סיכום: שלום ואין שלום

מסע בעקבות יוזמות השלום שצצו במרוצת השנים במטרה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למדנו על הבדלי ההצעות, נחשפנו לתגובת הפלסטינים העיקשת להצעות מרחיקות לכת וחזרנו עם תובנות על הסיכויים לשלום בר קיימא

צילום: לע"מ
צילום: לע"מ
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

"אם הפלסטינים והישראלים רוצים שתי מדינות זה בסדר, אם הם רוצים מדינה אחת זה בסדר מצדי. אני מתווך", אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בספטמבר 2018.

במילים ספורות ובטקס מרשים שניסה לשוות מראה היסטורי, הציג הנשיא דונלד טראמפ את "תכנית המאה" לשלום כולל בין מדינת ישראל לפלסטינים. חזרנו לחלק מהצעות השלום שהוצעו לישראל במשך העשורים האחרונים ועמדנו על הפערים בין אחת לשניה.

הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד.

הפרמטרים הוצגו על ידי שלמה בן עמי, שר החוץ דאז, לפורום שכלל את אהוד ברק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שמעון פרס, דני יתום וגלעד שר (המתווך מטעם הממשלה, לצידו של בן עמי, במשא ומתן בקמפ דייוויד). הדיון נערך במחנה שרגא בגולן. כעבור שלושה ימים החליטה הממשלה לענות לקלינטון בחיוב. חוץ ממתן וילנאי ורענן כהן כל השרים תמכו.

זו לשון ההחלטה שנשלחה ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סמואל ברגר: "החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי בממשלת ישראל מיום 28 בדצמבר 2000 היא כדלקמן: רעיונותיו של הנשיא קלינטון תורמים לחידושו של משא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. אנו רואים ברעיונות אלו בסיס למשא ומתן, בתנאי שהם יישארו, כפי שאכן הינם, בסיס לדיון שהפלסטינים מסכימים עליו ישראל תבקש הבהרות מספר הנוגעות לעניינים בעלי חשיבות של ממש לישראל. ישראל מביעה את הוקרתה לנשיא קלינטון על תרומתו המכרעת, כעת ובמשך כל תקופת כהונתו, לקידום תהליך השלום במזרח התיכון לעבר עתיד טוב יותר לעמי האזור".

הממשלה אף העבירה מסמך הסתייגויות בן כמה עמודים אשר נגעו בעיקר לסידורי הביטחון ולשליטה על המעברים. לגבי הנושאים העקרוניים התשובה הייתה חיובית. על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.

קלינטון הבין זאת כקבלת המתווה ואף ציין בזיכרונותיו במפורש כי 'כל ההסתייגויות [של ישראל] היו במסגרת הפרמטרים'. מעדויות אלו ומתגובת ישראל לעיל נראה כי ישראל הייתה נכונה להמשיך את המשא ומתן על בסיס המתווה. עם זאת, יש לשים לב כי לישראל היו הסתייגויות בכל אחת מהסוגיות המרכזיות שנותרו לב המחלקות, ובניגוד לרושם שנוצר, למעשה כמה מהסתייגויות אלו חורגות מהפרמטרים של הנשיא.

אף על פי זאת, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, מתווה זה איננו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.

תגובת הפלסטינים

ערפאת, מאידך, נסע אל מובארק ולכל מיני ועדות בין-ערביות להתייעצויות, תוך שמופעל עליו לחץ בינלאומי להסכים למתווה. לבסוף, לאחר עשרה ימים, העבירו אנשיו לבית הלבן תשובה שהיו בה הסתייגויות מרוב הנושאים העקרוניים של המתווה ובכך בעצם שלילת המתווה כולו.

