לוחם הצללים של מדינת ישראל

באיראן, נשלח לסייע לישראלים לצאת מהמדינה; בהרי כורדיסטן, היה ממעצבי הקשר עם הלוחמים הכורדים של בארזאני; בבירות, הרבה לפני שצה"ל נכנס לעומק לבנון

משקפת
משקפת
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בפרק מרתק מתוך הספר "תבל ומלואה", מגולל המחבר נחיק נבות, מי שהיה ממניחי היסוד של ארגוני הביון הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה, את אחת התקופות המרתקות ביחסים של ישראל עם איראן ועיראק ומשטרים אחרים במזרח התיכון.

ברשותו האדיבה אנו מביאים כאן קטעים נבחרים השופכים אור על הנעשה מאחורי הקלעים בשנים אלו:

לאחר הכרזת העצמאות ובצִלה של מלחמת הקוממיות פעלו הרשויות להבטחת ריבונותה וממלכתיותה של המדינה היהודית החדשה:

לאכוף את שליטתה הבלעדית על הנשק ולמנוע פעילות של מיליציות פרטיות וכוחות מזוינים שלא סרו למרותה. היו אלה הימים הראשונים של הממלכתיות והאחריות הלאומית, שעת המבחן של מלחמת העצמאות ותקופת שיקום הריסות חלקי של העם מימי השואה הנוראה מכול. על רקע זה פורקו האצ"ל והפלמ"ח גם יחד.

ב־17 בספטמבר 1948 התנקשו אנשי הלח"י בשליח האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, שאך שנים ספורות קודם לכן סייע להצלתם של אלפים מאסירי מחנות הריכוז כחלק מפעילותו ההומניטרית בצלב האדום. בעקבות ההתנקשות, שהרקע שלה היה מגעים שברנדוט קיים עם אישים שונים ושמועות שהוא חותר לחלוקת ירושלים, החליט ראש הממשלה דוד בן גוריון לעצור את המעורבים ולהעמידם לדין כחלק מקיום שלטון החוק. המשימה הוטלה על איסר הראל.

"אתה מקבל ג'יפ צבאי," נאמר לי בתדריך. "מצטרף אליך קצין משטרה, ושניכם צוות שמשימתו לחפש ברחבי העיר הגדולה תל אביב את דירות המסתור ומקומות המחבוא של מנהיגי ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י". במהלך התדריך קיבלנו רשימה ובה שמות. "עליכם לאתר את יצחק יזרניצקי (שמיר), אלדד שייב, גאולה כהן ואחרים", נכתב בה.

הגענו לבית שבו היה אמור להסתתר יצחק שמיר, ליד בניין תיאטרון הבימה. הוא לא היה שם. הגענו לביתו של אלדד שייב ברחוב דיזנגוף. רעייתו פתחה לנו את הדלת, אמרה שבעלה איננו בבית ושהיא אינה יודעת היכן הוא, שכן הם חיים ב"סֶפֵּרַצְיָה", בנפרד… חיפשנו בדרום תל אביב את גאולה כהן, קריינית רדיו המחתרת, וגם אותה לא מצאנו. חיפשנו גם את אליהו לנקין ואת אריה בן אליעזר. גם אותם לא מצאנו.

מאז חלפו עשורים רבים, אבל זכורים לי היטב הרהורים מטרידים שחלפו אז במוחי בדבר משמעות המשימה שהוטלה עלי: הנה הוקמה מדינת ישראל, אמרתי לעצמי, כולם עסוקים בבניית מוסדות רשמיים של מדינה ככל המדינות, ואני נשלח להילחם ביהודים? זו בהחלט היתה דילמה של איש צעיר בתחילת דרכו בעבודה ביטחונית. אך אודה שמילאתי את תפקידַי בלב שלם וללא היסוס. הייתי צעיר שהתלהב מהמדינה החדשה, קנאי לעיקרון של אחדות העם ושל מניעת פירוד, ומלבד זה חונכתי למלא את הוראות הממונים עלי.

