הכירו: חוזה המדינה החרדי

כשהרצל היה בן 13 ו-75 שנה לפני הקמת המדינה כבר חזה והגה רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, מתלמידי ה"כתב סופר", תכנית הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל • קנאי דתי ללא פשרות וקנאי לאומי קיצוני

רבי יוסף חיים זוננפלד עם הנשיא מסריק
רבי יוסף חיים זוננפלד עם הנשיא מסריק
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

זיקתו של עם ישראל לארצו במשך קרוב לאלפיים שנה, היא תופעה יוצאת דופן המנוגד לשכל הישר. בייחוד לאור העובדה שהוא היחיד בין עמי-תבל שנגדו הוציאו כובשי ארצו – החל בכובש הרומאי וכלה בכובש הבריטי – חוקים שאסרו או הגבילו את כניסתו לארץ. ואף על פי כן, בכל הזמנים ובכל הדרכים עלו יהודים ארצה, אם בקבוצות או כיחידים, גם אם הדבר עלה להם בחייהם. והארץ מצדה, אף היא שמרה אמונים לעמה ולא נענתה לכובשיה – כדברי הרמב"ן – כי מיום שגלה ישראל היתה ארצו שרויה באלמנותה, ולא חזרה להיות מדינה בפני עצמה אפילו לא דור אחד, אלא תמיד פרובינציה נידחת ומוזנחת של כובש זה או אחר. וכשם שישראל לא נקלט בין הגויים, כך לא נקלטו הגויים בארץ ישראל. כובש הלך וכובש בא, והארץ שהייתה זבת חלב ודבש, מנעה מהם את טובה והפכה לארץ צחיחה בידי אוכלוסייה מתחלפת, דלילה וזרה לה, עד שכל מי שביקר בה, תמה על חורבנה, על העזובה שבה ועל אי הבטחון בשביליה. רק עם שובו של ישראל לארצו, קמה גם ארצו לתחייה. אין הסבר לתופעה זו, אלא אם כן נקבל, שישראל וארצו חד הוא ואין להפריד ביניהם. אולי מכאן גם כיסופי העם העזים והבלתי פוסקים לארצו, לאיחוי הקרע שבינו לבינה.

כיסופים אלה הולידו תנועות משיחיות ו"חוזים" ומבשרי גאולה למיניהם, שלא פעם הכזיבו, אבל לא פסקו וחזרו על עצמם במרוצת הגלות. אחרון החוזים הדתיים אשר חזה את שיבת ישראל לארצו והקמת מדינה יהודית בה – לפני הופעתו של הרצל, חוזה מדינת היהודים החילוני – היה הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר. בן שלש-עשרה שנה היה בנימין זאב הרצל, כאשר בשנת תרל"ג (1873) נדפס בירושלים "ספר חברא מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים" מהרב שלזינגר, ובו תכנית למדינה יהודית בכל ארץ ישראל, לכל פרטיה. חזון נועז אשר דומה להפליא למרכיביה של מדינת ישראל דהיום.

הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר היה מגדולי רבני הונגריה ואיש רב ניגודים, מצד אחד לחם ברפורמה ובהשכלה בחירוף נפש, מצד שני דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, בתיעוש באמצעות בתי חרושת, בהחייאת השפה העברית והקמת גדודי צבא, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ.

על שמו נקרא היישוב בני עי"ש (על שם ראשי התיבות של שמו) שליד רחובות. ועל שם ספרו, "לב העברי", קרוי רחוב ה"לב העברי", בשכונת טלביה בירושלים.

הגרעי"ש נולד בה' בכסליו תקצ"ח – סוף שנת 1837, בפרשבורג כיום ברטיסלבה, אז כחלק מממלכת הונגריה וכעת בירת סלובקיה. אביו – ר' יחיאל – היה ראש ישיבה ומתלמידיו המובהקים של ה"חתם סופר". מלבד זאת היה חוכר אדמות וכרמים, עסק בחקלאות באופן מעשי, בקיץ היה יושב עם תלמידיו בסוכה בכרם, וכשלמדו סדר זרעים, ניתנו להם שיעורים מוחשיים בנושא.

