בחירת מקום לימודים לילד

מהו מוסד איכותי? | הישגים לימודיים | כתות מעורבות | המצב כיום במציאות זמננו | מעשה בשני אוטובוסים | האם בבית הספר התורני אין בעיות חינוכיות? | הזורעים בדמעה | הבן או הכסף…? | קריאתו של משה רבנו לדורות

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

בבואנו לבחור את המוסד החינוכי בו ילמד ילדינו, עלינו לזכור כי במקום זה הוא עתיד לשהות במשך שנים ארוכות מידי יום ביומו כחצי יום ויותר לאורך רוב ימות השנה, וכי מדובר בשנים גורליות ביותר במה שנוגע לעיצוב אישיותו, בריאותו הנפשית, ורמת השכלתו.

משום כך אין להקל ראש בבחירת בית ספר רק בשל היותו קרוב לבית, או משום המבנה הנאה שבו הוא שוכן, או בזכות שמו המפורסם בשל אישים נודעים שלמדו בו, אלא יש לתת את הדעת על החשוב באמת, כמפורט להלן.

הדברים מודגשים כאן משום שהורים רבים נוטים להיכשל, בפרט בילד הראשון, בבחירת המוסד החינוכי. מצוי שבית הספר נבחר על פי קרבתו לבית, או מסיבות אחרות שעם כל חשיבותן הן שוליות ביחס למה שחשוב באמת.

עלינו כהורים להיות בשעה זו בבחינת "חכם הרואה את הנולד", ולא להיות פזיזים בקבלת החלטה כה גורלית, מבלי לתת את המשקל הנכון לעיקר כנגד הטפל, ומבלי לתת את הדעת לעובדה שמוסד חינוכי או זרם חינוכי אשר הצליח או לא הצליח לפני שנים, בהיותנו אנו ילדים, לא תמיד נשאר כזה עד היום.

במסגרת פרק זה נסכם את הנתונים הנדרשים למוסד חינוכי איכותי, ונציג את העובדות הקיימות, לתועלת ההורים החפצים באמת בטובת ילדיהם.

מהו מוסד איכותי?

ובכן, כל מתבונן יסכים בוודאי כי מוסד חינוכי איכותי אמור בראש ובראשונה לענות על הדרישות המרכזיות הבאות:

  • א. הענקת חינוך מוסרי וערכי של דרך ארץ ומידות טובות, כגון: כבוד הזולת, כבוד ההורים והמורים, עיצוב ופיתוח האישיות, כלים להתמודד עם אתגרי החיים ותקופות משבר, כאשר לכל אלה דרושות תוצאות מוכחות. ובכלל זה, הקפדה על קבלת תלמידים שאינם נחשפים למפגעים טכנולוגיים ותקשורתיים שונים.
  • ב. יכולת סבירה לשמור על שלומו הפיזי של הילד.
  • ג. הקניית ידע לימודי אשר יבטיח את השכלת הילד בהתאם למסוגלותו.

בחינה מדוקדקת של שלוש דרישות בסיסיות אלה, תעלה בבירור כי שתי הדרישות הראשונות חשובות אף יותר מהשלישית. שהרי אם אין ביכולת בית הספר להגן על הילד מהשפעה חינוכית הרסנית, או לשמור על חיי הילד ועל בריאותו, לא נוכל להרשות לעצמנו להפקיד/להפקיר את ילדינו היקרים בבית ספר זה, גם אם רמתו הלימודית אכן גבוהה.

הישגים לימודיים

אמנם יש לציין את אשר הולך ומתברר כיום, כי רמת הלימודים של בית הספר והישגי תלמידיו במגמת ירידה, ככל שרמת האלימות החברתית בו במגמת עליה. זאת בשל הסיבות הפשוטות הבאות:

  • א. זמן יקר שהיה אמור להיות מוקדש ללימודים בעת השיעור, מתבזבז על השלטת סדר ומשמעת.
  • ב. תלמיד החושש מפגיעה בגופו או בנפשו, אינו מרוכז כראוי בחומר הנלמד.
  • ג. התלמיד נעדר מהלימודים בתירוצים שונים, משום שחושש מאלימות מילולית או פיזית מצד חבריו בבית הספר.

