מעלת האשה וכוחה בחינוך הילדים

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

במשפחות רבות עלולה אם המשפחה לחיות בתחושת קטנות, כאילו שכל תפקידה בחיים מסתכם בעיסוקים פשוטים כמו בישול וכביסה, סדר ונקיון, ולכל היותר במשרה חיצונית מסויימת, בעוד בעלה מטפס בעולם העסקים, מגשים את עצמו ועושה קריירה, והיא מטפלת בעניינים הפשוטים של הבית.

הקושי עלול להיות גדול יותר במשפחה בה הבעל עוסק בעניינים רוחניים גבוהים, כגון בלימוד או בהרבצת תורה, או שעוסק בפעילות רחבה של עשיית חסד, בעוד היא עובדת במשרה שאין בה שום תועלת לאנושות.

הסתכלות זו שגויה לחלוטין ואינה אלא עצת היצר להכניס אדם גדול לתסכול ולעצבות. שהרי היא זו הנמצאת רוב הזמן עם הדור הבא שירכיב את עם ישראל, והיא הקובעת באמצעות השקעתה הגדולה בילדים השוהים בכל יום בחברתה הרבה יותר זמן מהאיש, את רמת חינוכם ואת אורחות חייהם. בידה לבנות את ילדיה כגדולי המאורות של הדור הבא בעם ישראל. וגם אם לא יגיעו למעמד גדולי הדור, הרי כל מעשיהם הטובים, תורתם, תפילתם, מידותיהם הטובות וכל מעלה אחרת, נזקפות לזכות מי שנשאה אותם חודשים רבים, הביאה אותם לעולם, טיפלה בהם במסירות בזמן שהיו חסרי ישע, האכילה והשקתה ורחצה אותם, ובעיקר – חינכה אותם לחיי תורה ומצוות ולערכים ולכל מידה טובה.

בנוסף, התבוננות אמיתית בדברי חז"ל מגלה כי התורה רואה את תפקידה של האישה ואת מעלתה במבט גבוה ושונה לחלוטין. במבט האלוקי, מלבד מעלת פעולותיה הגדולות כאמור, היא גם שותפה מליאה בכל הישג רוחני שמשיג בעלה בזכות תמיכתה בו.

יסוד זה מופיע במקומות רבים, ונציג כאן את אחד מהמחכימים שבהם.

לאחר שעברו בני ישראל ביבשה בתוך הים בקריעת ים סוף, נאמר בתורה (שמות טו, כ): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".

לשון הכתוב כאן מעורר תמיהה. הלא מרים פנתה לנשים, והיה צריך לומר: ותען ׳להן׳ מרים, בלשון נקבה.

עוד יש להבין, הרי מרים הוזכרה בתורה  עוד קדם לכן, ומדוע רק כאן היא מופיעה לראשונה בתואר נביאה? מאזכור תואר זה דווקא כאן, משמע שהתנבאה במעמד זה ואז לקחה את התוף ויצאה במחולות. אך לכאורה הרי לא מוזכרת כאן שום נבואה?

ושאלה נוספת, מדוע מתוך כל פסוקי שירת הים של הגברים יחד עם משה רבנו, בחרה מרים לשיר עם הנשים דווקא את הפסוק העוסק בסוס ורוכבו, ואמרה: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"?

אולם במדרש שכל טוב (שמות פרק יד, וכעין זה במכילתא דרבי ישמעאל בשלח, ו) מובא על הפסוק "וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כט):

"והיו מלאכי השרת תמהין לומר: בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה תוך הים? ומניין שאף הים נתגלה ונתמלא עליהם חימה? שנאמר: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב), אל תקרי 'חומה' אלא 'חימה'. ולהכי כתיב 'חמה' חסר ו' (לאפשר שתי צורות קריאה. אחת ברובד הפשט – 'חומה', ואחת ברובד הרמז – 'חימה').

ומי גרם להם להינצל? מזוזה שבימינם, ותפילין שמשמאלם".