מתוך התגובה הפלסטינית אפשר להבין כי 'מתווה קלינטון' אינו עולה בקנה אחד עם הראייה הפלסטינית לגבי הדרך שבה צריך להיראות הסכם קבע. לטענתם, הסכם קבע אינו רק מסמך המכיל עקרונות כלליים ומעורפלים, אלא כלי מקיף הכולל פרטים, מפות, שיטות ולוחות זמנים לסיום הסכסוך. חוסר הבהירות שמצביעים עליו הפלסטינים בא לידי ביטוי, למשל, בחוסר הגדרת הצרכים הביטחוניים האופרטיביים (הלכה למעשה) של ישראל ובפרק הזמן שישראל תיסוג בו מהגדה.

ועידת אנאפוליס

ועידת אנאפוליס הייתה ועידה שהתקיימה בין התאריכים 27 עד 28 בנובמבר 2007 באקדמיה הימית שבעיר אנאפוליס שבמדינת מרילנד, ארצות הברית. בהשתתפות נציגי ישראל, הארגון לשחרור פלסטין, הקוורטט והאיחוד האירופי, ארצות הברית, האו"ם, רוסיה ונציגים ממרבית הליגה הערבית ביניהם מצרים וירדן ומדינות ללא קשר דיפלומטי עם ישראל ביניהן סעודיה, מלזיה, סודאן, לבנון ואף סוריה.

הוועידה התקיימה באצטדיון הכדורסל של אקדמית הצי. ביום הראשון, לאחר הפתיחה הטקסית, נאמו נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויושב ראש אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. ביום השני נאמו שרי החוץ של שאר המדינות המוזמנות. בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני, אשר מגעים לגביו כבר החלו בשיחות אולמרט-אבו מאזן.

ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה השנייה.

בראש המשלחת הישראלית עמדו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, ובראש המשלחת הפלסטינית עמדו נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בתפקידו כיו"ר אש"ף, וראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד.

נשיא ארצות הברית פתח בהקראת הצהרה משותפת, המוסכמת על ישראל ועל הפלסטינים, ועיקרה קריאה להכרה הדדית ושלום והקמת שתי מדינות לשני עמים. המשא ומתן המעשי יתחיל ב-12 בדצמבר 2007, יימשך ברציפות, תוך שאיפה לסיימו עד סוף 2008. שני הצדדים התחייבו ליישם מיידית את התחייבויותיהם למפת הדרכים, וארצות הברית תבקר ותבדוק האם הצדדים אכן ימלאו את חלקם.

"אנו מביעים את נחישותנו להביא קץ לשפיכות הדמים, לסבל ולעשורים של קונפליקט בין העמים שלנו, ולצעוד במסלול אל עידן של שלום המבוסס על חופש, על ביטחון, על צדק, על יושרה ותוך הערכה והכרה הדדית, כדי לקדם תרבות של שלום ואי-אלימות ולהתעמת בחזית מול הטרור ועל כך אנו מתחייבים, הישראלים והפלסטינים…" … בהמשך למטרה של שתי מדינות – ישראלית ופלסטינית – שחיות זו בצד זו בשלום ובביטחון אנו מסכימים להשיק מיידית מתוך רצון טוב, משא ומתן בילטראלי במטרה להגיע להסכם שלום, תוך קיום משא ומתן מתמשך בו נפעל בנחישות כדי להגיע לכלל הסכם לפני סוף 2008".

ההצהרה אושרה בישיבה של ממשלת ישראל בתאריך 2 בדצמבר 2007.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר כי "הצורך בנורמליזציה של מדינות ערב עם מדינת ישראל הוא לא צורך לעתיד הרחוק אלא דבר שצריך להתממש כבר עכשיו. אני מברך את ההשתתפות הרחבה של מדינות העולם בוועידה ובהן גם מדינות ערב שאינן מכירות בישראל".

מפת הדרכים

מפת הדרכים הייתה תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית הוצגה כמימוש החזון אותו הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בנאומו ב־24 ביוני 2002. התוכנית הציעה פתרון הדרגתי, רב-שלבי ורב-שנתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בפיקוח ובסיוע "הקוורטט", ויעדה היה יישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002. התוכנית נכתבה במחלקת המדינה בבית הלבן ומנסחה העיקרי היה דייוויד סאתרפילד.