גם אובדן הכבוד למורים ולמורות וחשיפת התלמידים לכלי המדיה השונים ללא גבולות, משפיעים מאד על ההישגים הלימודיים.

תלמיד שאינו מכבד את המורה אינו פתוח לקבל ממנו לימוד והדרכה, ותלמיד שמוחו טרוד במה שראה בסרטים רוויי יצרים, או בפחדים ודמיונות שפיתח בעקבות צפייה בסרטים אחרים, אינו מיושב דיו לקליטת התכנים הנלמדים בשיעורים. ולכל אלה מצטרף חוסר רב בשעות שינה, עקב הצפייה המיותרת.

והרי תלמיד הלומד בכתה שאלו הם תלמידיה, וכולם חיים באווירה דומה, ירד גם הוא בהכרח לרמה רדודה זו, והתוצאה תהיה בהתאם.

כיתות מעורבות ורמה לימודית

עוד יש לציין כי ממחקרים שנערכו בארצות הברית עולה שבנות הלומדות בבית הספר בכיתה שיש בה גם בנים, חשות משניות לבנים, ובחלקן אפילו מאוימות, ומשום כך אינן מרוכזות בלימודים כראוי. גם הבנים בכיתות אלה טרודים בעניינים אחרים ואינם מרוכזים כראוי בלימודים. פיצולם לכיתות נפרדות העלתה את הישגי לימודיהם של הבנים, ועוד יותר מהם – את הישגי הלימודים של הבנות.

בנוסף, ממחקר שנערך בישראל עולה, כי מאחר שהמוח הנשי שונה מהמוח הגברי, ישנם מקצועות שבהם הבנות קולטות מהר יותר את החומר הנלמד, וישנם מקצועות שבהם הבנים קולטים מהר יותר את החומר הנלמד, בכל מקצוע חל עיכוב בהתקדמות הכללית בגלל הקבוצה שאינה כשירה לקלוט במהרה את החומר הנלמד. פיצול הכתה לכיתת בנים ולכיתת בנות, העלתה את ההישגים הלימודיים של כולם.

המצב כיום במציאות זמננו

מהאמור עולה שגם אם הנהלת בית הספר שואפת ועושה הכל לרומם את רמת תלמידיה להישגים לימודיים גבוהים, וגם אם ספרי הלימוד יהיו חדישים ואיכותיים ברמתם הגבוהה, אם הילד אינו חש שמחה להגיע לבית הספר, ואין לו שלווה וריכוז בלימוד, ההישגים הלימודיים שלו בפועל יהיו ברמה נמוכה.

בדיקת המציאות הקיימת במכלול בתי הספר בארץ, לאור עדויות, מחקרים, כתבות ודיווחים, מעלה בבירור שלפי המצב בפועל כיום, הורה המעוניין וחפץ באמת: א. בחינוך איכותי לילדיו ב. בשמירה על בריאות ושלימות גופם ג. בהגעתם להישגים גבוהים בלימודים, יוכל להשיג את שילובם של שלוש אלה בבית ספר תורני בלבד [יודגש כי אין הכוונה כאן לבית ספר ממ"ד (ממלכתי-דתי) אשר למרבה הצער ירד פלאות ותלמידיו נחשפים כיום לכל ההשפעות השליליות אליהם נחשפים תלמידי בית הספר הממלכתי. אלא הכוונה לתורני-חרדי. בתי ספר איכותיים כאלה פזורים בכל רחבי הארץ, חלקם נועדו לתלמידים שהוריהם חרדים לכל דבר, וחלקם מיועדים לתלמידים שהוריהם בשלבי התחזקות שונים]. ואין זה משנה אם מדובר בהורה המוגדר חילוני, דתי או מסורתי.