כלומר, המים עמדו כחומה רק מפני גזרת ה׳, אבל היו מלאי חימה וגועשים בתוכם, משום שהיה ראוי להטביע חלילה את ישראל כמו את המצרים, שהרי גם הם עבדו עבודה זרה בהיותם במצרים, ולעובדי עבודה זרה לא מגיע נס גדול כזה.

ומדוע בכל זאת ניצלו ישראל? בזכות "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". בזכות מצוות מזוזה שמימין הנכנס לבית, ובזכות מצוות תפילין שעל זרוע שמאל. שתי מצוות גדולות אשר עתידים לקבל בעת מתן תורה, וזכותן עמדה לישראל כבר מעתה.

לכן, כששרו בני ישראל את שירת הים על שפת ים סוף, היו בטוחים שהצלת כלל ישראל נזקפת לזכות הגברים.

וכשראתה זאת מרים, ידעה בכח נבואתה שאין הדבר נכון, לפי שמלבד הזכויות של הנשים עצמן בקיימן את המצוות המוטלות על הנשים, גם המצוות שהגברים מקיימים נזקפות לזכות הנשים! משום שהאימהות הן שמחנכות את הבנים לאהבת התורה ומצוותיה, והן שמעניקות לבעליהן את היכולת ואת העידוד ללמוד תורה ולקיים מצוות. ואצל הקב"ה יש להענקה זו משקל מכריע.

לפיכך נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וכו', וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם". ענתה לגברים בכח הנבואה ששרתה עליה באותה שעה, ואמרה להם: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". פסוק זה היא קיבלה בנבואה באותה שעה, כדי ללמד את כלל ישראל את המשקל האמיתי של המאפשר לאדם אחר לפעול.

שהרי, אם הרוכב המצרי טבע משום שבא במטרה להזיק לישראל, הסוס מדוע טבע? אלא בגלל שהוא שהוביל את הרוכב לאותה מטרה, ואצל הקב"ה הוא נידון כמו הרוכב עצמו.

והרי הדברים קל וחומר, ומה הסוס שאין בו דעת ואין לו בחירה, והוא מונהג על ידי הרוכב, נידון כמו הרוכב עצמו משום שבלעדיו לא היה המצרי יכול לרדוף אחרי ישראל, אדם בר דעת ובעל בחירה, כגון אישה הטורחת מתוך בחירה עצמית בכדי שבעלה וילדיה ילמדו תורה ויקיימו מצוות ומעשים טובים, ובלעדיה לא היו מגיעים למעלתם הגבוהה, על אחת כמה וכמה שנחשבת היא אצל הקב"ה כמי שקיימה בעצמה את כל אותן המצוות.

נמצא שהצלת ישראל הייתה בזכות הנשים המסייעות, לא פחות מאשר בזכות הגברים הפועלים. וכבר אמרו חז"ל בתלמוד (סוטה יא ע"ב. עיין שם) מהיבט נוסף כי: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים".

אשה המתבוננת בעובדה זו מבינה מיד כי פעולותיה הגדולות אינן מסתכמות במעשי חולין גשמיים פשוטים, אלא מלבד מצוות חסד עם חסר ישע שהיא מקיימת כאשר היא מאכילה רוחצת ומחתלת, משחקת שרה ויוצאת לטיול עם בנה או בתה, ומלבד המצוות הרבות שהיא מקיימת בעצמה, היא בבחינת המנוע המפעיל את כל המערכות הרוחניות הגדולות של בעלה ושל בני המשפחה, ושכרה גדול ועצום.

עוגה וחלב חם

הרב יששכר שלמה טייכטל זצ"ל, בעל שו"ת "משנה שכיר", מספר בהקדמה לספרו שבימי ילדותו היתה אמו אופה מידי יום שישי עוגה מיוחדת רק עבורו, ואומרת לו ולאחיותיו שמכיוון שהוא לומד תורה מגיע לו לקבל עוגה מיוחדת. כוונתה בכך הייתה לחבב את התורה בעיניו ולהלהיבו ללימוד התורה הקדושה.