בנו הגרעי"ש, למד מאביו את החקלאות המעשית, למד בישיבות שונות, ובגיל 15 חזר לפרשבורג והיה לאחד מגדולי תלמידיו של "הכתב סופר" – בנו של החתם סופר. בגיל 19 למד הגרעי"ש גם בישיבתו של המהר"ם שיק ושל בעל ה"מחנה חיים". התחתן עם בתו של הגאון הרב הלל ליכטנשטיין רבה של קולמייא (מחבר הספר "משכיל אל דל"), והיה סמוך אל שולחנו במשך כעשר שנים.

אף כי עדיין לא מלאו לו שלושים ושתיים שנה כבר יצא שמו בכל רחבי הונגריה ואף מחוצה לה, כדרשן חוצב להבות וכלוחם אמיץ נגד הרפורמה וההתבוללות. הגרעי"ש היה אחד מהמתנגדים הגדולים לתנועה זו. באותה עת גם צמחה בהונגריה וגדלה מאוד התנועה הנאו-אורתודוקסית שנחשבה בעיניו כחמורה ומסוכנת ליהדות אף יותר מהרפורמים.

כשאנשי הרפורמה הלשינו עליו

בעקבות התמורות הרבות שחלו בתקופתו בתודעת הלאומים והתנהלות מדינותיהן כמו גם בחברה היהודית ראה הגרעי"ש סכנה רוחנית ופיזית להמשך קיומו של העם היהודי לכן דגל בעליה לארץ ישראל.

בלהט שאין דומה לו יצא בכתב ובעל-פה נגד אותם יהודים המבקשים להשתקע בארצות גלותם ולשכוח כי גרים הם בהן. שלילתו את הגלות היתה ללא פשרה. הוא האמין, שכל הצרות שעדו על ישראל, לא באו אלא משום ששכחו כי גרים הם בארץ לא להם.

בספרו "ברית עולם", הוא מזרז את האנשים ש"עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד", למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל. ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ספרי התורה. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת, "ולהרבות בית והון שדה וכרם ופאבריקען". ואף מבטיח שאם יתרבו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים – האומות יתנו לישראל למשול בה.

הגרעי"ש ראה בבניינה של הארץ את הקץ המגולה, ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, מפעלים, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם "כולל ההתיישבות".

בתקופה זו פרסם מספר ספרים ביניהם הספר "לב העברי" אשר זכה לתפוצה עצומה. בספר זה שמבוסס על צוואתו של ה"חתם סופר", פיתח את רעיונותיו של ה"חתם סופר" וביטא התנגדות בלתי מתפשרת לכל חידוש דתי, ללימודים לפי תרבות וחינוך במדינות הגויים, וכל רעיון של התבוללות, היטמעות והצטרפות כלשהי לתרבות ולחברה בה גרו היהודים. הגרעי"ש אף קרא להיפרדות מוחלטת של האורתודוקסים מכל היהודים אשר אינם כאלה.

בהיותו הוגה בקבלה, ואחרי שלדבריו חלם סדרה של חלומות מן השמים, שראה בהם: "'מראות ה' פנים-אל-פנים', וקול ה' הרעים באוזני: מה לך כי תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו איש על דגלו… לבית אבותם". מאז לא שקט. הוא יסד בהונגריה בשנת תרכ"ג (1863) "חברא עם כולל העברים", שמטרתה לעודד את שיבת היהודים לארצם. כי חיים יהודיים אמיתיים ייתכנו אך ורק בארץ ישראל. אלא שראשי הרפורמה, שראו סכנה ב"חברא", הלשינו עליו בפני הרשות שמסית הוא למרד, הגרעי"ש נאסר בשל כך והחברה לא אושרה.

