינה מטעמים עבור האורחים הרבים. רבינו היה מכתת רגליו למרחקים לעזור לזולתו והיה מקרב כל אדם בסבר פנים מאירות. בדוכן התפילין ליד שריד בית מקדשנו ובמקומות נוספים, השיב רבים מעוון בחביבותו הייחודית ובאהבת ישראל חסרת הגבולות שהייתה טבועה בנפשו, והמוני יהודים קיבלו ממנו הדרכה צמודה בתורה ועבודת השם, ולהבדיל – אף במילי דעלמא.

אין כמעט בן היישוב הישן של הימים ההם, שלא נתקל באגדת הכנסת האורחים שהתנהלה בביתו של רבינו. הבית היה סב על צירו בכל שעות היממה, והרבנית היתה עומדת ומבשלת, ניצבת ואופה, מכינה ספל קפה ומעניקה מילה טובה לכל מי שסר למעונם של אברהם ושרה של הדור ההוא, שהעמידו את ביתם לכל נדכה, לכל מוכה גורל ומחוסר דיור. לאחר שנתאלמן, לא אחת העביר הרב לילה שלם על כסאו, משום שאת מיטתו הפרטית תפס אורח נוטה ללון.

כאברהם ושרה בשעתם, היה רבינו מחזק את האנשים, והרבנים מחזקת את הנשים וטורחת בהכנסת מזון עבור עשרות אורחים מדי שבת, ואף בימות החול. הכל סרים למעונו, מבלי לנקוש בדלת. רבים מחזיקים מפתח ששכפלו לעצמם – נכנסים באישון ליל, פורסים מזרן בחדר האמצעי ופורשים לשנת לילה. מעולם לא ידע רבינו עם מי יסעד בערב, מי ילון בביתו, ומי יתנחל שם עד שיביא לשם מחשב של ממש, ענק כמנהג הימים ההם, ויפתח משם משרד בזעיר אנפין. הבית, בית ציבורי היה לכל דבריו. כל רעב יאכל מפתו של רבינו, כל צמא יפתח את המקרר, וינהג כמנהג בעל הבית.

עד ראייה סיפר כי פעם אחת קרסה הרבנית מרים ע"ה על כסאה, בשעת לילה מאוחרת. ארוך היה היום שחלף, ארוך ומתיש. לאורכו טרחה ובישלה עבור אורחים, אפתה והגישה, שפתה ספלי תה וקפה, הכינה חביתות ובחשה בקדרות. זה עתה יצא מכאן האורח האחרון ליום זה – כך לפחות חשבה. הרבנית מרים ניגשה אל המטבח, פשפשה בסירים, ומצאה שאריות מרק גריסים שנותרו בתחתיתו של אחד הסירים. מיד חיממה את הסיר, ושפכה לעצמה קערית מרק, למען החיות את נפשה הרעבה. לאורך כל היום לא הצליחה לאכול דבר ממשי.

אך התיישבה אל השולחן, והנה נפתחת דלת הבית. עוד אורח צץ. ניכר עליו שהוא רעב. "כמה טוב שבאת", פנתה אליו הרבנית. "תראה", הצביעה אל השולחן, "בדיוק נשארה כאן צלחת מרק שאף אחד לא אכל. שב, תאכל". הלה לא חשב פעם ושתיים, אלא התיישב לאלתר אל השולחן, וגמע את תכולת הצלחת ברעבתנות. הרבנית כבר אלתרה לעצמה פרוסת לחם יבשה עם מעט גבינה. ודברים אלו, מעשים שבכל יום היו בבית הרב והרבנית.

בחורף תש"ס חלה רבינו זצ"ל. למרות זאת, התאמץ להתמיד בסדר יומו, שכלל קבלת קהל עמוסה, הנחת תפילין עם מקורבים ברחבת הכותל המערבי ומסירת שיעורים בישיבות שבראשן עמד. השתדל בכל מאודו להסתיר את סבלו מעיניהם של הפוקדים את מעונו, אף אם הדבר עלה לו במאמץ רב.

ביום ח"י באדר הראשון ה'תש"ס השיב את נשמתו הזכה לבוראה לקול בכיותיהם של המוני תלמידיו. וזו היתה מהותו של רבינו – תמיד היה חי, ותמיד היה שרוי בשמחה של מצווה, כאותה בחינה של חודש אדר. בהלוויתו הספידוהו מרורים גדולי וצדיקי ירושלים. ידידו, ראש ישיבת רוז'ין, הגאון החסיד רבי חיים ברים זצ"ל, קרא בבכיות שבהלוויה "ירושלים איבדה את תפארתה".

רבינו נטמן במעמד חסידים, אדמו"רים וגדולי ירושלים, בסמוך ל'חלקת הרבנים' בהר המנוחות, כאשר בעת קבורתו נשאו הכל תפילה נרגשת להחשת הגאולה האמיתית והשלמה שרבינו כה ציפה לה ומיני אז, אבי שליט"א וכל מי שיצק מבארו, פועלים לאורו ומייחלים לקיום הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר".

כאמור, מר ונמהר היה אותו יום, ח"י באדר תש"ס. הוא היה מר ונמהר עבור אלפי תלמידים ומעריצים, אבל בעיקר עבור אבי, שנפשו היתה כרוכה אחר נפש רבו, עד לתמצית הנפש. אבל הוא נותר חזק.

"בדיעבד, אנשים אמרו לי, שביום בו הרב יסתלק, אני אכנס לבית משוגעים", אומר לי אבי. אגב, בפועל מבקר אבי לעיתים תכופות במחלקות פסיכיאטריות שונות, בכדי לעודד את רוחם של הנדכאים ולחלק להם מני מתיקה ומגדנות, כחלק ממסורת החסד אותה ירש מרבו המובהק.

איך החזקת מעמד?

"כמו שאמרתי בהלוויה רווית הכאב. לא נפרדתי ממנו ליום אחד. הוא עדיין מנחה אותי בחיי. עשרים שנים במחיצתו, זהו זמן מספיק בכדי לדעת מה היה רצונו בכל צעד מצעדי החיים".

"בהיותו חשוך ילדים, עז היה רצוני להוסיף את שם משפחתו של הרב לשמי, כאות הוקרה על כל מה שהוא עשה עבורי", מספר אבי. "עשיתי זאת בתיאום עם אבי, סבך, שנתן את הסכמתו, והוסיף לכך תנאי כלשהו. מני אז, אני מוכר כעידו-יצחק ארליך-וובר, אולם רבים מכירים אותי יותר בשם הנוסף ופחות בשם המקורי".

במהלך ימי השבעה לפטירתו של הגה"צ רבי משה וובר, נכנסו ויצאו רבים מגדולי ישראל בכדי לנחם את אחיו של המנוח, רבי אלימלך וובר זצ"ל, אך יותר מכך – את אבי, ממנו הורם הנזר והוסרה העטרה. זכור לא אשכח את שאמר לו אחד מגדולי ישראל: מה שעשרה בנים לא עושים לאביהם, עשית אתה לרבך.

השיב לו אבי מיניה וביה: "מה שאלף אבות לא עשו עבור בנם, עשה הוא עבורי"…

כאשר יצאתי מ'החדר של הרב' לאחר השיחה שקיימתי עם אבי, חלפתי על פני הבית ממנו יצאה אורה, תורה וחסד לישראל. העפתי מבט נוסף אל המקום, ונזכרתי בילדותי, ילדות מופלאה שעברה עליי בצילו של גדול בישראל.

תודתנו נתונה לסופר הרב אריה ארליך, על סיועו בהפקת הכתבה

השארת תגובה