באופן רשמי, קיבלה הרשות הפלסטינית את מפת הדרכים ללא הסתייגויות.

גם ממשלת ישראל קיבלה באופן רשמי את מפת הדרכים, אך עם זאת היא הגישה לארצות הברית מספר הערות, במסמך שכותרתו "14 ההערות של מדינת ישראל למפת הדרכים".

בין ההערות קיימות דרישות לא לדון במסגרת המשא ומתן בהתיישבות ביהודה ושומרון, במעמד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה בירושלים, "הדגשת זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית שאליה תיאסר שיבת פליטים פלסטינים, כולל הצהרה פלסטינית בדבר ויתור על זכות השיבה" והתניה של התקדמות במתווה ב"הפסקה מוחלטת של הטרור האלימות וההסתה" ("על הרשות לחנך לשלום"). להערות אלה אין תוקף משפטי. ארצות הברית הבטיחה להתייחס להערות של ישראל "באופן מלא ורציני", אך לא נתנה להם תוקף מדיני מחייב.

ישראל לא הקפיאה את בניית ההתנחלויות, ולא פירקה את כל המאחזים הלא חוקיים שהוקמו מאז, חלק מהם אף הכשירה בדיעבד.

יש הטוענים שהרשות הפלסטינית עשתה מעט מאוד כדי לעמוד במשימה של ריסון ארגוני הטרור פירוקם והקמת כוחות ביטחון ממשלתיים בלעדיים, אך עם זאת קיימה בחירות חופשיות ועשתה צעדים לכיוון של רפורמה מדינית ברשות.

על פי דו"ח שב"כ שמציין את התפלגות ההרוגים הישראלים מפעולות טרור פלסטיני בין השנים 2000-2008, חלה ירידה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים משנת 2003. יש המייחסים את הירידה בהרוגים כתוצאה מריסון הטרור הפלסטיני על ידי הרשות הפלסטינית.

בסופו של דבר, לוח הזמנים שהציבה מפת הדרכים כשל, מאחר שהיעד אותו הציבו לסיום הסכסוך, סוף שנת 2005 חלף, וכן לאחר הבנה שלא ניתן יהיה להגיע להבנות על עיקרי ההסכם. לאחר ההבנה כי לא ניתן יהיה להגיע להסכם מסודר עם הפלסטינאים, הציע ראש הממשלה אריאל שרון צעד במהלך חד-צדדי מצד ישראל, שבא לידי ביטוי במהלך שנת 2005 בביצוע תוכנית ההתנתקות.

סדר בההצעות

ובכן, ההתלבטות של הממשל האמריקאי הסתיימה: ממשל טראמפ נצמד רשמית בעסקת המאה לפתרון שתי המדינות תוך סטיות ניכרות וביטול כל האיזונים הפנימיים במדיניות – את מדיניות כל קודמיו בבית הלבן בחמשת העשורים האחרונים, שהתבססה בעיקרה על החלטות מועצת הבטחון של האו"ם 242 ,338 מ־1967 ו־1973, בהתאמה.

חידוש חשוב בתכנית טראמפ הוא ביטול ההבחנה, שהיתה מקובלת על הממשלים האמריקאים הקודמים, בין גושי ההתנחלויות הגדולים הסמוכים לקווי 4 ביוני 1967 ובסביבות ירושלים, שאמורים היו להסתפח לגבולותיה החדשים של מדינת ישראל, לבין ההתנחלויות שבעומק השטח הפלסטיני.