לדבריו, "לו יצא אל הפועל יסוד החברה, היתה זאת ישועה והצלת ישראל. לא רק בשביל הדת אלא גם בשביל הנהגה יהודית, כמו ממשלה בתוך ממשלה, טוב לשמים ולבריות וליישוב הארץ". אך רוחו לא נפלה עליו. הוא פרסם חוברות ודרש דרשות להעיר את רוחו של העם לעלייה. אלא שקולו היה כקול קורא במדבר, אם בגלל גילו הצעיר או כי לא הוכשר הדור. ואז כותב הגרעי"ש: "כתותי את רגלי מעיר לעיר אל ראשי ההרים אשר בית ישראל נשען עליהם, והצעתי הדברים לפניהם ואמרתי: צעיר אני לימים ואתם ישישים, עליכם משא העם הזה… ובזה יצאתי ידי חובתי כיון שמסרתי הדבר לפני חכמי הדור… ולבי הומה לי… כי כשם שאין הפרצופים דומים זה לזה כך אין דעת בני אדם דומות זה לזה. כן היה בדבר הזה… אשר אמרו: למה לנו לעשות חדשות בארץ, הנח להם לישראל… כי בימים ההם ישבו עוד שלווים… ולא שמו על לבם את אשר יבוא… על כן דברתי וצעקתי ככרוכיא. למען השם עשו… כל זמן שעוד בכוחכם לעשות". הם לא עשו, והוא המשיך ביתר עוז לדרוש: "כי כל עברי יעזוב כל אשר לו, ואף את אשתו אם תמאן לעלות, וישוב לארץ אבותיו".

הגרעי"ש היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובתחילת שנת תר"ל החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. כי "כאשר העיר ה' את רוחי לעלות לציון… ואני יכולתי אז לישב ברומו של עולם, להיות רב ורבי במרומי קרת, אך היה כמו פקודה מן השמים, ונסעתי"…

בעידודו של חמיו שהבטיח לו להמשיך ולתמוך בו אף אחרי עלייתו ארצה, ואף קבע לו שישה פלורין לשבוע לקיום משפחתו בירושלים. התחיל הגרעי"ש בהכנות לעלות לארץ ישראל.

תלאות רבות עברו עליו בדרך. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו לבקר אצל כמה קהילות יהודיות ברחבי הונגריה כדי שהללו יסייעו בידו להגשים את חלומו. להפתעתו, לא די שאותן קהילות לא סייעו בידו, הם אף לחצו עליו ועל בני משפחתו וניסו להניאו מכוונתו.

כשהגיע לקהילת סיגעט ונודע לאדמו"ר בעל ה"ייטב-לב" כי בכוונתו של הגרעי"ש לעלות לארץ ישראל, מיהר האדמו"ר לקרוא לו ולנסות לשכנעו לנטוש את החלום. משראה האדמו"ר כי בדברים בלבד לא ניתן להשפיע עליו הוא פרסם כרוז כי מי שיסייע בידי הגרעי"ש לעלות לארץ ישראל הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כותב הגרעי"ש: "ואז לקחתי את דרכי לארץ ישראל. בדרך באו עלי אנשים עם בקשות ופדיונות ועזרו לי עד אשר באתי לסיגעט אל הגאון בעל ייטב לב, והוא הרעיש עולמות כנגדי שלא אעלה. מה חסר לו, אם רוצה רבנות – אני אתן לו כרצונו. וכאשר שמע כי לא אשמע לקולו נתן פקודה מי שמחזיק אותי ליסע לא"י, כאילו מחזק עובר עבירה".

"אין לי מנוח בלילות"

בעקבות דברים אלו נאלץ הגרעי"ש לברוח מהעיר סיגעט ולנדוד אצל קהילות שונות בהונגריה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, ובאו אליו על מנת שיסכים לכתוב ולחתום אתם על כתב מינוי רבני, אך הוא ענה להם בנחרצות: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה".

בין לבין כבר הספיקו האדמו"ר בעל ה"ייטב לב" ואנשי הקהילות השונות לשלוח טלגרמה דחופה לחמיו של הגרעי"ש, והלה השתכנע ושלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור תיכף לעיר קולמייא. הגרעי"ש חזר לקולמייא בפחי-נפש, ואולם החלום לעלות לארץ ישראל לא עזב אותו אף לרגע.

תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו והחל ללחוץ עליו כי ייסע לארץ ישראל. חמיו סיפר כי חלומות רעים פוקדים אותו, והוא היה בא אל חותנו הגרעי"ש כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו: "תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה". כך מתאר זאת הגרעי"ש: "אמרתי לחמי: כבר אני אומר כן לבעל החלום שלי להניח אותי, כי אם לדבר עמו את כל, ונוכחת. וכך היה. מדי פעם לפעם בא מו"ח לבוקר אור אל חלוני וצעק אלי: תיסע לא"י כי אין לי מנוח בלילות".