בינתיים הקים איסר הראל את ארגון שס"ם (שירות סודי מיוחד), שמשרדו היה בשדרות רוטשילד בתל אביב. צורפתי לארגון הזה, והוטלה עלי המשימה לשמור על אנשי הלח"י שהועמדו לדין בעכו. לשם כך הועברתי לסניף חיפה של הארגון, ומשם נסעתי לעכו כדי לשמור על אנשי המחתרת: יעקב מרידור, אליהו לנקין ואריה בן אליעזר, שהועמדו לדין בעקבות רצח ברנדוט. בהמשך הועברו ראשי האצ"ל למשטרת בית שאן הרחוקה, ואני עברתי לשם איתם. יחסי הסוהר-אסיר החריגים התאפיינו במגע קרוב ובהתרועעות, ואפילו שיחקנו כדור־עף בצוותא בחצר. לימים לאחר שחרורם עברו כמה מהם לעבוד במוסד, ושוב נפגשנו, הפעם זה לצד זה, בעבודת הסתרים.

התנהלותם של קברניטי המדינה בשנותיה הראשונות מלמדת אותנו שבכל מעשה או מחדל עלינו לחשוב גם על הציבור, ובמיוחד על הדור הצעיר שבו. האווירה הכללית בחברה נובעת ממאבקים לאומיים מוצדקים, שגורמים לו ערעור והרהור מה ולאן. כאן המקום לומר כמה מילים על נושא שממשיך להעסיק את המדינה גם כיום: חיזוק אחדות האומה שבה פלגים שונים. אז היו אלה אצ"ל, לח"י וההגנה, היום אלו פלגים אחרים ושונים, אך הצורך לשמור על האחדות חשוב היום כפי שהיה חשוב אז. רצח ברנדוט ואירועי "אלטלנה" הם דוגמאות לאופן שבו המשיכו קבוצות לפעול באופן עצמאי גם לאחר הקמת המדינה. היה צורך להבטיח את הריבונות הממלכתית של המדינה על הנעשה בשטחה, אבל במבט לאחור, המחשבה שיהודים פעלו נגד יהודים אחרים היא בלתי נתפסת.

בימי הראשית התחבטו מנהיגים פוליטיים, כגון משה סנה ומאיר יערי, מה ואיך צריכה להיות האוריינטציה של המדינה הצעירה על רקע קרע אידיאולוגי, מצד אחד, ומאבק המעצמות, מצד שני. משה סנה, רמ"ט ההגנה, תפקיד המקביל לרמטכ"ל של היום, היה סבור שהאידיאולוגיה הקומוניסטית-סוציאליסטית והישענות על העולם הקומוניסטי הן הדרך הנכונה לעם ישראל.

גם מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, סבר מטעמי האידיאולוגיה הסוציאליסטית של מקימי המדינה, שיש צורך ביחסי הבנה עם ברית המועצות ועם השפעותיה. מגעיו עם הנציגות הסובייטית בארץ הביאו לכך שאישים בצמרת נוצלו לפעילות חתרנית ולריגול קומוניסטיים. כך, גם אישים, כגון ישראל בר, הפכו לסוכנים של ברית המועצות. אנשי השומר הצעיר, כגון אהרן כהן, נרתמו אף הם למאבק, שכוּון, על פי הערכתנו, נגד מדינת ישראל הצעירה.

נושא אחדות האומה הטביע בי את חותמו לאחר שאיסר הראל הכניס למוסד את אנשי האצ"ל והלח"י, שעסקתי ברדיפתם בתפקידי הראשון עם קום המדינה. המסר בכך היה ברור: אז אולי ראינו בהם אויבים. עתה כולנו באותו צד, נאבקים על ביטחונה של מדינת ישראל.