טראמפ מפנה עורף להחלטת מועצת הבטחון 2334 ,וקובע: שום התנחלות לא תפונה. מכאן נובע גם היקף השטח של המדינה הפלסטינית, שיצטמצם לכדי 70 אחוזים משטח יהודה ושומרון. גם בכמה סוגיות ליבה אחרות מציג טראמפ מודלים שונים מאלה של קודמיו, רובם המוחלט לטובת ישראל.

סוגיית השטחים וההתנחלויות תכנית טראמפ תומכת בסיפוח של עד כ־40 אחוזים משטחי C לישראל, לצד פיצוי טריטוריאלי עבור הפלסטינים, לרבות באזור מערב הנגב. דהיינו, המדינה הפלסטינית תקום על כ־70 אחוזים משטחי הגדה המערבית (לא כולל חילופי השטחים). כמו כן, על פי התכנית יפונו מאחזים בלתי חוקיים בלבד (כ־80 במספר כיום), כלומר לא יפונו התנחלויות והתנחלויות מבודדות יישארו כמובלעות בריבונות ישראל. ישראל תתחייב להקפיא את הבניה בגדה המערבית לתקופה של ארבע שנים, שבמהלכן יתנהל משא ומתן על הקמת המדינה הפלסטינית. 'תכנית המאה' מכירה בריבונות ישראלית בהתנחלויות בגדה וכן בכל שטח בקעת הירדן. התכנית כוללת אפשרות להסכים על חילופי שטחים מאוכלסים באזור המשולש שבשטח ישראל גופא, הכולל את כפר קרע, ערערה, באקה אל־גרביה, אום אל־פאחם, קלנסווה, טייבה, טירה, כפר ברא וג'לג'וליה. על פיה, באזורים אלו, שבהם מגדירים עצמם התושבים כפלסטינים, חילופי השטחים יאפשרו את הפיכתם של יישובים אלו לחלק מהמדינה הפלסטינית.

בנוסף, יתקיים רצף טריטוריאלי בין רצועת עזה לגדה המערבית, באמצעות קישור תחבורתי אשר יכלול מנהרה ושני כבישי גישה מהירים ותיתכן הקמתה של מסילת רכבת מודרנית, שתאפשר לפלסטינים את חציית בקעת הירדן.

מתווה קלינטון (2000) 

מבסס את הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית על קווי 4 ביוני 1967 ,או על קו שביתת הנשק במלחמת העצמאות. הוצע כי המדינה הפלסטינית תקום על 96-94 אחוזים מהגדה המערבית בתוספת של עד 2 אחוזים בהסדרים מיוחדים שאינם ריבונות. ישראל תספח מהגדה את גושי ההתנחלויות הגדולים ובתמורה תעניק לפלסטינים שטחים בקרבת הרצועה, למען הרחבתה על בסיס יחס של 3:1 .80 אחוזים מהמתיישבים ביהודה ושומרון יישארו תחת ריבונות ישראלית בגושי ההתנחלות שיסופחו לישראל.

בנוסף, הוצע כי ישראל תוותר על ריבונותה בבקעת הירדן, אולם יהיה מדובר בנסיגה הדרגתית שתאפשר נוכחות צבאית ישראלית בבקעה למשך שש שנים נוספות: שלוש שנים שבהן ייושם הסכם הקבע, ועוד שלוש שנים תחת ריבונות פלסטינית.

מפת הדרכים (2003 )

בשלב השני של התכנית המדינית של הנשיא ג'ורג' וו. בוש והקוורטט הבינלאומי למזרח התיכון, יתמקדו המאמצים באפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות זמניים, כתחנת ביניים בדרך להסדר קבע. בשלב השלישי, יושק באופן רשמי תהליך משא ומתן רציף ומעשי שיוביל להסדר קבע בנושא הגבולות. בנוסף, תוקפא הבניה בהתנחלויות, יפורקו המאחזים שנבנו לאחר מארס 2001, וישראל תיסוג מהשטחים שנתפסו לאחר תחילת האינתיפאדה השניה.