אמנם, ישנם הורים החוששים משינויים בהנהגות הבית, אשר ילד להורים שאינם דתיים, הלומד בבית ספר תורני, יביא עמו הביתה לאחר שלמד עליהם. ובכן, ראשית יש לזכור שגם אם אכן כך יהיה, בדרך כלל הבקשות תהיינה מינימליות וקלות לביצוע, כגון שאמא תדליק נרות שבת, שאבא יקדש וכדומה. דברים שגם ההורים ייהנו מהם בסופו של דבר. ובכל מקרה, בוודאי נסכים כולנו ש"הקרבה" זו מצד ההורים, כאין וכאפס היא לעומת הרווח האדיר שבקבלת ילד המחונך לערכי מוסר ולמידות טובות, לכיבוד אב ואם, והוא חי בחברה שאינה מסכנת את חייו ואת בריאותו הפיזית והנפשית. חברה שהיא מנותקת מסמים, סחיטה באיומים, משחקים מסוכנים, ושאר מרעין בישין אשר לדאבון לבנו מצויים כל-כך כאן בארץ, בבתי הספר שאינם תורניים.

וכבר נאמר כי "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהילים קכז, ד). ומדוע נמשלו לחץ ביד גיבור? לפי שכל זמן שהחץ בידו, יכול הוא לכוונו ולשולחו אל עבר האויב, אולם לאחר שיצא החץ מידו לעבר אוהב מתוך אי שימת לב, אין ביד הגיבור לשנות את המצב. כך כל ילד נמצא ביד הוריו עד גיל מסוים. בתקופה זו בידם לשולחו ללמוד בבית ספר איכותי, ובכך לכוונו לשהות בחברה טובה ולצעוד בדרך טובה, אך כשיצא מידיהם ויסחף חלילה למחוזות רחוקים שלא האמינו שיגיע אליהם, לא יוכלו להתחרט ולומר נשנה ונתקן עכשיו.

מעשה בשני אוטובוסים

מעשה היה עם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שכאשר הורה טען בפניו כי הוא שולח את בנו ללמוד בבית ספר ממ"ד בגלל המבנה המפואר, בעוד בית הספר התורני שבשכונתו שוכן במבנה מיושן, ואל לו לרב לדאוג, הבן יתחנך לתורה ולמצוות כראוי מתוך ערכי הבית. השיבו הרב: "הנך דומה לתושב תל אביב השולח את בנו בתקופת החופש להתארח ימים אחדים אצל אחיו הגר בטבריה, וסיכמו ביניהם שהאב יעלה את בנו לאוטובוס בתל אביב ואחיו ימתין לו ברדתו בטבריה. אך כשהגיע האב לתחנה המרכזית וראה את האוטובוס המיושן הנוסע לטבריה, החליט להעלות את בנו לאוטובוס החדיש העומד ברציף הסמוך ונוסע לבאר שבע… האם יוכל האב להתלונן אחר כך מודע בני לא הגיע לטבריה? הלא האוטובוס הזה מוביל למקום אחר, ומה בכך שהוא מפואר יותר??"

האם בבית הספר התורני אין בעיות חינוכיות?

מידי פעם נשמעת הטענה: אם אעביר את ילדי לבית ספר תורני, האם מובטח לי שאין שם בעיות חינוכיות? וכי הילדים שם מושלמים?

אולם התשובה פשוטה. בוודאי שגם לילדים הדתיים יש ניסיונות והתמודדויות, וגם בבתי הספר התורניים ניתן לשמוע על בעיות משמעת והצקות לחברים. אולם ההבדל עצום, הן בכמות והן באיכות. שהרי אלה נחשפים בהיתר רשמי של הוריהם ומחנכיהם למסרים הרסניים של אלימות ויצרים, ואלה שמורים ברובם. אלה כמעט שאינם שומעים במשך השנה הדרכה לכיבוד הורים, דחיית סיפוקים, ושליטה בדחפים וביצרים, ואלה שומעים השכם והערב: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד,א). "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" (שם). "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות שם). וכמובן: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ, יב).

