החסיד שסבל מ'מחשבות מעיקות'

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מעשה בחסיד שסבל ממחשבות מעיקות. כל העת טרדו את מוחו מחשבות קשות שהסיחו את דעתו מהמשימות העומדות לפניו. הוא הלך לבקש עצה מהמגיד ממזריטש, והרבי יעץ לו לדבר עם תלמידו החשוב, הגאון רבי זאב וולף מז'יטומיר.

הגיע היהודי לז'יטומיר בשעת לילה, הקיש על דלת ביתו של הרב, אך איש לא פתח אותה. זה היה מוזר. הוא שמע אנשים בבית, אך איש לא טרח להיענות לקריאה. הלילה היה קר מאד, שלג ירד בחוץ כיאה לאמצע החורף האוקראיני, אך בני הבית התעלמו מהנקישות המתחננות שלו.

הוא חש שאוזניו קופאות ורגליו מתאבנות, לא נותרה לו ברירה והוא צעק: "יהודים, רחמנים בני רחמנים! חוסו עליי, אינני יכול לעמוד בחוץ עוד רגע!".

בעל הבית התקרב אל הדלת, הסיט את הבריח הגדול שנעל אותה והכניס אותו פנימה.

החסיד שהה בביתו של רבי זאב וולף כמה ימים, ולאחריהם ניגש ואמר: "המגיד שלח אותי אליך כדי ללמוד כיצד לשלוט במחשבות זרות, אך התבוננתי בהתנהגות שלך ולא ראיתי כל דבר מיוחד".

אמר הרב: "העברתי לך את המסר מיד כשהגעת. אתה הקשת על הדלת שוב ושוב ולא הכנסתי אותך פנימה. בכך לימדתי אותך כי אנחנו שולטים על פתח הגישה אלינו. אנחנו בוחרים מי ייכנס הביתה ומי לא ייכנס, וכך כל אדם נושא את היכולת לבחור מה יחדור למחשבתו ומה לא"…

הרעיון הוא כזה: הלב עושה צרות לכולנו. הוא מעלה לראש תאוות אסורות, מחשבות מעיקות ודאגות מטרידות, וכל אדם מתקשה לעמוד מולן.

וזאת לא רק בעיה של רשעים עם יצר הרע גדול, אלא של כל אחד ואחת. המסר המיוחד הזה הינו בסיס לאחת השאלות המפורסמות ביהדות העולה בפרשתנו:

בסוף פרשת השבוע אומרת התורה את הפרשה המפורסמת "והיה כי יביאך", בה אנו מצווים להניח תפילין על היד ועל הראש, כדי לזכור את יד השם האדירה שהונפה במצרים. וכאן יש משהו מוזר שאין לו דמיון בשום מצווה אחרת: על אותה מצווה, הנחת תפילין, מברכים שתי ברכות שונות. בעת הנחת התפילין של יד מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ובעת הנחת התפילין של הראש מברכים ברכה אחרת: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין".

וכאן עולות שתי שאלות מתבקשות:

שאלה ראשונה, מדוע מברכים שתי ברכות נפרדות על אותה מצווה? הרי שתי התפילין נועדו בדיוק לאותה מטרה: להזכיר את נסי יציאת מצרים! וכי בסוכות מברכים ברכה אחת על האתרוג וברכה אחרת על שלושת המינים של הלולב?! או בחנוכה מברכים ברכה אחת על הנר החדש וברכה אחרת על מספר הנרות שכבר הודלק אתמול?!

שאלה שנייה, קשה יותר: מדוע ברכת של ראש מנוסחת רק בלשון כללית, "על מצוות תפילין"? הרי בכל ברכה מקפידים לפרט את הפעולה של המצווה, כמו בתפילין עצמן, של יד: "להניח תפילין", או "על נטילת לולב" או "לשמוע קול שופר", ואם כן, גם בתפילין של ראש היה נכון לברך "על הנחת תפילין"!

להניח או להיות מונח

למעת האמת, הרבי מליובאוויטש (שהחודש מציינים בכל רחבי העולם היהודי את שנת השבעים לעלותו לנשיאותו הרמה ביום יו"ד שבט תש"י לאחר הסתלקות חותנו האדמו"ר הקודם) מציין כי התורה עצמה מבחינה באופן בולט בין התפילין. בפרשת שמע נאמר על התפילין: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".

החלוקה הברורה מלמדת אותנו שני דברים:

דבר ראשון, מדובר בשתי מצוות שונות (וכך נפסק להלכה כי התפילין של יד ושל ראש אינן מעכבות זו את זו, ומי שיכול להניח רק תפילין של יד או של ראש – למשל, אם אין לו תפילין, או שחטף מכה ביד – מניח אחת מהן).

דבר שני, הגדרת הקיום של שתי המצוות היא שונה לחלוטין. הגאון הרגוצ'ובי, רבי יוסף רוזין, מדקדק בספרו "צפנת פענח" כי בתפילין של יד העיקר הוא פעולת הקשירה וההנחה עצמה, כמודגש בתורה: "וקשרתם לאות על ידך", ואילו בתפילין של ראש, המצווה היא שיהיו התפילין על הראש, כמודגש בתורה: "והיו לטוטפות בין עיניך".