גורם אחר, הפילוג הדתי-חילוני, שבא לביטוי בפרשת יוסל'ה שומכר, נועד לכונן הידברות שתמנע משבר וקרע בעם. עיסוק זה המשיך גם בימי מאיר עמית, מחליפו של איסר הראל, שזכיתי להיות עוזרו האישי במשך חמש שנים. המשכתי בעיסוק זה גם אחרי פרישתי מהמוסד בכינון "מפגשי הידידים".

הארגון החשאי שהקים איסר הראל, שלימים הפך לשב"כ, הלך והתמקצע. קיבלנו תדרוכים מפורטים: חייבים להגן על המדינה החדשה מפני ניסיונות חדירה של ארגוני ביון זרים, ובו-בזמן אין ברֵרה אלא לקיים מעקבים והאזנות לישראלים שנחשדו בקשרים עם מדינות או ארגונים עוינים. הבנו שכך לומדת מדינה חדשה להגן על עצמה מפני המתנכלים לה מבית ומחוץ.

מקימים את השב"כ

חשוב להבין את אווירת ההתלבטות וחיפוש הדרך באותן השנים: היו שחשבו שמדינת ישראל החדשה חייבת להישען על מעצמה גדולה, היו כאלה שראו במשענת התרבות והחברה המערביות את המפתח להצלחת ישראל, ואילו אחרים, כמו משה סנה ועמיתיו, סברו שהקומוניזם של הגוש הסובייטי, בהנהגת ברית המועצות, הוא המשענת הטובה ביותר לישראל. מעצמות-העל מצדן ניסו להרחיב את השפעתן על המתרחש באזור חיוני זה של העולם.

שירותי הביון הסובייטיים של ברית המועצות היו פעילים מאוד בישראל באיסוף מודיעין ובגיוס סוכנים. איסר הראל ואנשיו סברו שיש סיבות לפקוח עין על מי שהתקרבו לסובייטים. לפיכך הותקן מיקרופון האזנה במשרדו של מאיר יערי, מנהיג מפ"ם ומראשי תנועת השומר הצעיר, ולפיכך התקיים מעקב אחר אהרן כהן מקיבוץ שער העמקים וחבר מרכז מפ"ם, שנהג להתרועע עם דיפלומטים סובייטים. נדגיש שאותם אנשים לא היו מרגלים, אלא הלכו שבי אחר השקפת עולם ונטייה פוליטית הנשענות על ברית המועצות. מנגד היו שניצלו לרעה "ניסיונות התקרבות" אלו ועסקו בריגול של ממש, והדברים ידועים, שכן הגיעו לבתי המשפט ופורסמו ברבים, למשל ההיסטוריון סא"ל ישראל בר.

תוך כדי לימוד ועבודת רגליים כתבנו, כך ממש, את תורת הלחימה לשב"כ הישראלי.

במהלך מאבקיו בריגול ובחתרנות הסובייטיים, שאיימו להעמיק את הקרעים בעם, גילה איסר רגישות רבה והשקיע מאמצים כבירים בניסיון למנוע פגיעה בגורמים הישראליים שעמם יצרו הסובייטים קשר. יום אחד אף הטריח עצמו לקיבוץ שער העמקים, לביתו של אהרן כהן, בניסיון לשכנעו לחדול ממגעיו עם הסובייטים. איסר הניח שאהרן כהן לא היה מודע למטרות הקג"ב. לימים סיפרה לי בתו של אהרן כהן, שהיא מאוד התרשמה מכך שאיסר הראל בא במיוחד לקיבוץ כדי להבהיר לאהרן כהן מה היא מטרתם האמיתית של אנשי הקג"ב להפוך אותו לסוכן שלהם. כהן לא השתכנע, המשיך להיפגש עם הסובייטים, ובלית בררה הוגש נגדו בשנת 1958 כתב אישום בעוון מסירת מידע לסוכן זר. כהן הורשע וב-1960 נידון לחמש שנות מאסר. לאחר ערעור שהגיש הומתק העונש לשנתיים וחצי.