דברים אלה חיזקו בהגרעי"ש את האמונה, שאכן "שליח ה' הוא", ועליו הוטל להשיב את עם בני ישראל לארצו ולהחזיר עטרה ליושנה. ואולם מכיוון שהחורף כבר הגיע והדרכים כבר היו משובשות המתין הגרעי"ש עד הקיץ.

לירושלים הגיע הגרעי"ש בשנת תר"ל (1870) בערב שבת נחמו, תאריך סמלי מאוד לגביו. הוא התיישב בשכונת המוגרבים אל מול הר-הבית ליד הכותל המערבי. שם אף ייסד לו בית מדרש באותו חדר קטן בימין הכותל המערבי, במקום שממנו ניתן לצפות לעבר מקום בית המקדש. עם עלייתו נתקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי "היישוב הישן" אשר פרשו לפניו את צרותיהם וביקשו את עזרתו. אולם בתחילה הוא פרש מכל עסקנות ציבורית. בבית מדרשו עסק בתורה ימים כלילות, מדי לילה היה עורך "תיקון חצות" ותפילה על הגאולה. אז גם החל לחפש דרך שונה לקיום היישוב וביסוסו. לכן יצא עם חמורו לתור לאורכה ורוחבה של הארץ עד שגמלה בלבו ההחלטה לכינון "חברת מחזירי עטרה ליושנה".

גם ממוני "כולל הונגריה" קיבלו את פניו בכבוד גדול, הן מפני ששמו הלך לפניו כלוחם קנאי בהשכלה, והן מפני ייחוס משפחתו, עד שרבי עקיבא איגר נמנה עמה. אך בעיקר מפני התקווה שבתור חותנו של הגביר רבי הלל ליכטנשטיין מקולמייא, ותלמידו של ה"כתב סופר", תגדל הכנסת הכולל.

הגרעי"ש יצא בחריפות נגד כולל הו"ד, אשר רכשה מגרש עליו הוקמו 'בתי מחסה'. היה זה המגרש הגדול ביותר להתיישבות יהודית בין חומות העיר העתיקה שהוקם על ידי אנשי הכולל למגורי עניים שידם לא השיגה שכירת דירה. שכן לדעתו הקמת בתים בתרומות הגולה – לא יפתרו מצבו של היישוב, יתר על כן טען כי עצם ההסתמכות הקבועה בתרומות הגולה הרוחשת חיבה רבה לישוב הארץ ולומדיה המסורים, היא היא מקור בעיותיו של היישוב. לכן דרש לצאת לעבודה ולחקלאות. כך אמר ועשה, והיה מהראשונים שעסקו בכך.

אחרי שסייר בירושלים וסביבותיה, עבר רכוב על חמור לאורכה ולרוחבה של הארץ, והרבה דמעות שפך למראה השממה והעזובה שבה. עם שובו, התמסר ללימוד התורה וחכמת הקבלה, ושוב פקדו אותו חזיונות בהקיץ. כאן, בירושלים, "ראיתי את המראה אשר האיר פני מזרח, לא כמראה אשר ראיתי בגולה". בהשראת מראה זה, ניגש יחד עם תלמידיו באי בית מדרשו, ביניהם רבי יואל משה סלומון, לייסד את חברת "מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים", שתשמש גרעין למדינה העתידה לקום, כפי אשר "זה יותר מעשר שנים אשר האיר ה' את רוחי לייסד".

מטרתה של החברה היתה כינון חברה יצרנית ודינמית המבססת את חייה על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. הוא קרא לאחד את כל ה"כוללים" לכולל אחד הוא "כולל העברים" שעיקר מטרתו יהיה לגאול את הארץ וליישבה. גאולת הארץ תהיה בכסף שימומן הן על ידי היישוב בארץ והן על ידי הגולה במיסים, תרומות, יוזמה פרטית של חברות מניות, והון לאומי ממגביות מיוחדות.

בתחילה פעל בחשאי, אבל בשנת תרל"ג החליט לפרסם את מטרתה ותקנותיה בספר הנושא את שם החברה. זהו ספר חזון של תקומת ישראל, המכיל תכנית מדינית-כלכלית-תרבותית של המדינה היהודית, תכנית המדהימה בתנופתה ובראייתה הצלולה. שהלכה והתגשמה עד להפליא כעבור שבעים וחמש שנה, החל בייסוד המדינה על פי משפט העמים, עם ירושלים כבירתה ועברית כשפתה, ועד לצבא ההגנה לישראל עם שירות מילואים "חודש לשנה חליפות" כלשונו של הגרעי"ש.