אנאפוליס

בשיחות בין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט לבין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, בתיווכה של מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס, הוצע כי ישראל תיסוג לגבולות 1967 עם חילופי שטחים אשר יכללו את סיפוחם של גושי ההתיישבות בהיקף של 5.6 אחוזים לתחומי ישראל (הכוללים את שלושת גושי ההתנחלויות הגדולים), ובתמורה יינתן פיצוי לפלסטינים בהיקף של 8.5 אחוזים משטחי ישראל. את הפער הנותר ליחס של 1:1 בחילופי השטחים ימלאו 70 אחוזים של המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית. לא תתאפשר נוכחות ישראלית בבקעת הירדן.

סבב ג'ון קארי (2013-14)

תוכנן משא ומתן על גבולות בטוחים ומוכרים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית, בהתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, בהתאם להחלטה 242 של מועצת הבטחון. כל הסכמה בין הצדדים שתביא לשינוי הגבולות המוצעים במתווה, תקבל הכרה בינלאומית. כן תישמר הנוכחות הצבאית הישראלית בבקעת הירדן; יכולותיהם של מנגנוני הבטחון הפלסטינים תקבע את משך הנוכחות הישראלית בה.

סוגיית ירושלים והמקומות הקדושים

 'תכנית המאה' תומכת בשליטה ישראלית בירושלים היהודית, לרבות בעיר העתיקה, לצד נוכחות פלסטינית מצומצמת. שכונת אבו דיס ושכונות נוספות במזרח ירושלים תוכרנה כבירה הפלסטינית ויתאפשרו לפלסטינים חופש הפולחן והגישה למקומות הקדושים. גבולה הישראלי של ירושלים יסתיים בגדר ההפרדה בעוד השכונות שמחוצה לה יוכרו כפלסטיניות. אשר להר הבית ומסגד אל־אקצא, יישמר הסטטוס קוו תוך שיתוף פעולה עם ירדן.

מתווה קלינטון: אשר לחלוקה האורבנית שלירושלים, אזורים שבהם מתגוררים יהודים יהיו חלק מירושלים הישראלית, ואזורים שבהם גרים ערבים יהיו חלק מאל־קודס הפלסטינית. בעיר העתיקה – הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי יהיו תחת ריבונות פלסטינית, בעוד הרובע היהודי יהיה תחת  ריבונות ישראלית.

הרובע הארמני יחולק לשני חלקים, כך שיתאפשר מעבר בריבונות ישראלית בפרוזדור משער יפו לכותל המערבי בעוד שאר הרובע יהיה תחת ריבונות פלסטינית. כמו כן, תחול ריבונות פלסטינית בהר הבית לצד ריבונות ישראלית בכותל המערבי.

קלינטון תמך בחלוקה 'אנכית' של הר הבית: מסגדי אל־אקצא, כיפת הסלע והרחבה שביניהם יהיו תחת ריבונות פלסטינית; החלל התת־קרקעי שמתחת למסגדים, שבו יתכן שטמונים שרידי בית המקדש, יוכר כבעל מעמד מיוחד. במתאר זה, הוצעו שתי חלופות: באחת, תחול ריבונות ישראלית בחלל תת־הקרקע של הכותל המערבי. בשניה, מוצע להקים מנגנון פיקוח בינלאומי אשר יגביל את הריבונות הפלסטינית בחלל התת־קרקעי.

מפת הדרכים: על פי התכנית המדינית של טראמפ, יש לדון בסוגיית ירושלים בוועדה הבינלאומית השניה בהתאם להצלחת השלבים השונים בתכנית.

אנאפוליס: בשיחות אולמרט־אבו מאזן, הוצע כי ירושלים תחולק על בסיס אתני, כשהשכונות הערביות יהיו תחת ריבונות פלסטינית בעוד השכונות היהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית. כמו כן, בחלקה הפלסטיני של ירושלים תוכרז הבירה הפלסטינית.