בשנת 1950 עברתי ליחידה המבצעית של סניף השב"כ בירושלים. הארגון כבר היה רשמי, ואנחנו היינו עובדיו כדת וכדין. איסר הראל היה זה שביצע את המעבר מארגון ש"י לשירות הביטחון הכללי בין השנים 1948 ל-1950. למעשה, היה עליו לבצע את המעבר מיחידה צבאית לארגון אזרחי. אחד השלבים הראשונים של התהליך היה הקמת היחידה המבצעית של השב"כ, שאני הייתי אחד מראשוניה.

כבר ידענו פרק בעבודה חשאית, ובכל זאת נשלחנו ללמוד. תוכנית הלימודים כללה נושאים, כמו פריצת מנעולים, האזנות, פתיחת מעטפות של דברי דואר ועוד. קורסים אלו היו שונים מאוד ברמתם מהקורסים שעברנו בש"י, כמו הקורס הבלתי נשכח להפעלת יוני דואר בהדרכתו של חיים יערי. כבר במהלך קורס השב"כ נשלחנו לתרגילי חפיפה ב"עבודות מעשיות". היעדים העיקריים בראשית שנות ה-50 היו גורמים זרים. בעת עבודתי בשב"כ, וככסות לה, למדתי מדע המדינה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימתי תואר ראשון.

לאבטח את בן גוריון

יום אחד בשנת 1952, במסגרת שירותי בסניף הירושלמי של השירות, נקראתי למפקדי, והוא בישר לי שאני מתמנה למזכירו האישי של ראש הממשלה דוד בן גוריון. לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו. אני? מזכירו של בן גוריון, המנהיג הענק והנערץ? הסבירו לי שהולך ומתגבש הסכם השילומים בין ממשלות ישראל לגרמניה. ההתנגדות של מפלגת חירות ואנשי אצ"ל לשעבר להסכם עם גרמניה היא אדירה, ונפוצו ידיעות שלוחמי עבר של הארגון מתכוננים לעלות על בניין פרומין בירושלים, משכן הכנסת אז, כדי למנוע את חתימת הסכם השילומים. היה חשש, כמובן, שאותם מתנגדים להסכם השילומים ינסו להתנקש בחייו של ראש הממשלה. עד אז, אגב, לא היתה כל שמירה של השב"כ על ראש הממשלה ועל אישים אחרים. חשוב לציין זאת על רקע מעגלי השמירה שמציפים היום את כל בכירי המדינה.

במטה השב"כ הוחלט, כאמור, להצמיד שמירה אישית לראש הממשלה דוד בן גוריון, ואני נבחרתי להיות המאבטח האישי הראשון של המנהיג הנערץ. מי שהמליץ עלי לתפקיד היה איצ'ה בריק, האיש שגייס אותי כנער לש"י.

בכתב המינוי הרשמי, בחתימת מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל (איבראל דאז), היה כתוב "מזכיר פרטי לראש הממשלה". ציידו אותי באקדח, וכך הייתי צמוד לאיש הדגול במשך כמה חודשים. ישבתי לידו במכונית, ישבתי מאחוריו בכנסת, הייתי סמוך אליו בביתו. האמת ניתנת להיאמר, צעיר הייתי וחסר ניסיון בהלכות עולם, להתהלך עם גדולים לא ידעתי, ועל כן לא העזתי לקשור שיחה של ממש עם בן גוריון. פעמים ניסיתי. לפעמים הוא השיב בקצרה, אך לרוב היה עסוק מכדי לשוחח עם שומרו – מאבטחו – "מזכירו הפרטי".