לסיכומו של דבר

עלינו כהורים מוטלת החובה לשלוח את ילדינו לבית ספר שבו יקבלו את מירב ומיטב הערכים היהודיים, ובכך למזער את הסיכונים השונים ולהרוויח הכל.

והרי גם מצד חובתנו כלפי בורא העולם והאדם, עלינו לשאול את עצמינו האם הנחלנו לילדינו את ערכי היהדות לשומרם כהלכה? ואיך נבוא לפני אבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה אם ילדינו צועדים בדרך המנוגדת לרצון הבורא? הלא כמה צער יש לאדם המגיע לעולם האמת, ובנו אפילו אינו יודע לומר קדיש כהלכה לעילוי נשמתו.

בפרט שהמציאות מלמדת שילד שהתחנך בבית ספר תורני, גם אם בחר בבגרותו בדרך שונה, נשאר הוא תמיד בעל ערכים מוסריים גבוהים ברגישות לזולת ובכיבוד הורים, ערכים אותם ספג בילדותו, והם מלווים אותו כל חייו.

הזורעים בדמעה…

לעיתים עלול ההורה לחוש כבדות ועייפות בחינוך הילדים, ויצרו לוחש באזנו: "מדוע אתה טורח כל כך ללמוד ולהחכים כיצד לחנך נכון, ומדוע לעמול כל כך בהשקעה בילדים? והרי יש לך גם חיים משלך, הנח לעצמך ליהנות".

גישה זו כה מנוגדת לגישת הדורות הקודמים, בהם האב והאם חשו שכל חייהם סובבים סביב הילדים, ומשום כך רוו נחת אין סופית לעת זקנתם מכל ילדיהם, על אף שמבחינה חומרית לא היה בידם להעניק לילדים את כל השפע שילדינו מקבלים מאתנו כיום. גם הילדים גדלו מאוזנים ובריאים בנפשם, מלאי שמחת חיים ובטחון עצמי, משום שידעו תמיד כי הם עומדים בראש סדר החשיבות אצל הוריהם.

גם מן השמים מסייעים בידו של המשקיע בחינוך ילדיו, ומסובבים שיקבל תמורה הולמת כנגד כל השקעה.

הנה מצאנו דבר נפלא בעניין יעקב אבינו, ובנו יוסף הצדיק. נאמר בתורה (בראשית מז, כח): "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה".

ויש לתמוה, הרי בתורה אין אפילו אות אחת מיותרת, ומפני מה הייתה צריכה לפרט שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה. הלא כבר נאמר קודם לכן שבעומדו לפני פרעה היה בן מאה ושלושים שנה (בראשית מז, ט), וכאן כתוב שבפטירתו מן העולם היה בן מאה ארבעים ושבע שנים, נמצא בחישוב פשוט שיעקב אבינו חי במצרים שבע עשרה שנה?

אולם ביקשה התורה לרמוז במילים אלה על מקום נוסף שבו ציינה שבע עשרה שנה, והוא בעניין גילו של יוסף הצדיק בזמן שנפרד מאביו ונמכר לעבד: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן" (בראשית לז, ב). ובאה ללמד כי הקדוש ברוך הוא מחשב כל פרט ופרט – בין טוב ובין רע – שעושה האדם בחייו, ונותן לכל אדם שכר כפי פעולתו. ורמזה כאן שכנגד השנים שטרח יעקב אבינו לחנך את יוסף וללמדו תורה במשך שבע עשרה שנה עד פרידתם, רווה ממנו נחת בסוף ימיו, כאשר יוסף שימש שליט מצרים, וחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה חיים שלווים וטובים.

