האדמו"ר מלעלוב המיס את לב הרופא

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

נס קריעת ים סוף מביא את בני ישראל לשיר את שירת הים, והתורה מספרת לנו מה בני ישראל ראו שהביא אותם לשירה הגדולה.

רש"י מביא את דברי חז"ל "שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולין מצד זה, כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו". לכאורה הרי בני ישראל רואים נס כזה של בקיעת הים והם עוברים ביבשה בתוך הים כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם. האם יתכן לאחר נס כזה שיתאפשר למצרים שוב לתקוף את בני ישראל? האם לנוכח נס זה יש לחשוש ממשהו? למדנו שגם לאחר נס עצום שלוות הנפש אינה מגיעה באופן אוטומטי, כל הזמן המוח מצמיח חששות ופחדים עד שהקב"ה רצה להביא לבני ישראל שלווה ורגיעה, ומשום כך פלט הים את גופם המת של המצרים.

וכך נאמר: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים… וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". יש להבין, ראשית מדוע כפל הלשון "וירא ישראל" גם על מצרים וגם על היד הגדולה במצרים, ולא  ניתן לכלול זאת בראיה אחת? זאת ועוד, הרי את המצרים המתים פלט הים כעת,  אבל 'היד הגדולה' אשר עשה ה' במצרים זה קרה כבר הרבה לפני כן, מדוע עכשיו הוא הזמן המתאים להודות על כך?

מסביר בעל ה"בן איש חי" זי"ע על פי המסופר בגמרא (ברכות נד), שאחד האמוראים – בנו של רבינא הלך במקום שנקרא 'ערבות' והיה צמא מאד למים, והקב"ה עשה לו נס וברא לו שם מעיין. מאז – בכל פעם שהיה עובר במקום, היה אומר "ברוך שעשה לי נס בערבות". לימים הלך למקום אחר, שנקרא רסתקא דמחוזא, ושם נפל עליו גמל שהשתגע, והיה בסכנה. וגם אז עשה לו הקב"ה נס ונפרצה לו החומה והוא ברח מאחוריה. מני אז, בכל פעם שעבר בערבות אמר: "ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל", ובכל פעם שעבר ברסתקא דמחוזא אמר: "ברוך שעשה לי נס גם בגמל ובערבות". ומכך לומדת שם הגמרא, שכאשר נעשים לאדם שני ניסים, עליו להודות בכל פעם שמזכיר אחד – גם את הנס השני.

מכיון שכך, כאשר עמדו ישראל על שפת הים, וראו את המצרים מתים, כשכל אחד ואחד מהם רואה במוחש את הנוגש שלו,  שעינה והתעלל בו, סופג בדיוק כפי מעלליו מידה כנגד מידה – הם הודו. וכמובן הם נזכרו גם בנס הנוסף שארע להם, אשר מהווה את הסיבה להיותם כאן –  "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים".

מה היא אותה "יד הגדולה" שהם נזכרו בה דווקא עכשיו? כשהשליכו את משה ביאור אחרי שפרעה גזר "כל בן הילוד היאורה תשליכהו", באה בתיה בת פרעה "ותשלח את אמתה" – ידה, והיד התארכה עד שהגיעה לאותה תיבה, ובכך ניצלו חייו של משה רבנו.

ממשיך ה"בן איש חי" זי"ע ואומר: אותה יד ארוכה היא אותה "היד הגדולה" שעליה הודו ישראל כאשר נקרע להם הים, שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה". כי באותה שעה בה עמדו עם ישראל על שפת הים, הם נזכרו במשה רבינו בהצלתו הפלאית לפני כשמונים שנה על ידי בתיה בת פרעה שנשתרבבה ידה להיות גדולה, וכעת בבואם להודות על הנס שנעשה להם כאן, הם אינם שוכחים גם את הנס השני, את אותה יד גדולה של בת פרעה, שלולא נס ההוא, מי יודע היכן הם היו עכשיו…

ניתן לבאר זאת ביתר עומק. בני ישראל הגיעו ברגע זה לנס הגדול מכולם של קריעת ים סוף. הם עכשיו רואים את המלאכה מושלמת כאשר מצרים מת על שפת הים. אבל אז לפתע הם מסתכלים אחורה שנים רבות, ומבינים שנס יציאת מצרים מתחיל הרבה לפני כן. הוא כבר מתחיל אצל בתיה בת פרעה המושיטה את ידה לנילוס לנוכח תיבה קטנה עם תינוק בוכה וידה מתארכת.