ומוסיף לספר, שפעם אחת התעכבה האפייה ביום שישי, וכשחזר מבית הכנסת מתפילת שחרית העוגה עדיין לא היתה מוכנה לאכילה. כששאל את אמו על כך כי היה רעב, השיבה לו בחכמה: "מה אעשה, בני, העוגה עדיין לא נאפתה, אך אומר לך עצה להשקיט רעבונך, דע בני יקירי שהגמרא הקדושה פועלת להשקיט הרעב ומשביעה לכל חי ממש כמו העוגה הטובה שאני מכינה לך. קח נא בני את הגמרא וחזור על מה שלמדת השבוע, ומרוב עונג הלימוד תרגיש שבע, ותראה שצדקו דברי, ואדרבה, תטעם טעם נופת צוף יותר ממה שאתה מרגיש באכילת העוגה".

ומעיד הרב זצ"ל: "ואני בשמעי את דבריה הנעימים, הנאמרים בפנים שמחות וצהובות בוערות מאש אהבה לתורה הקדושה מדברת על ליבי, דברים נאמנים אשר תכליתם להלהיב לבבי לתורה, לא נפל בליבי ספק כלל באמיתת דבריה, והאמנתי שבאמת כן הוא, שבעת שהאדם רעב ויושב ללמוד אז ישבע בזה שבע רצון, והלכתי בחשק נמרץ ולקחתי את הגמרא וחזרתי את הנלמד השבוע בתשוקה גדולה עד שבאמת נשכח ממני כל רעבון, וגם העוגה נשכחה ממני. ובתוך כך נאפתה העוגה, ובאמצע הלימוד באה אמי הצדקת והביאה לי העוגה".

ומסיים: "בדברים כאלו וכיוצא בזה השתדלו הורי לחבב את התורה בעיניי, וזהו שגרם לי שכבשתי חיל לעמוד בכל הניסיונות שעברו על ראשי עד שהגעתי עד הלום, ושמן שסכה לי אמי בימי ילדותי, עמדה לי עד היום".

בדומה לכך מסופר על אברך צעיר שהיה ידוע בהתמדתו וביידע המקיף שהיה לו בתורה, וכשנשאל אביו כיצד זכה לבן שקדן ומוצלח כזה, השיב האב: "יוזמה מיוחדת של רעייתי היא שגרמה לכך. שכן בעוד היה בני נער רך, בעת שהיה חוזר מלימודיו בסוף היום, הייתה רעייתי מכינה לו כוס חלב חם עם מאפה ערב לחיך, להשיב נפשו".

החלב החם והמאפה המיוחד שהכינה אמו מידי יום במיוחד עבורו, גרמו לו לחוש את אהבת התורה הבוערת בלב אמו, ומתוך כך הבין והפנים שהתורה היא דבר נעלה ורב ערך, וזה מה שעודד אותו להמשיך לעמול ולהתעלות בדרך התורה והמצוות.

יש לזכור שמילים הנאמרות מהשפה ולחוץ, מתקבלות אצל הילד כמס שפתיים שצריך לומר כדי לעודדו, אבל אינו משוכנע שמתכוונים לכל מילת שבח והתפעלות שאומרים. אולם כאשר המילים מגובות במעשים, ונאמרות במקביל לשפת גוף וטון דיבור המשדרים הערכה והתפעלות, חודרות המילים ללבו ופועלות את פעולתן הנפלאה להצית בלבו אש שלהבת לאהבת התורה ומצוותיה. ומי מוערכת אצל הילד יותר מאמו המייחס לדבריה משקל רב?

זהו כוחו של עידוד הבא מאמא אוהבת לילדיה, באמצעות הבעת תחושות לבה ביוזמות מיוחדות המעוררות בלב הילד רגשי אהבה לכל ערך טוב ונכון.

השארת תגובה