לחישה בכותל המערבי

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

שלא כמו כל ילד בעולם – רבינו הגאון הצדיק רבי משה ובר זצ"ל לא זכה מעולם להכיר את אביו. עולל רך בן שנתיים היה כשנפטר עליו אביו והותירו יתום המתמודד עם גורלו המר.

ככלל, מקטנותו גדלו תלאותיו של רבינו. מעט לפני לידתו החלו מוסדות תבל להתגעש, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בחמישי לחודש מנחם-אב תרע"ד. מלחמה עקובה מדם זו, המיטה אסון אף על היישוב היהודי הקטן והמצומק בירושלים – ששיכל בה כמחצית מבניו, מיעוטם בשדות הקרב הרחוקים, ומרביתם במחלות ובמגפות שהתפרצו ברחבי העיר עקב המצור.

היו אלה שלהי שנות שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. תורכיה הודיעה על הצטרפותה לברית המרכז ולביטול כל ההסכמים שלה עם מדינות ברית ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה). אמנם בתחילה לא התנהלה המלחמה בארץ ישראל, אך מהבחינה הכלכלית והפוליטית – המלחמה הורגשה היטב: ארץ ישראל דמתה בזמנים אלו למחנה צבאי גדול של האימפריה העות'מאנית, ולמעשה הפכה לאחת מחזיתות המלחמה העולמית. התורכים ראו בישוב היהודי בארץ מקור עוין השואף לפירוק האימפריה העות'מאנית ולכן התייחסו אליהם כאל גורם זר ופעלו נגד היהודים בארץ.

הצעד שהכריע יותר מכל את גורלם של יהודי הארץ, היתה החלטת התורכים להפסיק את העברת כספי החלוקה, ולא לאפשר תעבורת כספים מאירופה. פעולה זו גרמה למצוקה כלכלית קשה מאוד בקרב היישוב היהודי בארץ. בנוסף לכל אלה, בשנת תרע"ה, שנת לידתו של רבי משה זצ"ל, הכתה מכת ארבה בארץ והרסה את היבול.

התוצאה היתה קטלנית: קווי האספקה נקטעו, בני ירושלים שאלו לחם באין להם פורס, ואיש אין בארץ שימציא מזון ותרופות לאנשי ירושלים הנתונים במצור. משפחת ובר, כמו מרבית בני ירושלים, נאלצה אפוא להסתגל לתנאי דחק איומים.

אולם הדוחק הכלכלי היה בבחינת צרה קטנה לעומת האסון הנורא שפקד את משפחת רבי פנחס לייבוש ובר: באותן שנים השתוללה בירושלים מגפת טיפוס-הבהרות במלוא עצמתה. כמעט לא היה בית בירושלים, למודת הסבל, אשר לא היה שם מת. ואף רבי פנחס לייבוש זצ"ל, מגאוני ירושלים וחכמיה, היה בין נספיה של מחלה ארורה זו.

סיפור פטירתו של רבי פנחס לייבוש, כרוך במעשה מסירות נפש מבהיל לטובת יהודים: מחלה נוראה זו, שהפילה בירושלים חללים הרבה – מידבקת היתה ומסוכנת. אי לכך, כל מי שחלו במחלה ארורה זו נעזבו לנפשם ולגורלם, מבלי שאיש יסעד אותם בחוליים. אף בני משפחותיהם הקרובים, שחששו להידבק ולהיכלל בין הנספים – נאלצו בכאב גדול להותיר את קרוביהם לגורלם, מבלי להתקרב אל מיטתם. העזובה הייתה רבה, הטיפול הרפואי לא היה בנמצא – וכך נפלו חללים רבים כזבובים, באין מי שיטפל בהם וינסה להמציא עבורם מזור.

לא רק בחייהם סבלו נספי המגפה – אלא גם במותם: חלליה של המגפה הארורה ננטשו באין מי שיטפל בקבורתם, מחמת חשש להידבקות קטלנית, וגופיהם של רבים מהם נתנוולו באין להם טומן. משראה הגאון רבי פנחס לייבוש זצ"ל שכך פני המציאות העגומה, החליט לקום ולעשות מעשה. הוא החל לסובב בין מיטות החולים – מאכיל ומשקה, מעודד ומחזק, מעניק שיקוי וממציא מזור, מבלי לחוס על חייו ומבלי לחשוש לבריאותו. לצד זאת, עסק רבי פנחס לייבוש במסירות נפש בקבורתם של נספי המחלה, תוך שהוא משים את נפשו בכפו ומוסר את חייו למען בריאות החיים וכבוד המתים.