נמצא שבסך הכל חי יעקב אבינו בטוב ובנעימים שלושים וארבע שנה: שבע עשרה שנים מעת שנולד יוסף ועד שנמכר לעבד, ושבע עשרה שנים בהיותו במצרים. ונרמז ענין זה במילה 'ויחי'. לא כתוב "ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", אלא "ויחי יעקב", מלשון 'חִיוּת', ולא רק מלשון 'שהייה' במקום כמשמעות 'ויהי'. לרמוז שכמנין המילה 'ויחי' (34) חי יעקב אבינו והרגיש את החיים באושר ובנחת, ללא צער הפרידה מיוסף, שלושים וארבע שנים.

ומכאן ילמד כל אדם להשקיע בבניו, ללמדם תורה ולחנכם למצוות ולמעשים טובים, גם אם טרוד הוא בפרנסתו ובעניינים אחרים, וגם אם פרנסתו דחוקה או שבית הספר התורני רחוק ממקום מגוריו, יטרח עבורם להשקיע בהם זמן וממון וטרחה, וישלחם אף למרחקים למען ילמדו את תורת ה' כראוי ויתחנכו ליראת שמים ומידות טובות. ויזכור תמיד כי עוד ישיב לו ה' את שכר עמלו הרב וגמולו הטוב, מידה כנגד מידה כנגד השקעתו. וכגודל ההקרבה והטרחה של ההורים למען חינוך ילדיהם במוסדות חינוך תורניים, כך גודל שכרם הרב בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה – כאשר ירוו מהם מלוא חופניים נחת לעת זקנה, כיעקב אבינו בשעתו בראותו את בנו בתפארת מלכותו והוא דואג לכל צרכי אביו. ובעולם הבא – כאשר יראו את שכרם העצום, בזכות חלקם כשותפים ממש בכל התורה והמצוות והמעשים טובים של בניהם, ההולכים בדרך ה'. וכבר נאמר (תהלים קכו, ה): "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".

הבן או הכסף…?

אמנם למרבה הצער, ישנם הורים המפסידים את עתידם הרוחני של ילדיהם בגלל שקיעות בתאוות הממון. יש להם פרנסה, אך משקיעים שעות נוספות כדי להתעשר, ומתוך כך מזניחים את חינוך ילדיהם, והילדים גדלים בכוחות עצמם ומקבלים את חינוכם מחברים חסרי ערכים או מכלי המדיה השונים.

ויש שמרוב דאגתם לעתידו הכלכלי של הילד, שולחים אותו ללמוד במקומות שאין בהם תורה ויראת שמים, משום שחפצים בתארים ובממון.

רמז נכבד למוסר השכל גדול שיש להפיק בעניין זה, קיים בפדיון הבן.

בתחילת חיי הילד הראשון הנולד במשפחה, בהיותו בגיל שלושים יום בלבד, שואל הכהן את האב הטרי לפני הפדיון: "במה הנך מעוניין יותר, בבנך או בחמישה סלעים שהנך חייב לפדותו בהם?"

והדבר תמוה, מה מקום יש לשאלה מעליבה כזו? וכי יש ספק אם האב מעוניין בבנו או בכסף?!

אולם, שאלה זו נועדה בעומקה ללמד את האב מאז ולעולם, כיצד להתייחס לילד זה ולכל ילד וילד שעתיד להיוולד לו. לפי שתאוות העולם ומרוץ החיים עלולים להסיט את האב מעמל הפרנסה ההכרחי, לרדיפה אחר הכסף לשם מותרות, ולהשכיח ממנו את ילדיו המשתוקקים לתשומת לב אוהבת של אבא, לחינוך ולהדרכה מתוך אהבה. והשאלה שנשאלה בפדיון הבן הראשון צריכה להדהד באזני האב הטרי כל החיים: במה הנך מעוניין יותר, בבנך או בכסף?..

אמנם כעת התשובה ברורה לך עד כדי תמיהה מה פשר שאלה זו, אך האם היא תישאר ברורה באותה מידה כל ימי חייך?!