לפי תכניתו, צריכים קודם כל לגאול את אדמות-יהודה, אחר כך את אדמות הגליל, ולסוף את אדמות עבר הירדן. את הארץ יחלקו לשלשה עשר חלקים: לשנים-עשר שבטים ולנשיא המדינה. לכל שבט דגל משלו. את יישוב הארץ יתחילו מירושלים, ואחר כך בניין שאר חלקי הארץ.

מסע הרדיפות נגד הגרעי"ש

הגרעי"ש הכין תכנית מפורטת, מדהימה ונועזת הנוגעת להקמת מדינה יהודית. היא מכילה פרקים וסעיפים רבים בנוגע לכל תחומי החיים – קק"ל, מניות, רכישת אדמות, משכנתאות, מפעל הפיס (שטרי גורל), שליחי הסברה (מדיניות חוץ), הטלת מיסים, חלוקת תקציב המדינה, חינוך, צבא ובטחון פנים, קליטת עלייה, מרכזי קליטה, בחירות ל"מועצה הכוללת" (כנסת), שיטת הבחירות, נשיא המדינה, פתיחת מושב הכנסת בכותל המערבי, התנחלויות, מיזוג גלויות ועוד מגוון רחב של נושאים.

תכנית של מדינה יהודית על הנייר למופת, "עם צמא לגאולה מפוזר כעדר בלא רועה, בפזורה. ארץ כמהה לבניה, שאפשר היה לקנותה בחצי חינם ואפילו בחינם", כעדותו של הגרעי"ש.

ובכל זאת לא קמה אז מדינת ישראל, אולי מפני שהגרעי"ש היה יותר חוזה ממנהיג, בירושלים משלו אז בכיפה הממונים על הכוללים, שברובם היו קרתנים שכל עולמם הצטמצם בד' אמות של הקיים. כל רעיון חדש היה כצנינים בעיניהם. וכאשר הבינו את תוכניתו למדינה יהודית הם נבהלו והחלו להשמיצו ולאיים עליו, רדפוהו עד חרמה, ואף איימו לפגוע בו פיזית, עד שנאלץ להסתגר בביתו. הקונסול האוסטרי הציע לו חסות והגנה אך הוא סירב. חברות "פועלי צדק" ו"עזרת ישראל" התארגנו לשמירה עליו. כמו כן סירב להצעת משפחתו לשוב לכהן בהונגריה כרב קהילה גדולה וכתב להם "טוב למות בירושלים מלמלוך במצרים".

בתגובה לכך הוציא הגרעי"ש את הספרים "בית יוסף החדש" ו"שמרו משפט" ובהם התריע כנגד העיוותים הקיימים בכולל הונגרים ונגד הליכותיהם, דרש מהם חשבון מפורט של ההוצאות וההכנסות. הם בתגובה הוציאו חוברות בשמות "ניתוץ הבית" ו"שומר ישראל" להגנתם. ומיהרו להאשימו: "שעושה עצמו למשיח ונביא שקר, להונות לבב אחינו למען אסוף כסף וזהב". הם גם בדו דברים שלא היו והעלילו עליו עלילות-שווא, כאילו משתף הוא פעולה עם המיסיון, ואת ספרו "בית יוסף חדש" הדפיס בבית הדפוס שלהם, וזוהי אחת הסיבות שדנו את הספר בשריפה.