בערב שבת קודש פרשת ויגש, ד' בטבת תרע"ז, חודש לאחר שמלאו למשה, הצעיר שבבניו, שנתיים ימים, חזר רבי פנחס לייבוש זצ"ל מן המקווה בו טבל לכבוד שבת המלכה – וזיהה בגופו חיידק שבאותם ימים היה תסמין ידוע להידבקות במחלה המסוכנת. מיד אחריו החלו להופיע הבהרות הארורות. רבי פנחס לייבוש הבין שהמחלה פגעה אף בו. משהרגיש כי שעותיו ספורות, החל מתכונן לקראת עלותו לישיבה של מעלה. באותו ליל שבת, בעודו במיטב שנותיו – בן ארבעים ושתיים – השיב את נשמתו המזוככת ליוצרה, כשהוא מותיר אחריו אלמנה רצוצה, מטופלת בשבעה ילדים, שהרך שבהם בן שנתיים ימים.

מרת חוה הצדקנית נותרה אלמנה, אך לא אישה גדולה כמותה תאפשר לאלמנוּת לשבור את רוחה. מיד בתום השבעה היא הזדקפה כלביאה, ופתחה במלחמת קיום מלאת עזות קדוֹשה למען שמונת ילדיה, למען השג טרף לביתה וחוק לילדיה. זו היתה מלחמה יומיומית, נגד כל הסיכויים, בתנאים בלתי אפשריים – שהרי באותן שנים לא היו בירושלים לא קרנות צדקה ולא ארגוני סעד. במרץ בלתי נלאה נטלה על שכמה את המשימה להיות לבניה לאם וכאב גם יחד, כשהיא מעמידה את מורשתו של האב המנוח – תורה ויראת שמים – במרכז הבית. הסב רבי דוד, אביו של רבי פנחס לייבוש המנוח, סייע אף הוא כמיטב יכולתו הדלה.

מכאן ואילך החלה גדילתו של רבינו כיתום מאביו, כשהוא הולך ומתעלה, בכוחות עצמו ובסיועם של אמו וסבו, בתורה, ביראת שמים ובמידות נאצלות.

וכדרך שנהג אביו – אף מורינו רבי משה זצ"ל היה מוסר כל ימיו את נפשו, את כל כוחו, ולעתים אף את נשמתו עבור יהודים אחרים.

פעם אחת הגיע רבינו לשאת את צקון לחשו ליד הכותל המערבי – מקום שבו זכה לקרב מאות יהודים לאביהם שבשמים לאורך עשרות שנים, דבר יום ביומו. עודו מתקרב אל שריד בית מקדשינו, והנה הוא רואה אגודת מתפללים נסערים המתגודדים סביב שוטר צעיר וזועֵף מבני עדות המזרח ואיש זקן ומבועת מבני ירושלים. צעקות רמות נשמעו מכל עבר. רוחות הנוכחים חישבה להתפקע מזעם מתלהט והולך, והתסיסה היתה רבה. משהתקרב עוד, הבחין רבינו שהשוטר מבקש לעצור את הזקן בעוון קיבוץ נדבות, דבר שהמשטרה אוסרת לעשותו ברחבת הכותל המערבי.

להגנתו של מקבץ הנדבות האומלל נחלצו אחדים מן המתפללים, שניסו לעצור בעד איש המשטרה מלאזוק את הקבצן הנכלם ולקחתו ל'קישלה', הלא היא תחנת המשטרה הסמוכה לרחבת הכותל. אולם השוטר היה בשלו, והחל גורר את האיש בכוח אל מחוץ לרחבה. חיוורון של מבוכה פשט בפני הקבצן שהתחנן על נפשו, סומק של זעם עלה בפני השוטר שאטם את לבו, ואותות של מבוכה ניכרו בפני כל הנוכחים שניסו להתערב ללא הועיל.