במסגרת השיחות הוצע כי ישראל תוותר על ריבונותה בעיר העתיקה, אשר תקבל מעמד בינלאומי על בסיס תכנית החלוקה. האגן הקדוש יוגדר כשטח בנאמנות של חמש מדינות: ישראל, המדינה הפלסטינית, ירדן, ערב הסעודית וארצות הברית. למתחם תתאפשר כניסה חופשית למאמיני כל הדתות וחמש המדינות יקבעו הסדרים למתחם. ההסכם לא דן בסוגיית הריבונות באגן הקדוש, ונקבע כי סמכויות הניהול יועברו לידי משטר הנאמנות הבינלאומי.

סבב ג'ון קארי: המתווה דוגל בגישה חופשית ולא מצומצמת למקומות הקדושים. ירושלים תוכר באופן בינלאומי כבירת שתי המדינות, ויובטח חופש תנועה מלא למקומות הקדושים בהתאם לסטטוס קוו. למרות שלא התייחס באופן מפורש לסוגיית חלוקת ירושלים, קרי קבע כי אין לחלק את ירושלים כפי שהיתה ב־1967.

סוגיית הפליטים

על פי 'תכנית המאה', לא תתאפשר זכות שיבה לישראל לפליטים פלסטיניים ואת הפתרון יש ליישם מחוץ לגבולות המדינה. יוקם מערך לפיצוי הפליטים ואף תיתכן שיבה סמלית תחת פיקוח. רוב הפליטים הפלסטינים בירדן, לבנון וסוריה יוותרו במקום מושבם ויזכו לתמיכה כלכלית. מתווה קלינטון: המתווה הציע פתרון משולב לבעיית הפליטים אשר יקשר בין שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי. עם זאת, לא תתאפשר זכות שיבה ספציפית לישראל, אלא שההסכם יכלול כמה חלופות אפשריות עבור הפליטים.

רשימת החלופות כוללת יישוב פליטים במדינה הפלסטינית או בשטחים בישראל שיועברו במסגרת חילופי השטחים, שיקום במדינות מארחות, יישוב מחדש במדינות שלישיות או כניסה לישראל. המתווה הבהיר שהחזרה לגדה המערבית, לרצועת עזה ולאזורים שיוגדרו במסגרת חילופי השטחים תהיה זכותם של הפליטים הפלסטיניים. שיקום במדינות אחרות, יישוב מחדש או קליטה בישראל תהיה תלויה במדיניות של אותן מדינות. בנוסף, קלינטון הצהיר כי יש להקים ועדה בינלאומית שתעסוק בפיצויים, יישוב מחדש ושיקום. ארצות הברית הצהירה כי היא מוכנה לעמוד בראש המאמצים הבינלאומיים לסייע לפליטים.

אנאפוליס: המתווה שהוצע בשיחות אולמרט־אבו מאזן, כלל את אישור קליטתם של כ־5,000 פליטים פלסטיניים לאורך תקופה של כחמש שנים, בתוך שטחי הקו הירוק (על פי ק' רייס). זו היתה הצעתו ההתחלתית של אולמרט, בעוד דיווחים שונים מרמזים כי אולמרט ואנשיו הסכימו לקליטתם של 100.000 פליטים תוך 15 שנים (על פי ח"כ לשעבר חיים רמון).

מפת הדרכים: לפי התכנית המדינית, השאיפה היא להגיע לפתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי לסוגיית הפליטים שהיה אמור להיקבע בוועידה הבינלאומית השניה במסגרת השלב השני של התכנית. סבב ג'ון קארי: על פי המתווה, יש להעניק פתרון צודק ומוסכם לפליטים הפלסטיניים בסיוע בינלאומי שנחוץ לפתרון כולל, אך יהיה עליו להתכתב עם פתרון שתי המדינות ועם יסודות אופיה של ישראל, קרי לא תתאפשר שיבה לישראל. עם זאת, תיתכן שיבה מצומצמת של פליטים כמחווה הומניטרית בהתבסס על הסכמה ישראלית בלבד.

