שקול כנגד כל הדברות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג

בבית האדמו"ר הרביעי לבית חב"ד, האדמו"ר המהר"ש, גדלו שני ילדים שבלטו מקטנותם בגודל הכישרונות שלהם. זלמן אהרון (הרז"א) ושלום בער (האדמו"ר הרש"ב). זלמן אהרן היה מבוגר בשנתיים מאחיו הצעיר, ואולם הצעיר היה בעל מבנה גוף גבוה יותר. זלמן אהרן התקשה לסבול את המובילות של אחיו ופעם חפר בור באדמה, ביקש מאחיו להיכנס פנימה ואמר: "הנה אני גבוה ממך".

אימם, הרבנית הדגולה, רבקה, קראה לבנה ואמרה: "זלמן, לא זו הדרך, אם הנך רוצה להתנשא מעל אחיך – קח אבן ותטפס עליה. תגביה את עצמך ואל תוריד את אחיך…"

הסיפור המיוחד הזה מוביל אותנו אל אחת מהסוגיות המרתקות ביותר בתורה ובחיי האדם – תופעת הקנאה.

מה שאנחנו עושים רוב הזמן הוא להשוות את עצמנו לאחרים ולקנא בהם. שוב ושוב מביטים אל הדשא של השכן וחומדים את מה שיש לו. אומרים שהיום הכי מפחיד בהיסטוריה יהיה זה בו ימציאו מכשיר שקורא מחשבות… אישה תוכל לשבת מול בעלה ולקרוא על צג הטלפון את מה שהוא חושב. זה יהיה לא נעים כי אפשר להניח שחלק גדול מהשורות על הצג יהיו השוואות לאחרים וקנאה בהם. "איך ההוא פופולרי כל כך?". "איך הוא השיג בית כזה?, אישה כזו וכו'".

למה אנחנו כאלה? ההבנה הפסיכולוגיה המודרנית אודות שורש תכונת ההשוואה והקנאה היא כזו: הקנאה היא ניסיון לשפר את הערך העצמי שלנו. הצורך הנפשי הכי בסיסי הוא ערך עצמי. האדם בטבעו שואף להיות קיים והרצון הקיומי נושא שאיפה להיות בעל ערך, חשיבות והשפעה. וכיון שכך אנו כל המן משווים את עצמנו לאחרים כדי לאמוד את מידת הערך העצמי. הדרך לדעת כמה אנחנו שווים היא באמצעות הבדיקה האם אנחנו מספר אחד בכיתה או מספר עשר… וככל שנחשפים להצלחה המדהימה של אחרים, כך הופכים להיות קטנים יותר בעיני עצמנו.

משפט חד אומר: היופי של האחר מכער אותי… כלומר, היופי של האחר גורם לי להרגיש כלום, מיותר, כאילו כל שהשגתי לא שווה. ומאידך, התשוקה לשפר את הערך העצמי מעוררת קנאה בהישגים של האחר ותשוקה להתחלף אתו.

וכאן עולה שאלה עצומה שהטרידה את גדולי המפרשים לדורותיהם: איך מצווה התורה בעשרת הדברות "לא תחמוד אשר לרעך"? איך אפשר לתבוע מהאדם לעקור את חוט המחשבה האינסטינקטיבי? וכי מישהו שולט על הדחף להשוות את עצמו לאחרים ולחמוד את שלהם?!

יתירה מכך: מה יבוא במקום החמדה? נניח שהאדם לא יחמוד את של אחרים אבל איך ימלא את חלל הערך העצמי שנפער אצלו? איך יחוש בעל ערך כשרואה את ההצלחה של הזולת מול עיניו?