בעשור הראשון למדינת ישראל טיפל השב"כ בארגונים ישראליים שנחשדו בנטיות שמאלניות מדי, כאלו שגילו קרבה לברית המועצות. מכאן נגזרה המשימה שהוטלה עלי לעקוב אחר חברים ומנהיגים בתנועות נוער ישראליות מסוימות. במסווה של חבר ופעיל בכיר בתנועת נוער נסעתי לכנסים בינלאומיים, כשבכיסי כתב מינוי לתפקיד המכובד של "יו"ר המרכז הישראלי של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים" (JINSA) והמלצות מאישים נכבדים ורמי מעלה, כגון פרופ' ארנסט ברגמן, אבי תוכנית הגרעין הישראלית, ששימש באותה העת כנשיא ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים, ויו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

המטרה היתה לעקוב אחר פעילות של חברים מישראל וקשריהם עם תנועות וארגונים מקבילים בבירות קומוניסטיות כדי לשמור עליהם ולמנוע מגופי ביון מזרח-אירופיים לגייסם לפעילויות ריגול בישראל, אפילו ללא ידיעתם. בימים ההם, בתקופה שלאחר השואה, לא היתה בכך כל בושה, להפך. היתה גאווה רבה לבצע תפקידים בלתי נעימים מתוך מניעים ערכיים עמוקים, והיתה תחושת זיקה לעם היהודי ולגורלו בתפוצות.

הגם שפעילותי בהתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים שימשה כסות לפעילותי החשאית, היא אכן התבססה על זיקה אידיאולוגית עמוקה ועל הכרה בחשיבות טיפוח הקשרים עם יהדות התפוצות ושיקום הקהילות היהודיות המפוארות והעתיקות, עולמות שלמים שנחרבו במהלך השואה. דוגמה יפה למשנתי הלאומית וביטוי לנושאים שהעסיקו והדאיגו את ההתאחדות באותן שנים סוערות של קום המדינה ותחילת המלחמה הקרה ניתן למצוא בנאום שנשאתי בכינוס של הקונגרס העולמי של ההתאחדות, שנערך בירושלים באוגוסט 1955.

במובנים רבים היתה זו ראשית פעילותי הציבורית, שהמשיכה לאחר סיום תפקידי במוסד בעיסוקַי כיו"ר אגודת הידידים בבית התפוצות, בעבודה עם הדרוזים ובפעילות הנחלת המורשת במסגרת המל"מ ומחוצה לו.

בפעילות מול הריגול הסובייטי נבטו ניצנים ראשונים לשיתוף פעולה בין השירותים החשאיים של ישראל לאלו של ארצות הברית: הסי-איי-אֵי וארגונים אחרים. היו אלו ימי השיא של המלחמה הקרה. ברית המועצות וגרורותיה במזרח אירופה היו יעדים ראשונים במעלה של הביון האמריקני. למידע שאספנו בנסיעותינו למזרח אירופה היה ערך רב עבור האמריקנים. למדנו אז שהמודיעין הצ'כי, למשל, התמחה והגיע לדרגת מקצוענות גבוהה במיוחד בגיוס סוכנים, והוטל עלי לשמור היטב על הסטודנטים ועל נציגי הארגונים והתנועות מישראל בעת ביקוריהם בפראג ובבירות אחרות במזרח אירופה. מקור נוסף למידע, שאף הוא היה יקר מפז לאמריקנים, היה עולים חדשים שבאו מברית המועצות לישראל.

היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה ועמוקה בין השירותים החשאיים של ישראל ושל ארצות הברית, תחילתו של שיתוף פעולה שידע עליות ומורדות, אך נמשך עד היום, והוא נדבך איתן ויציב ביחסי שתי המדינות. בשנות עבודתי במוסד שירַתי בוושינגטון וביקרתי בארצות הברית פעמים אין-ספור. כמה וכמה מראשי השירותים שם היו ידידי, ובהמשך הדברים יסופר על חלקי הצנוע בשמירה על הברית האסטרטגית בין ישראל הקטנה לארצות הברית הגדולה.