בוודאי שאתה מעדיף את בנך ורוצה אותו הרבה יותר מכל סכום של כסף, אבל היזהר לבל תתנהג להיפך עם חלוף הזמן, כאשר תחיה בתחושה כי "הילד כבר יסתדר מעצמו, עלי להשקיע בקידום ובפיתוח העסק כדי להשיג כסף". וכך יגדל הילד ללא מסרי האהבה והקירבה שהוא כה זקוק להם, וללא התעניינות כנה בשלומו, האזנה לקשייו וקבלת ייעוץ נכון ממי שאוהבים אותו יותר מכל חבר או אוהב אחר.

או שתתפתה לשולחו למסגרת בה ילמד תואר שיוכל באמצעותו להגיע לכסף, גם אם המקום אינו טוב עבורו מההיבט הרוחני, באומרך "הוא כבר קיבל את יסודות היהדות בבית, ובוודאי יהיה בעל יראת שמים ומידות טובות". ומתוך כך תאבד חלילה את בנך, ותיזכר רק כאשר יהיה מאוחר, לאחר שייסחף למחוזות שאינך חפץ לראותו בהם. ומה נואלו המניחים את ילדיהם ליד המסך, ובלבד שלא יפריעו את מנוחתם, במקום להשקיע בהם תשומת לב וערכים חינוכיים.

בעניין המגרעת שבחיבוב הממון לעומת ההשקעה בחינוך הילדים, אומר המדרש (תנחומא, פרשת מטות, פרק ז) על הכתוב בקהלת (י, ב) "וְלֵב כְּסִיל לִשְֹמֹאלוֹ":

"אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העקר טפל, והטפל עיקר. למה? שחיבבו נכסיהם יותר מגופן. שאמרו למשה (במדבר לב, טז): 'גִּדְרוֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵינוּ פֹּה', תחילה, ואחר כך: 'וְעָרִים לְטַפֵּנוּ'.

אמר להם משה: לא תעשו כך. עשו את העיקר תחילה! בנו ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חיבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה. שנאמר: 'נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְּבֹרַךְ' (מִשְׁלֵי כ, כא). 'אֶל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל' (משלי כג, ד). ואיזו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהילים קכח, ב): 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹּאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'."

הרי לנו שהמשבש את סדר העדיפויות הנכון, ומשקיע בממונו במקום בילדיו, לא רק שלא רואה נחת מילדיו, גם אינו רואה בממון שכל כך השקיע בו! ויצא קרח מכאן ומכאן. ולעומת זאת, המשקיע בחינוך ילדיו, זוכה לראות ברכה גם בממונו.

קריאת משה לדורות עולם

כאשר בישרו משה ואהרן לפרעה על מכת ארבה אם לא ישלח את עם ישראל לעבוד את ה' במדבר, אמר להם פרעה (שמות י, ח-יא):

"לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהֹלְכִים?"

ומשה רבנו השיב לו:

"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנוּ".

אך פרעה מסרב בתוקף: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם! לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה', כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים. וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

בפסוקים אלה התווכחו משה רבנו והמלך המצרי ויכוח רב משמעות.

משום כבודם של הזקנים, תמיד מקדימים אותם לצעירים, ואילו כאן מקדים משה רבנו את הצעירים לזקנים, ואומר: בנערינו ובזקנינו נלך!

אלא שכאשר שמע משה את שאלת פרעה "מִי וָמִי הַהֹלְכִים", הבין שפרעה מבקש לשלוח רק את המבוגרים, ומיד הזדרז להכריז בפניו כי אצלנו חינוכו של הדור הצעיר קודם לכל. שהרי הולכים אנו לעבוד את ה', והכרחי לנו שהצעירים יראו דוגמא אישית.

אולם פרעה התנגד כצפוי, ולא הבין מה פשר המשקל שישראל מייחסים לצעירים ואמר: "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'," והצעירים ישארו כאן. וכאשר הבין שמשה מתנגד נחרצות לכך, מיד: "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

אולם קריאתו של משה רבנו מהדהדת בעם ישראל לדורותיו: "בנערינו ובזקננו נלך!" כשמדובר בחינוך, הצעירים קודמים לכולנו!

השארת תגובה