ההשלכה המעשית מההבדל היא: הנחת תפילין של יד היא מצווה חד פעמית: להניח על היד, וברגע שאדם קשר והניח את התפילין, קיים את המצווה; ואילו הנחת תפילין של ראש היא מצווה קבועה ונמשכת: מצווה שהתפילין יהיו מונחות על הראש כמה שרק אפשר, וכל רגע שהתפילין על ראשו של האדם, הוא מקיים שוב ושוב את מצוות "והיו לטוטפות בין עיניך".

אולי היום הדברים נשמעים לא חשובים, אך בעבר היו האנשים בעלי גוף נקי ומחשבה טהורה והיו לובשים את התפילין כל היום. כך, למשל, מספרת הגמרא על התנא רבי אליעזר שהלך לבקר איש עשיר בביתו. אותו עשיר רצה להעניק כבוד מיוחד לרב, ויצא עם רבי אליעזר החוצה והראה לו מערת טבילה עם מי מעיין זורמים. באותם ימים לא היו מקוואות טהרה מצויים, וכל טבילה במקווה הייתה מחווה מיוחדת. רבי אליעזר פשט את התפילין, הוריד את בגדיו ונכנס לבור הטבילה. אולם אותו עשיר הראה כי המים בבור הטבילה הסמוך נקיים יותר. רבי אליעזר עלה מהמים, התלבש, הניח את התפילין, צעד אל הבור השני, הסיר את התפילין ופשט את בגדיו. וזאת אף שהמרחק בין הבורות היה בסך הכול ארבע אמות, כך שהוא לא צעד אפילו שני מטר ללא התפילין.

ובכן, כל החומרה הזו היא בעיקר מצד התפילין של ראש, שבהן המצווה היא: "והיו לטוטפות בין עיניך", שהתפילין יהיו באופן קבוע על הראש.

כעת מובן היטב ההבדל בין הברכות, וגם בניסוח שלהן: ה"דרישה", המפרש על הטור, מביא רעיון נאה בשם המהר"ל: בתפילין של יד הברכה היא "להניח תפילין", משום שהמצווה היא בעצם מעשה ההנחה על היד, כנאמר: "וקשרתם"; ואילו בתפילין של ראש מברכים בלשון כללית: "על מצוות תפילין", משום שהמצווה היא כללית, "והיו", שהתפילין יהיו על הראש.

ואחרי שהבנו את ההגדרה הפשוטה של הדברים, עולה השאלה העמוקה: מה משמעות הדברים מבחינה רעיונית? מדוע באמת תפילין של יד מצוות בקשירה חד פעמית, בעוד שהתפילין של ראש צריכות להיות על הראש כל העת? – הרבי מליובאוויטש מציג תובנה פסיכולוגית אדירה, שהיא המפתח לחיים הטובים, הרגועים והשמחים, בגשמיות וברוחניות.

מדרש תנחומא מספר סיפור מחריד על התנא רבי מתיא בן חרש, חברו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה אדם מושלם ולא הפסיק ללמוד תורה לרגע אחד. השטן לא היה יכול לסבול את ההתמדה שלו ונעמד לפניו בדמות אישה יפה. ניסה רבי מתיא לסובב את ראשו, אך הדמות הופיעה שוב. הוא חשש בחרדה שלא יוכל לשלוט בתאווה שלו, וביקש מתלמידיו להביא לו מסמרים כדי לסמא את עיניו שלא יראה אותה… נבהל השטן וסר ממנו.

ואם כך הם הדברים אצל ענקי רוח כרבי מתיא בן חרש – מה נאמר אנחנו? מאיפה יכול אדם כערכנו למצוא את הכוחות לשעבד את המוח והלב לעבודתו יתברך?

כאן בא הפתרון של התפילין: אכן קשה מאד לשלוט בלב. אין לנו יכולת למנוע את התשוקות והדחפים מלעלות שוב ושוב בתודעה, ולכן מצווה התורה רק "וקשרתם לאות על ידך", כלומר, כאשר התשוקה עולה, תבלום את עצמך מלהביא לידי פועל את התשוקות האסורות.

אך כמה זמן אפשר לחיות כך? כיצד אפשר להילחם נגד אויב שנמצא בתוך הבית פנימה? זאת הרי פעולה בעלת תוחלת חד פעמית בלבד!

ממשיכה התורה ומגלה את הסוד הגדול: "והיו בין עיניך". בראש יש לנו שליטה נמשכת. ובפשטות: התביעה היא לשלוט במחשבה השנייה. אחרי שעלתה התשוקה הראשונה למוח, האדם נדרש לסלק אותה מהראש ולעבור לחשוב על דברים אחרים. וזה לגמרי בכוחו. האדם שולט במחשבתו. ברגע הראשון יהיה קשה, אבל מפעם לפעם הדומיננטיות של המחשבה הזרה תפחת.

למה הדבר דומה? אדם שגולש באינטרנט, עולות לו כל הזמן פרסומות מסחריות שונות. אדם מן השורה שאינו מבין במחשבים אינו יכול לעצור אותן מלעלות, אך הוא כן יכול ללחוץ על האיקס, לסגור אותן ולעבור לעסוק בעניינים אחרים שימלאו את מוחו בתכנים חשובים יותר.

כשהרב שמואל לו מלונדון היה בחור ישיבה צעיר, הוא התאונן בפני הרבי מליובאוויטש על מחשבות שליליות שונות שעולות במוחו. הרבי השיב: "אל תיאבק במחשבה הזו. תמורת זאת, תעלה מחשבה אחרת במקומה. תהרהר ברעיון תורני שלמדת בזמן האחרון או אפילו על מזג האוויר או פוליטיקה".

השארת תגובה