שבע שנים הייתי קשור לשירותי הביטחון. מטה השב"כ שכן אז בבניין ישן ביפו, ואזכור היטב את השנים ההן, תחילת דרכי המקצועית. רבות למדתי מאנשים, כמו איסר הראל, איזי דורות, יוסף הרמלין, אברהם שלום (שהתחיל את דרכו בשירות כפקוד שלי), יוסף פורת ורבים וטובים אחרים. אלה היו מורי ורבותי בארגון. זכורני דיון אצל איסר הראל בשאלה מאיזה גיל ניתן לגייס אנשים לפעילות בשירות. התעורר ויכוח, ואיסר הביא אותי כדוגמה לנער שהחל בפעילותו כשהיה בן פחות מ-15. אלא שאלו היו ימים אחרים.

באוהל עם מסטפא בארזאני

החל בשנת 1965 ישבו משלחות ישראליות באופן קבוע אצל הכורדים באזור חאג' עומראן. הפעולות הראשונות נועדו למטרות מודיעיניות ולסיוע בהדרכה צבאית, אבל הבאנו לשם גם רופאים בתחומים שונים ומומחים לחקלאות. כאמור, הכול נעשה באישור המודיעין האיראני ובידיעתו, ולא פעם שמענו מהם ש"הם לא בדיוק מבינים את הישראלים האלו", אבל הניחו לנו.

בשנת 1969, בתום כחמש שנות עבודה במחיצת ראש המוסד ולאחר פרישתו של מאיר עמית, היה מי שרצה להציע לי לעזוב את המוסד ולהתמנות לעוזר מנכ"ל משרד הביטחון. ראש המוסד החדש צבי זמיר טירפד את המהלך וסירב לשחרר אותי. במקום למשרד הביטחון, הגעתי לטהראן כנציג המוסד שם ונשארתי שם עד שנת 1972.

ההיסטוריה של יחסי ישראל-איראן ארוכת שנים. היסטוריון קהילת המודיעין יואב גלבר חקר ומצא שכבר בתום מלחמת הקוממיות הוקם בטהראן בסיס ישראלי ביטחוני קטן של "היחידה לתפקידים מיוחדים". מסוף שנות ה-50 התהדקו היחסים. בשנת 1958 הוקמה ברית אסטרטגית חשאית בין ישראל, טורקיה ואיראן לקידום האינטרסים שלהן מול העולם הקומוניסטי והערבים. שני הקצינים הבכירים, מאיר עמית שהיה אז ראש אמ"ן וגנרל פקרואן האיראני, הם שהובילו את המאמץ המשותף. הרמטכ"ל, יצחק רבין, ומפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן, היו אורחים רצויים בטהראן, ובמשך כ-30 שנה, עד מהפכת חומייני ונפילת השאה, התקיימה בין המדינות מערכת יחסים וקשרים הדוקה בתחומי הביטחון, הכלכלה, הנפט, הבינוי והחקלאות. לכך תרמה לא מעט הקהילה היהודית הגדולה באיראן, שסייעה לחזק את הקשר בין המדינות.

אחת הפעולות הראשונות, שעשיתי בתפקידי החדש בבירת איראן, היתה כעין המשך לפגישה ההיא בפריז עם הנציג הכורדי. בדרך-לא-דרך נסעתי עם קומץ מלווים לביקורי הראשון בכורדיסטן שבעיראק. פגישה זו, כמו אחרות, נערכה בידיעת שירותי הביטחון של איראן. חצינו את הגבול ונסענו בג'יפ של שירות הביטחון האיראני לכפר חאג' עומראן, רכס גבוה בשטח שהיה בשליטת הכורדים. לימים מילא כפר זה תפקיד חשוב כמעבר גבול להוצאת יהודים מעיראק דרך איראן.

בתקופת שהותי באיראן נסעתי פעמים רבות, לפעמים פעם בחודש, לפגישות עם הכורדים. הכרתי את מנהיגיהם, לרבות מולא מסטפא בארזאני ובניו. נושאי השיחות עמם סבבו תמיד סביב בקשות סיוע מישראל ומארצות הברית. תמיד הם ביקשו נשק, אבל לעתים קיבלנו גם בקשות למוצרי יסוד, כמו תה, קפה וסוכר, שחסרו להם.

