הנסיך שנסע עם היהודי ליריד

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

לעת זקנתו של הרב הקדוש רבי לייב שרה'ס, קיבל עליו הצדיק רבי עזריאל מפלוצק, תלמיד המגיד ממאזריטש, ללוותו בדרכיו ונסיעותיו. פעם אחת נסעו לווילנא, וכשלש פרסאות סמוך לעיר נתקלו בבית מזיגה של יי"ש. שהיה בבעלותו של יהודי עשיר גדול. הם סרו להתאכסן שם.

בבוקר שלח רבי לייב את רבי עזריאל לקרוא לבעל הבית. כשבא לפניו, אמר לו: "לך לרחוב הנכרים, וקרא לי את פלוני הנסיך, ותאמר לו כי באכסניה שלך יש כעת יהודי בשם לייב בן שרה, והוא מבקש מהנסיך שתיכף יבוא אליו". לגלג בעל הבית ואמר: "האם השתגעתי" לעשות כזאת? הרי מי שנכנס לאותו רחוב, אינו בטוח שיצא משם חי, ובנוסף לכך הנסיך, הוא בן מלכים ומעולם לא דיבר עם יהודי, ואיך אעיז לבוא ולומר לו שיהודי אחד קורא לו לבוא אליו?" גער בו רבי לייב ואמר לו: "הידעת מי אני? אני לייב בן שרה, ואם לא תשמע לי, תתחרט".

באותה השעה נפלו פתאום למשכב וחלו בחולי גדול שני בניו ואשתו של בעל הבית. ראה האיש שהסכנה גדולה, רץ אל הצדיק ואמר לו: "הנני מוכן לעשות כל אשר יצוני הרבי, ובלבד שיסיר ממני את המגיפה". אמר לו הצדיק: "לך מהר אל הנסיך, בלי להתעכב, וקרא אותו אלי, ובני ביתך יתרפאו מיד".

הלך האיש בפחי נפש למקום הסכנה ובשליחות מסוכנת זאת, תוך כדי פחד גדול שהיה שרוי בו, עד שהגיע לרחוב הנכרים ושם פילס דרכו לעבר היכל הנסיך.  דפק על השער, ואחד מעבדי הנסיך יצא ושאל אותו מה חפצו. השיב: "אני צריך את הנסיך". הלך העבד ואמר למשרתי הבית כי יהודי אחד עומד בחוץ ורוצה לראות את הנסיך. ניגשו המשרתים וסיפרו לנסיך שיהודי אחד מבקש לדבר איתו. אמר הנסיך: "הביאוהו אלי".

כשבא לפניו, פתח היהודי ואמר: "אדוני הנסיך, באכסניה שלי נמצא כעת יהודי זקן ושמו לייב בן שרה, והוא ציוה עלי לקרוא את אדוני שיבוא אליו תיכף ומיד. כששמע הנסיך את שמו של ר' לייב נבהל מאד, ואמר: "הנה אני הולך, אני מיד הולך, רק חכה לי רגע אחד עד שאתלבש ותיכף אלך". השתומם האיש מאד למראה הבהלה שאחזה בנסיך כששמע את שמו של רבי לייב שרה'ס. ובינתים הנסיך התלבש מהר ולאחר מכן הלך ברגליו עם היהודי, במקום לנסוע במרכבתו כהרגלו. בבואם אל בית היהודי, ציוה הצדיק את בעל האכסניה שילך לראות את שלום בני ביתו החולים. קיים בעל הבית את צוויו של הצדיק, וביינתים הסתודד הצדיק עם הנסיך למשך כמה רגעים. לאחר מכן, ציוה רבי לייב את רבי עזריאל לחבוש את הסוס, ונסעו משם, ואף הנסיך שב להיכלו. כשבא הנסיך לביתו והתבונן על כל מה שקרה לו, תמה על עצמו למה נפחד ונבהל כל כך לרוץ לאיזה יהודי ששמו לייב בן שרה. הוא שלח מיד אנשי חיל לאכסניה וציווה אותם שיביאו אליו את האיש הזקן המתאכסן שם. הם מהרו לשם, אבל כבר לא מצאוהו. חזרו והשיבו לנסיך, שאותו הזקן כבר יצא לדרכו.

חלפה תקופה קצרה, ויום אחד לפני חג הפסח, נאבד פתאום העבד הנכרי של אותו היהודי בעל האכסניה.

חיפשו אחריו בכל המקומות ולא מצאוהו. או אז, העלילו הכומרים על היהודי -שהוא שחט את משרתו לחג הפסח, בכדי ללוש בדמו את המצות. תיכף ומיד הושיבו אותו במאסר, והתחילו להציק לו ביסורים קשים ומרים, בכדי שיודה על הפשע שבו הוא מואשם. לבסוף, לאחר שלא היה יכול  עוד לסבול את עוצמת המכאובים והיסורים, אמר: "טוב מותי מחיי", ונענה להם. הוא "הודה על כל מה שדרשו ממנו להודות, ועל יסוד "הודאתו", נחרץ דינו למיתה. או אז, הביאו את פסק הדין לנסיך וביקשו ממנו שיחתום עליו ויאשר את ביצועו.

כשהובא פסק הדין לפני הנסיך, אמר: "אני צריך לנסוע ל"יריד" הנערך במקום פלוני על מנת לקנות סוסים ואני יודע שהיהודי הזה, הוא מבין גדול בסוסים, ולכן אני רוצה שיחיה עד אחר ה"יריד". אקח אותו עמי ליריד, וכשאחזור מן הנסיעה, אמסור אותו בחזרה לידי הכומרים, ואם גם אז ישפטוהו למות, אחתום על גזר הדין.