הממונים שלחו את שני הספרים נגד הגרעי"ש "ניתוץ הבית" ו"שומר ישראל". לרבני הונגריה, אך אלה החזירוהו כשהם כרוכים עם קופסת גפרורים, ואילו להגרעי"ש הם שלחו מיד 500 פלורין תמורת 150 עותקים של "בית יוסף חדש". משראו זאת הממונים, הניחו על שולחנם כתב פלסתר נגד הגרעי"ש, וכל מי שבא לקבל את קצבת ה'חלוקה'… 'נתבקש' לחתום לפני קבלו את הכסף. רק בודדים עמדו בלחץ הזה והעזו להתמרד, ביניהם ר' יהושע שטמפפר ורבי מנחם מאניש שיינברגר מחשובי אנשי ירושלים ומרעיו ועמיתיו של הגרעי"ש. רבי מנחם מאניש אף הקים קול צעקה גדולה, שהעמידו צלם על השולחן וציוו להשתחוות לו בעבור בצע כסף, ותוך כדי כך חבט באגרופו על השולחן עד שקסת הדיו התהפכה. על כך נענש, שלמעלה משנה לא קיבל "חלוקה" אף שבני ביתו היו רעבים ללחם.

משראו מתנגדיו כי הצעדים שנעשו עד כה לא עוזרים, החליטו להחרימו בשל דברים שכתב בספרו "בית-יוסף חדש". אשר זכה מלכתחילה בהסכמות של רוב גדולי ירושלים. אבל ספר זה היה בעוכריו, מתנגדיו מצאו שהגרעי"ש כתב: כי במקרה שאדם מישראל עולה מחו"ל לארץ ישראל ואשתו אינה מסכימה להילוות אליו – הריהו רשאי לשאת אישה שנייה על פניה בארץ ישראל, למרות החרם דרבנו גרשם… דבריו עוררו סערה בעיר, אז התקוממו כנגדו תקיפי ירושלים והחרימו אותו ב"חרם הגדול" ואת הספר שרפו בפומבי בחוצות ירושלים.

על אף הסבל והייסורים שהיו מנת חלקו, לא נפל ר' עקיבא יוסף ברוחו, ובמשנה מרץ התמסר ליישוב הארץ. משנודע לו שבסביבת חברון עומדת חלקת אדמה גדולה למכירה, יצא לשם עם חבריו ר' דוד גוטמן, יהודי עשיר אף הוא מהונגריה. ובנו של הרב אליהו מאני, רבה של חברון, לראות את החלקה. "לא היינו מאמינים שישנם כאלה מקומות בא"י. 26 גבעות פוריות ויערות. והתפללתי שם בכוונה כזאת ובדמעות שלא התפללתי ככה אפילו ביום כיפור. אי אפשר לתאר איך המקומות הקדושים, שכבר חלפו אלפי שנים עזובים מבניהם היהודים, כשבאים שם יהודים ולומדים ומברכים – קמים לתחיה…

בדרכם חזרה לירושלים נודע להם, שבשער יפו אורבים לשובם, כדי להיפרע מהם על מעשה טירוף זה של גאולת קרקע בסביבות חברון. כדי להימנע מהתנקשות נכנס ר' עקיבא יוסף לירושלים דרך שער ציון, מאני – דרך שער שכם, ואילו גוטמן – שלף אקדח ליד שער יפו אל מול עשרות יהודים שארבו לו. בסופו של דבר, מסיבות "מסתוריות" כדבריו, לא יצאה קנייה זו לפועל, ועל כך הרבה להצטער. הוא מצא ניחומים בכך, שלמרות "כל המלחמות והוצאות וסכנות ותלאות אשר עברו עלי… קניתי ויסדתי את פתח תקווה", ואכן, הוא הוא שייסד את פתח תקווה, גם אם מתעלמים מכך. הוא קנה על שם חותנו ר' הלל ליכטנשטיין מקולמייא אלף דונם מאדמת טיאן, שעליהם הוקמה מאוחר יותר פתח תקווה. כמו כן הוא עזר להתיישבות היהודית במקומות כמו קבר יוסף, קבר רחל, יריחו ובסוף ימיו יסד את אגודת "רמתיים צופים" לרכישת אדמות מצפון לנבי סמואל שליד ירושלים.

באחרית ימיו שככו הרדיפות נגדו ואף זכה לראות במו עיניו כיצד הולך חלומו הנועז ומתגשם. משנאיו נכנעו והרכינו ראש בפניו, הכירו בו שהיה משכמו ומעלה מהם. הגרעי"ש האריך ימים ונפטר בירושלים בראש חודש אייר תרפ"ב (אפריל 1922) בהיותו בן 84 שנה. עם פטירתו חלק לו כבוד והספידו גם גדול מתנגדיו הגרי"ח זוננפלד זיע"א רבה של ירושלים.

השארת תגובה