המרד הכורדי נמשך זמן רב, ולאורך הזמן רבו הקשיים שעמם התמודדו המורדים. בדצמבר 1970 הגיע המשבר לאחד משיאיו הבולטים ביותר. באחת מהשיחות הליליות שהיו לי עם מסעוד בארזאני, בנו של מסטפא בארזאני, הוא גילה לי שהכורדים שוקלים להיכנע. מצבם היה בכי רע, והם ביקשו את עזרתנו בהגדלת הסיוע הישראלי, במתן סיוע מערבי, ויותר מכול בהשתדלות למענם אצל האיראנים לחידוש הקשרים, שהתערערו מאז הסכימו הכורדים לחתום על הסכם שביתת נשק עם משטר הבעת' בעיראק. המוּלא התלונן עלינו באומרו, "איך זה שאתם לא מביאים אותי לידי יצירת קשר או לפחות סיוע אמריקני? הרי לכם כל כך קל לטפס על סולם, למשוך באוזנו של הנשיא ניקסון ולשכנע אותו שייעתר לבקשת הסיוע שלנו…" לאחר שהבקשות שהעברנו נדחו, חיברתי להנהגה המדינית בישראל מִזכר, שנועד בראש ובראשונה להזכיר לכול מה מעשינו שם, במאחזים עלי צוקי הטרשים בצפון עיראק, לחדד בשנית את הסיבות הראשוניות לקיומה של הברית עם הכורדים:

"באנו לסייע ל[בארזאני] ולעמו ולתת לו הרגשה של יותר כוח בדרך של סיוע צבאי, כלכלי ומדיני… באנו לעזור כי אנו טוענים שבמזרח התיכון יש זכות קיום לא רק לערבים, אלא גם למיעוטים. באנו לעזור כי אנו רוצים להיות גורם במזרח התיכון, ופעולותינו ונוכחותנו הן חלק מהמשחק המדיני באזור, אם לצורך החלשת המשטר בעיראק ואם במסגרת שיתוף הפעולה שלנו עם איראן. הרבה מאוד מונח באמון ההדדי, בהכרה שאנו מייצגים פוטנציאל גדול צבאי ומדיני, ועִמנו ידיד נאמן".

כשסדאם חוסיין הגיע לפגישה

המוסד ואמ"ן היו אמונים על קיום הקשר עם הכורדים, ואנשיהם הרחיקו "עד סוף העולם" כדי למלא שליחות זו. ואכן, הם היו שם, מרוחקים ומבודדים… שליחי גופים אלו הגיעו בדרכים לא דרכים להרי כורדיסטן שבתחומי עיראק ושירתו שם כמה חודשים בתנאים קשים, דומים לאלו שבהם חיו הלוחמים הכורדים.

בשנת 1972 התנהלו מגעים לחתימת הסכם הפסקת אש בין שלטונות עיראק לכורדים. המשא ומתן על הסכם הפסקת האש התנהל בשעה שעמיתי ואני הגענו לשם והתארחנו באוהלם. והנה, בעוד אנו יושבים איתם באחד האוהלים, הגיע לאוהל הסמוך ממש "אל-תכריתי" סדאם חוסיין, שהיה אז ראש המודיעין של עיראק. הבענו תמיהה, וד"ר מחמוד, מי שהחזיק בתיק החוץ אצל הכורדים, הסביר, "אל תתפלאו, הרי גם אנחנו זקוקים להפסקת אש, ולכן אנחנו מנהלים משא ומתן. סדאם חוסיין הוא האיש הכי רציני והכי אמין בעיראק, ועמו מן הראוי לנהל משא ומתן. הוא בא אלינו, ואנחנו סומכים עליו".