רבינו, עמוד החסד ואב רחום לבני א-ל חי, החליט לסיים את ההתרחשות העגומה בכל מחיר. הוא הכיר בשוטר כי בן עדות המזרח הוא, ומהיכרותו עם אנשי מוצאו של השוטר – מחמת עשרות שנות הרבצת תורה בפני יהודים מכל החוגים – ידוע-ידע רבינו כי בלבו מפעמת נקודת אמונה בסיסית שבעזרתה יוכל לעמוד לימין אביון ולהושיעו. רבינו התקרב אל השוטר עד לטווח אפס, וביקש להמתיק עמו סוד דחוף. השוטר, שראה לפניו רב הדור צורה המבקש ללחוש לו דבר מה, פנה יחד עם רבינו אל מחוץ להתקהלות, כשהוא שומר על קשר עין עם מקבץ הנדבות, במטה לוודא שהלה לא יחמוק מהזירה. רבינו לחש לאוזנו דבר מה קצר לאוזני השוטר – ולאחר מכן קרה הבלתי ייאמן:

"משוחרר אתה לדרכך", בישר השוטר למקבץ הנדבות, שחיוור היה כסיד, עלוב וממורט, ופניו מוריקות כשולי קדירה. נשימותיו הוסדרו. גווני-אנוֹש חזרו ללחייו, והמתפללים נשמו לרווחה. רחבת הכותל חזרה לשגרת תפילות שלֵווה.

בר אוריין אחד, שהיה עד לכל פרטי המקרה והיה מצויד במידה מספקת של סקרנות בריאה, דלק אחר השוטר המתרחק והפציר בו כי יגלה מדוע נסוג לאחור בִּן רגע והניח את פושט-היד לנפשו. השוטר הרהר רגע ושניים, ואז החליט לגלות. "פשוט מאוד", אמר, "הרב המכובד שניגש אליי לחש לאוזני: 'רצונך שאעביר לך את חלקי בעולם הבא? אם כן, שחרר את היהודי הזה מיד – וחלקי בעולם הבא מובטח לך!' אז גם אם אני מופקד על אכיפת החוק ואני רואה בחומרה את החצופים שפושטים יד בכותל – על הצעה לזכות בחלקו של הרב הזה לעולם הבא אינני יכול לוותר. לכן עזבתי אותו לנפשו"…

רבים מגדולי ישראל הפליאו עובדה מבהילה זו, באומרם: ידוע ידענו על מסירות נפשו של רבי משה זצ"ל בגשמיות עבור יהודי אחר. כל ימיו לקח רבינו על עצמו חובות ומטלות כמעט על-אנושיות על מנת לסייע לעניים ולחלץ למודי סֵבֶל ממצוקתם. אבל על מסירות נפש רוחנית עד כדי ויתור על חלקו לעולם הבא – זאת עבודה נוראה בגדלותה, השייכת לשרפי מעלה בימי קדם.

כזה היה רבינו זצ"ל – עמוד התורה והחסד, אוהבו של כל איש ישראל, יהיה מי שיהיה. כל חייו היתה מסכת רצופה של מסירות נפש חסרת גבולות למען הזולת. פעמים שהיה נוסע לקצות הארץ למשך יום שלם – ואף לחוצה לארץ במספר מקרים – כדי להשכין שלום בבית יהודי שמלאכי המחלוקת איימו למוטט את יסודותיו.

ביום מן הימים נצפה רבינו כשהוא יושב בחדר מדרגות של בניין באחת מערי הפריפריה, במשך מספר שעות, כשבידו גמרא קטנה שהוא מעיין בה בריכוז, כאשר אחת לכמה דקות הוא מעתיק את עיניו מתלמודו ובוחן את הנכנסים אל הבניין. משונה היה המחזה: דיירים עולים ויורדים במדרגות, אורלוגינים נוקפים והולכים בבתים סמוכים, והרב הירושלמי, עם המגבעת רחבת התיתורה והמבט הטוב בעיניים, עודו יושב עד כלות על מדרגות הבניין וממתין לאלמוני שמתבושש מלבוא.

לאחר מספר שעות הופיע האיש שאליו ציפה רבינו. הרב התנפל עליו באהבה רבה, והזמין את עצמו לבית פנימה. התברר, כי שלום ביתו של האיש התערער בימים האחרונים. אי הבנות נתגלעו בינו לבין רעייתו, ולרבינו נודע כי בית בישראל עמד בפני פירוק. רבינו, בנועם הליכותיו ובתבונתו הרחבה, ישב משך שעות עם בני הזוג, יישר הדורים ופירק מוקשים, ניסח הבנות וכרת הסכמים, ולא זז משם עד שעלה בידו להחזיר את השלווה לבית בישראל. ומעשים כגון אלו, כמעט בכל יום התרחשו במחיצתו.

השארת תגובה