נחום: עוור, גידם וקטוע רגליים

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד, כב).

חז"ל אומרים, שבני ישראל היו יראים להיכנס למים, עד שקפץ נחשון בן עמינדב וירד תחילה, ואחריו באו כל ישראל. חז"ל מוסיפים ואומרים, שכשנחשון נכנס למים, הם לא נבקעו מיד. הוא פסע בתוך המים עד שהגיעו לגרונו, ורק לאחר שקרא: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב) נבקע הים.

כה גדולה היתה מסירות נפשו של נחשון!

*************

רבי אליהו לופיאן זצ"ל מביא רעיון עמוק בשם הסבא מקלם זצ"ל:

כל הפעולות שעשה אברהם אבינו היו בריצה ובמהירות: "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל" (בְּרֵאשִׁית יח, ב), "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה" (שָׁם ו). כך הוא גם מורה לשרה: "וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שָׁם),ובהמשך – "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם", "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (שָׁם ז).

גם כאשר הקב"ה מצווה אותו לעקוד את יצחק בנו – הזדרז אברהם והשכים בבוקר לקיים את המצווה, כמו שנאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (שם כב, ג), ובעצמו – מבלי לבקש זאת מאחד מעבדיו – "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ (שם)", כפי שהביא רש"י: "שהאהבה מקלקלת השורה".

מכל מקום, לא כתוב שאברהם "רץ", או לכל הפחות "מיהר", להגיע אל מקום העקדה. כאן התורה אומרת: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים" (שָׁם), "וילך" – דווקא!

גם כשהוא פונה אל נעריו, הוא אומר להם: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (שָׁם ה), וכן בהמשך: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (שָׁם ו):

נשאלת השאלה, מדוע כאן התורה לא אומרת: "ויקום" "וירוץ", או "וימהר אברהם", "אל המקום אשר אמר לו האלוקים"?

הוא מבאר: כאשר נדרשת מאדם לעשות פעולה של קידוש השם, פעולה הדורשת מסירות נפש – לעיתים נדרשת לכך מהירות, ולעיתים אדרבה, המהירות פוגמת, ונדרש ממנו לעשות את הפעילות במתינות וביתר ישוב הדעת!

כשהקב"ה ציוה את אברהם לעקוד את בנו – אברהם משכים בבוקר וחובש בעצמו את חמורו. הוא מזדרז ומתאמץ לקיים את המצווה. אבל כשהוא מתחיל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים – כאן אדרבה, המתינות מגבירה ומעצימה את מסירות הנפש פי כמה וכמה!

קל יותר לרוץ ולגמור מאשר ללכת במתינות, ולהתבונן שוב ושוב בציווי האלוקי ובקיומו. המתינות "מזמינה" את יצר הרע, שמנסה להתווכח, מנסה להסביר שלא לכך התכוון האלוקים, שמנסה להעלות תהיות על צדקת הדרך: 'הרי רק אתמול אלוקים אמר לך: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (שָׁם כא, יב), הרי במעשה זה הנך סותר את כל משנת חייך לפיה אין להאמין לעבודה הזרה המצווה על אבות להקריב את בניהם, ולהאמין בא-ל אחד רחום וחנון'…

ללכת במתינות, להרהר ולחשוב על מהות המעשה, ולמרות זאת להמשיך וללכת, מבלי להעלות על הדעת כל פקפוק בציווי האלוקי – זוהי מסירת הנפש במדרגה הגבוהה ביותר!

התורה מלמדת אותנו – מתוך התבוננות בהליכותיו של אברהם אבינו – כי יש מצוות ששומה על אדם לרוץ ולקיימן, ויש מצוות שאדרבה, נדרשת בהם מתינות יתר ושיקול הדעת. המתינות היחסית שהייתה לאברהם העצימה את המצווה, ועד היום – דורות על גבי דורות – אנו נהנים מפרותיה של העקדה.

************

בגמרא (תענית כא ע"א) מובא המעשה הנודע בנחום איש גמזו:

"אמרו עליו, על נחום איש גמזו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קטוע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מיטתו מונחות בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים.

פעם אחת ביקשו תלמידיו לפנות מיטתו, ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים, ואחר כך פנו את מיטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית – אין הבית נופל. פינו את הכלים, ואחר כך פינו את מיטתו, ונפל הבית.

אמרו לו תלמידיו: רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך?

אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משאוי שלושה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך – יסתמאו, ידיי שלא חסו על ידייך – יגדמו, רגליי שלא חסו על רגלייך – יקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך!

אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך".

שואל הסבא מקלם זצ"ל: וכי מה היה עליו לעשות? האוכל הרי היה מונח בתוך אחד המשאות! ללא ספק נחום איש גמזו מיהר – במקסימום האפשרי – לפרק את המשא, וזרז את עצמו – עד כמה שניתן – להמציא את האוכל לעני. הוא לא הלך לנוח לכמה רגעים… איזו תביעה יש, אפוא, עליו? מדוע גזר על עצמו עונש כה חמור?

התשובה: נחום איש גמזו הרגיש שהייתה חסרה לו מסירות נפש לקיום המצווה!

מי שיש לו מסירות נפש – מחזיק סכין ביד, וחותך את החבלים של המשא ולא מתיר אותם, גם אם הוא משתדל להתיר אותם במהירות המרבית…

מי שיש לו מסירות נפש – מחזיק פרוסה של לחם בכיס, כדי שאם יזדמן לפניו עני רעב – יוכל לתת לו אותה מייד, מבלי שיזדקק לפרק משאות.

מי שיש לו מסירות נפש – חושב מראש על כל מיני מצבים שעלולים להיווצר, ומקדים להם תרופה!

מסירות נפש דורשת מאדם להיות מחושבן!

הקב"ה דקדק עם נחום איש גמזו – 'וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד' (תְּהִלִּים נ, ג) מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא ע"ב) – והוא נענש על החיסרון הזה, גם אם הוא מקרה שקורה פעם באלף שנה.

השארת תגובה