וכך אכן עשה הנסיך. הוא נסע עם היהודי ל"יריד".

והיהודי אכן ביצע את מה שהיה מוטל עליו. הוא המליץ לנסיך איזה סוסים כדאי לו לקנות. בכל אותו הזמן הלכו עם היהודי שומרים, לוודא שלא יברח.

באחד הימים, ראה פתאום היהודי את עבדו הנעלם מתהלך ב"יריד", ואף העבד הבחין בו, ורץ אליו בשמחה. הוא נפל לפניו ארצה, ואמר: "תודה לא-ל שאני רואה אותך פה". שאל אותו היהודי: "מדוע ברחת מביתי, ואיפה היית?" בכה הנכרי ואמר: "אדוני! אתה טוב לי מאב ואם, אלא שכומר אחד הסית אותי כמה פעמים שאסע לאיזה מקום רחוק, והבטיח לי כי שם יתנו לי חלקת שדה ובית גדול. אני לא חפצתי לשמוע לו, אבל פתאום באחד הלילות בא איש אחד וקרא לי לבוא החוצה, ואז הושיבני בעגלה, ובכח הובילני לעיר רחוקה. מאז, אני נע ונד ואין לי במה להחיות את נפשי. רציתי לחזור אליך, אבל הדרך רחוקה ולא היה לי כסף עבור ההוצאות. גם היום לא הייתי בא בעצמי ל"יריד", אלא שיהודי זקן אחד בא אלי עם משרתו, והושיבני בעגלה והביאני הנה. כל הלילה ישנתי בעגלה, ובבוקר כשהתעוררתי, אמר לי: "תחפש כאן את אדונך, כי הוא פה נמצא ב"יריד". ועכשיו, לאחר שסוף סוף פגשתי אותך, אני מבקש ממך שתקחני אל ביתך ואל תניחני לגווע ברעב".

לשמע דברים אלה, שבה אליו רוחו של היהודי. הוא הבין שאותו הזקן ומשרתו הם לא אחרים מאשר שני האורחים הנפלאים ששהו אצלו לפני תקופה קצרה. לאחר שהתעשת קצת מההתרגשות שאחזה בו, אמר לנכרי: "בוא עמי, ואצוה לתת לך לאכול". הוביל אותו לבית מזיגה, ושילם בעדו שיתנו לו לאכול ולשתות כדי שבעו, ואז אמר לו: "תחכה לי כאן, ואל תלך עד שאבוא לקרוא לך".

משם הלך וקנה עוד סוסים, כפי שהיה דרוש לנסיך. לאחר שרתמו את אותם הסוסים לעגלה, קפצו פתאום הסוסים מן הדרך והחלו להשתולל. הנסיך שהיה ישוב אז בעגלה, פחד שהוא הולך להתהפך עמה. או אז אמר לו היהודי: "אדוני! יש כאן עגלון אחד, שאני מכירו, והוא מומחה גדול במלאכתו. אם ישר הדבר בעיני אדוני, אקרא לו, והוא בטח יסכים להנהיג את העגלה. נעתר הנסיך להצעה, והיהודי הלך וקרא לעבדו. לאחר כמה רגעים, הוא בא עם העבד והלה התיישב על הדוכן ונטל המושכות בידו והחל להנהיג את הסוסים בלי תקלות.

בדרך, אמר הנסיך ליהודי:

"בטח אתה זוכר כי באת אלי פעם בשליחותו של איזה רב זקן שהיה נמצא אז בביתך". השיב היהודי: "כן. אני זוכר היטב".

"ובכן" -אמר לו הנסיך- "עתה אגלה לך מה שאמר לי אז, אם כי עדיין איני מבין כוונתו. הוא אמר לי: אני מבקש ממך דבר קטן. כשיבקשו ממך לחתום על פסק דין המורה להמית את בעל הבית הזה, תאמר שמקודם יסע עמך ל"יריד" פלוני על מנת לקנות סוסים, ורק אחר כך תמלא דרישתם.

ואז כשהביאו לי את פסק דינך, ראיתי ונוכחתי לדעת כי רוח אלוקים ברב הזה, וחשבתי כי מה"יריד" הזה בטח תצמח לך ישועה. והנה, הרי כבר אנו חוזרים הביתה, ואני ערבתי שאמסור אותך לידי השופטים ואקיים פסקם, ואיני יודע מה הועיל אפוא אותו רב עם בקשתו?" אמר לו היהודי: "כשנבוא העירה ונעמוד לפני השופטים והעדים, אז תבין כוונת איש הפלאות הזה. תדע, שנכרי זה המנהיג את הסוסים -הוא עבדי הנאבד, ועל פי פקודת הכומר נשלח למרחקים בכדי להעליל עלי שרצחתי אותו. יואיל נא אדוני לשאול אותו, ויספר לך את מה שקר לו".

השתומם הנסיך מאד, ואמר: "עתה ידעתי כי יש אלקים בישראל! אבל אמור נא לי, מדוע זה שהודית על שקר וחתמת כי הרגת את הנכרי? הרי בכך הבאשת את ריח היהודים בעיני העמים!" בכה היהודי, ואמר: "לא היה לי יותר כוח לסבול את היסורים הנוראים ובחרתי מות מחיים".

מיד לאחר שהגיעו לעיר, חקר הנסיך את הנכרי, והוא סיפר לו כל אשר עבר עליו. או אז, העמיד הנסיך את הנכרי לפני העדים שהכירוהו, והוא אמר את הכל לעיני הכומר, והכומר לא יכל להכחישו.

סוף דבר היה, שהתקיים ביהודי הפסוק "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע, (הוא הכומר) תחתיו".

השארת תגובה