סוגיית הבטחון

'תכנית המאה' תומכת בשליטה בטחונית־ישראלית בכל מעברי הגבול, לצד הדרישה לפירוקה של המדינה הפלסטינית מכל סוג של נשק, ומתן אפשרות לישראל להמשיך במלחמה בטרור ובהסתה נגדה. כמו כן, פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה מהווים תנאי להקמת מדינה פלסטינית. בקעת הירדן מוגדרת בתכנית כקריטית לבטחונה של ישראל ולפיכך תישאר תחת ריבונות ישראלית.

ישראל תחזיק בשליטה על המרחב האווירי והספקטרום האלקטרומגנטי מקו הירדן ומערבה. חיל הים הישראלי יפעל למנוע את כניסתם של כלי נשק למדינה הפלסטינית (כולל רצועת עזה). כמו כן, המדינה הפלסטינית תהיה מנועה מליצור כל ברית בטחונית, צבאית או מודיעינית שעלולה להשפיע על בטחון ישראל.

מתווה קלינטון: הציע כי המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינה לא־צבאית וקבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. הוצע כי למדינה הפלסטינית תינתן הריבונות על מרחבה האווירי, אך שני הצדדים יצטרכו ליצור הסדרים מיוחדים כמענה לצרכי בטחון של ישראל.

אנאפוליס: בשיחות אולמרט־אבו מאזן הוסכם כי על המדינה הפלסטינית להחזיק בכוח משטרתי חזק, אך היא תהיה נטולת צבא. כמו כן, בוועידת המדינות התורמות שנערכה בפריז בהמשך לוועידת אנאפוליס הובטח סיוע כספי לשיקום כוחות הבטחון הפלסטיניים.

סבב ג'ון קארי: ישראל תמשיך לשלוט במעברי הגבול לירדן מתוך הכרה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. המדינה הפלסטינית תהיה בעלת כוחות בטחוניים מוגבלים כחלק מהיותה מדינה מפורזת. בנוסף, יוקם גוף בינלאומי שמשימתו תהיה הרתעה ובטחון הגבולות.

לסיכום, סוגיות הליבה שבמחלוקת, אשר נועדו לפתרון במשא ומתן על הסדר הקבע, נותרו בעינן בשני העשורים האחרונים, ובחלקן אף גדלו הפערים בין הצדדים במקביל להתפתחויות בשטח ובמציאות הגיאו־פוליטית. לאורך השנים הציע הממשל האמריקאי, תחת נשיאים רפובליקנים ודמוקרטיים, כמתווך העיקרי (ולעתים, היחידי) בין ישראל לפלסטינים, כמה מתווים עיקריים.

כולם כאחד היו מבוססים על הגעה במשא ומתן להסדר קבע שיתבסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים, שטחים תמורת שלום, ברוח החלטות מועצת הבטחון 242 ו־338. קו ישיר ורציף מחבר את תכנית האוטונומיה של ממשל קרטר מ־1978 שנכללה במסגרת להסכם השלום בין ישראל למצרים, דרך אוסלו על נגזרותיו, ועד תכנית טראמפ. ואולם, הנשיא טראמפ שינה איזונים פנימיים והיטה את ההצעה האמריקאית בכבדות ובאופן ברור לכיוון העמדה הישראלית, תוך היוועצות הדוקה עם ישראל, על חשבון הפלסטינים.

סוף דבר, ניתן למצוא בהצעות השלום הרבות מוטיבים של היעדר התחשבות באינטרס הישראלי. אצל טראמפ כללי המשחק השתנו לטובת ישראל באופן משמעותי. האם זו תהיה המדיניות שיאמץ כל מי שיישב בעתיד בבית הלבן? זו כבר שאלה פתוחה.

השארת תגובה