אמנם זה נראה עכשיו משהו זוטר לעומת נס קריעת ים סוף. אך לא ולא. הם מבינים שזה "יד גדולה". שהניסים מתחילים בדברים קטנים עד שרואים את התמונה הגדולה. כל שעלינו לעשות זה הוא לעמוד מן הצד, ולהבחין כי הקב"ה מנהל את עולמו בחסד וברחמים, בחכמה ובתבונה, ועלינו רק להאמין בה' ובמשה עבדו שהכל לטובה.

כדי להגיע למצרים מת על שפת הים צריך גם לראות את היד של בתיה בת פרעה ולהבין שהכל מתחיל משם וגם זה הוא יד גדולה. אז מתבררת תמונה שלמה שמביאה אותנו ל- 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. כך היה נס פורים, בסיומו התגלתה מסכת ניסים מופלאה שטווה הקב"ה, הכתובה ב"מגילת אסתר" – המגלה את ההסתר.

אחד מגדולי בעלי תשובה בדורות הקדמונים, היה הצדיק רבי חיים מפיעטרקוב זצ"ל, בפולין, הידוע בכינוי "דוקטור ברנהארד" – שהתנהג בתחילת דרכו כמתבולל ונחשב בשעתו מגדולי הרופאים שבכל מזרח אירופה. באורח מופלא ביותר מצא האיש את דרכו בחזרה אל צור מחצבתו, ושב אל ה' בכל לבו, התעלה במדרגות, עד שהתפרסם כבעל רוח הקודש ורבים מחסידי הדור השכימו לפתחו.

בטרם חזר בתשובה, הוזעק פעם רופא זה ביום כיפור, אל מיטתו של רוזן פולני גוסס. ויהי כבואו לשם מצא שהחולה כבר נפח רוחו, וכי לחינם בא. אולם בשובו הביתה חלף על פני העיירה לעלוב, רכוב על סוסו, ושם הוזעק להגיש עזרה לכלת הרה"ק רבי דודל זי"ע שנתקפה בציריה. הרבי ברכו כי "בזכות המצוה הגדולה שקיים עכשיו, ימחלו לו כל העבירות שעשה עד עתה". לאחר מכן הפליג עמו בשיחה ארוכה, שיחה מלב אל לב, עד אשר נגע בציפור הנפש שלו, כשהרבי קורא ברגש: "חיים דוד, אילו היית חוזר בתשובה, היית גורם בכך נחת רוח עצומה לאביך שבשמיים…".

באותו רגע נמס לב האבן. הנשמה הטהורה הפשילה מעליה את הקליפה וחזרה לכור מחצבתה.

אחרי זמן כשהעביר לפני העיניים, את ההשתלשלות הנאדרה של חזרתו אל האור האלוקי, נזכר רבי חיים דוד זצ"ל בדברים המאלפים שאמר לו הצדיק באותו יום כיפור: בספר "שמואל" מסופר (שמואל, א' ט' א"ו) כי לפני שנמשח שאול למלך על ישראל, אבדו לאביו אתונות והוא יצא עם נערו לחפש אחריהם. עברו שניהם בצוותא הרים וגאיות, חיפשו בלא הפוגה במשך שלושה ימים ולא מצאו. משלא עלה בידם לגלות את האתונות, אמר הנער אל שאול: לא הרחק מכאן יושב שמואל הרואה – הנביא, הבה ניגש אליו "אולי יגיד לנו את הדרך אשר הלכנו עליה"?

שאל הרבי מלעלוב זצ"ל: למה הפסוק משתמש בלשון עבר "אשר הלכנו עליה?" מדוע אינו אומר "אולי יגיד לנו את הדרך אשר נלך בה"? הרי חפצם היה לקבל את עצת הנביא על הדרך שבה ראוי להם ללכת מכאן והלאה? אלא, המשיך והסביר לו הרבי זצ"ל, כל דרך אשר אדם הולך בה יש לה תכלית. אין אדם הולך סתם ככה, לחינם. למראית עין היתה הליכת שאול הליכת – שווא,  כי את האתונות לא מצא, אבל, לאמיתו של דבר הלך אז בדרך שהוליכה אותו אל הכתר. וזה מה שרצה לברר אצל הנביא שמואל מדוע הוא נשלח לחפש אתונות של אביו כשהם כבר לא נמצאים.

ככה גם אתה היום, אמר לפרופסור המהולל. יצאת להגיש עזרה לפריץ שכבר מת. נסיעה לחינם – הלא כן? אך לאמיתו של דבר הוליכו אתכם דרך זו ישר אל המבוע… אל מקור חייך.

בעת קריעת ים סוף הבינו בני ישראל את כל הדרך אשר הלכו בה, מאז היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

השארת תגובה