נפתח עם רקע על עשרת הדברות שקיבלנו בהר סיני: עשרת הדברות הן מסר שלם שמקיף את כל האישיות של האדם. הן פונות אל המחשבה, הדיבור והמעשה. בהתחלה מצווה התורה לשלוט במחשבה ולהאמין במציאות ה': "אנכי ולא יהיה לך". אחר כך יורדת התורה ומצווה לשלוט בדיבור: "לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא", ואחר כך מצווה על המעשה: "זכור את יום השבת לקדשו, וכבד את אביך". כאן עוברת התורה אל הלוח השני – שבין אדם לחברו – ומתחילה בסדר הפוך: בהתחלה מצווה על המעשה: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב", אחר כך מטפסת אל הדיבור: "לא תענה ברעך עד שקר", ולבסוף, הדיבור העשירי מצווה על המחשבה: "לא תחמוד בית רעך ואשת רעך".

נראה לומר כי עשרת הדברות מציגות בהתחלה ובסוף את היסוד הרעיוני שעליו יושב הכול: בהתחלה מציגה התורה את היסוד המחשבתי שתחת המצוות שבין אדם למקום – "אנכי ה' אלוקיך". ולבסוף מציגה את היסוד המחשבתי שתחת המצוות שבין אדם לחברו – "לא תחמוד אשר לרעך". שכן היסוד של כל פגיעה בזולת נובע מקנאה וחמדה במה שהשיג.

הנה דברי רבנו בחיי בכד הקמח ערך חמדה: קבעתו תורה עשירי [בעשרת הדברות], מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות. שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם.

(יש להאיר דבר פשוט כי איסור לא תחמוד נאמר גם לאישה, וגם לה אסור לחמוד את בעל רעותה. והא שדיברה התורה על "אשת רעך", הוא משום ש'דיבר הכתוב בהווה'. שו"ת משנה הלכות ה, קלב).

וכאן עולה כאמור שאלת המפרשים: איך יתכן לצוות על האינסטינקט לקנא? האם זה בשליטתנו?!

זאת שאלה עצומה לאור הדומיננטיות האדירה של מידת הקנאה. נשים לב שכל החטאים הראשונים והחמורים בהיסטוריה נבעו בדיוק מהתכונה הזו: בהתחלה, הירח השווה את עצמו לשמש ורצה להיות יותר גדול ממנו, וזה גרם לכך שהקב"ה יעניש ויקטין אותו. אחר כך הנחש השווה את עצמו לאדם וראה שלאדם יש את חווה. הנחש התמלא קנאה והלך לפתות את חווה להכשיל את אדם באכילת הפרי האסור מתוך מחשבה שחווה תישאר עבורו. ובהמשך ראה קין את קרבן הבל מתקבל, לעומת קרבנו שלא התקבל והוא קם והרג אותו.

בכתביו של הרבי ניתן למצוא את שיטת שלוש השלבים לניהול תכונת הקנאה: 1. השוואה לא, השראה כן. 2. תזכור שאין לך מה שיש לזולת, אבל גם לזולת אין מה שיש לך. 3. חוק המחשבה השנייה.

בואו נפתח עם הפתעה: האמת היא שהתורה לא אוסרת כל סוג של קנאה. יש מידת השוואה לאחרים שהיא אפילו ראויה ומומלצת. בואו ניזכר בפרשת ויצא: לאה ילדה ארבעה ילדים ורחל – האישה האהובה – לא ילדה אפילו ילד אחד. התגובה של רחל אמנו הייתה כזו: ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים (בראשית ל')

הנה כי כן: רחל ראתה את אחותה עוקפת אותה ומשיגה את כל מה שהיא חלמה, והיא קינאה בה. ולא נראה שרחל חטאה בכך. יתירה מכך: נחיצות הקנאה נקבעת להלכה למעשה: חז"ל קובעים כי מותר להעמיד שני בתי ספר זה מול זה ואין לחשוש להשגת גבול, שכן, אדרבה, קנאת סופרים תרבה חכמה!. הקנאה היא תכונה מבורכת שגורמת לאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם, לפרוץ גבולות ולעשות הרבה יותר ממה שבא להם בקלות.

בבא בתרא, כא, ב: מלמד תינוקות שמלמד טוב ובא לגור לידו מלמד תינוקות שמלמד טוב ממנו, לא מסלקים את הטוב יותר… [כי] קנאת סופרים תרבה חכמה.

איך מיישבים את הסתירה? האם קנאה מוציאה את האדם מהעולם או מרבה חכמה?

התשובה ברורה: קודם כל תלוי באיזה תחומים. בגשמיות אין סיבה לקנא בזולת, אבל ברוחניות צריכים לשאוף ליותר. ויתירה מזו: תלוי באיזו קנאה מדובר. יש קנאה בריאה ויש קנאה הרסנית.

אסור לרצות את מה שיש לאחרים, אבל צריך לשאוב מהם השראה איך להתקדם במשימה האישית ששייכת לך. אדם חכם אינו מכחיש את הקנאה, אלא מודה בה ומאפשר לה לבעור בתוכו. הוא אינו נאבק באדם שהוא מקנא בו, אלא להיפך: לומד ממנו, הוא חוקר את השיטות שלו, הצעדים שעשה כדי לנצח ושואב ממנו השראה. מקנא בריא הופך את האיש שהוא מקנא בו לסמל והערצה. הוא מבין שהקב"ה שלח אותו כקטליזטור לגרום לו עצמו לעשות דברים בלתי רגילים. הוא יודע את התובנה המהממת: כל זמן שהאיש שאתה מקנא בו קיים – יש לך מנוע צמיחה לכבוש יעדים חדשים, אבל ברגע שאותו איש ייכשל – אתה תהיה הבא בתור אחריו, כי לך עצמך לא יהיה יעד חדש לכבוש. כבר אמר מי שאמר כי הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לעסק הוא להיות ראשון! ולאבד את המתחרים.

והאמת היא שהדברים מפורשים ברש"י לגבי רחל: "ותקנא רחל באחותה – קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אילולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים". רחל לא שנאה את לאה, להיפך, הפכה אותה למושא הערצה, היא התבוננה במעשיה וראתה בה זרז כדי להצמיח את עצמה להישגים.

השלב השלישי: ועדיין אין כל זה מספיק, משום שאלו הם רעיונות תיאורטיים, אבל הקנאה היא צורבת וכואבת, ואיך דוחים אותה ברגע של אמת?

כאן עלינו לזכור את חוק המחשבה השנייה: רבינו הזקן כותב בתניא כי אדם אינו שולט במחשבה הראשונה שעולה מהלב לראש, אבל הוא כן שולט במחשבה השנייה. יש לו בחירה מלאה להחליט האם להמשיך להרהר באותה תשוקה שעלתה בלב או לעצור אותה מיד. כמובן, אי אפשר להפסיק לחשוב, אבל אפשר להחליף מחשבה במחשבה. לעצור את המחשבה ההרסנית ובצורה החלטית ויזומה, להעלות במקומה מחשבה אחרת, חיובית ושמחה.

הציווי "לא תחמוד" אינו מדבר אל הלב!, הלב ימשיך וישלח איתותים של קנאה אל המוח. אולם הציווי פונה אל הראש: החלק התבוני אמור לעשות סטופ למחשבה השלילית ולהחליפה במחשבה חיובית

למה הדבר דומה? זה כמו אדם שגולש באינטרנט וקופצות מול העיניים פרסומות מסחריות שונות. הוא אינו יכול לבלום את התפרצות הפרסום, אבל הוא כן יכול להחליט להקליק על האיקס ולסגור אותו. וזאת בדיוק דרישת "לא תחמוד": להיות הגיוניים ולהבין שהקנאה תמשיך לפרוץ אל התודעה, ואולם הדרישה מאדם הגיוני היא לשלוט בתודעה שלו ולהחליפה במחשבה חיובית.

נסכם: הדרך אל האושר ושמחת החיים עוברת דרך: א. לימוד והשראה מהאנשים המצליחים. ב. פיתוח מודעות לשליחות האישית. ג. הסחת דעת מהמחשבות השליליות.

השארת תגובה