משעה שהכורדים חתמו על "הסכם אדר", הסכם הפסקת האש עם ממשל הבעת' בעיראק שנחתם במרס 1970, ובמסגרתו זכו באוטונומיה ופתרו את סוגיות המחלוקת העיקריות שלהם עם המשטר בבגדאד, ניתקו איתם האיראנים כל קשר.

הכורדים סייעו לנו בהעלאת יהודים מעיראק. המסלול עבר מעיראק דרך איראן, והמבצע התקיים בידיעתו של מי שהיה ממונה על המודיעין אצל הכורדים ובסיועו. בידי נציגי המוסד היו כתובות של יהודים בבגדאד ובערים אחרות בעיראק. מסרנו את הכתובות לידידינו הכורדים, ונציגים שלהם הגיעו לבתי היהודים והורו להם להתכונן בתוך שעות ספורות ליציאה. לכורדים היו ג'יפים מדגם לנדרובר, שבהם הוסעו המשפחות היהודיות לגבול עיראק-איראן, לחאג' עומראן, ומשם לתוך איראן ולישראל.

במשך שנות שהותנו בקרב הכורדים היו לא מעט התמודדויות צבאיות בין הלוחמים הכורדים, שאותם הדרכנו, לצבא עיראק. העיראקים לא בחלו באמצעים, ובהם שימוש בחומרים כימיים, שהסבו אבדות רבות בקרב אזרחים. בספטמבר 1971 הם אף ניסו לחסל את המנהיגות הכורדית באמצעות משלחת של אנשי דת מתאבדים. זה קרה ממש ערב ביקורם של בכירי המוסד, בראשות צביקה זמיר וראש "תבל", נחום אדמוני, שהגיעו לכורדים כדי ללמוד מיד ראשונה את ההיערכות העיראקית במרחב.

בין 1974 ל-1975 חתמו האיראנים על סדרת הסכמים עם עיראק, ובהם הסדירו את סוגיות המחלוקת שעמדו על הפרק בין שתי המדינות (ובראשן השליטה בשפך נהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי ובשדות נפט משותפים). לאחר חתימת ההסכמים הפסיקו האיראנים את תמיכתם במרד הכורדי, ששימש מנוף לחצים מרכזי על בגדאד. הפסקת התמיכה האיראנית הביאה גם לסיום התמיכה הישראלית במאבק הכורדי למען עצמאותו.

לימים זכתה התנועה הלאומית הכורדית בהישגים יפים במאבקה נגד משטר בגדאד. בתמיכת הקהילה הבינלאומית הצליחו הכורדים לכונן אוטונומיה משגשגת בצפון המדינה בשנים שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, וביתר שאת לאחר הפלת משטר סדאם ב־2003. מסעוד, בנו של מסטפא בארזאני מיודענו, משמש כיום נשיא החבל האוטונומי של הכורדים בצפון עיראק.

דוגמה מיוחדת ומקורית לטיב השיח האינטימי שהתקיים בין ישראל לכורדים ולסגנונם יוצא הדופן של היחסים שהתפתחו בינינו ניתן למצוא באיגרת רשמית שהעברתי ל"אח היקר" ב־31 במרס 1972. האיגרת משקפת את עומק האמונה הכנה של מנהיגות המדינה למן היווסדה בחובת הסיוע ההיסטורית והגורלית לעמים-אחים במאבקם על הזכות לקיום במזרח התיכון הערבי ובנחשולי הים הסוער של המאבק הבין-מעצמתי. את המכתב הגשתי לו באחת הפגישות האחרונות שלנו יחד לקראת השלמת כהונתי באיראן.

הרופא היהודי והמנהיג הכורדי

החיים בקרב הכורדים העמיקו את הבנתנו לצורכיהם. פעלנו רבות למענם מול ממשלת ישראל, ממשלות המערב והאיראנים. לאחר שהרגשנו שההנהגה בישראל טרם הצליחה לתהות על קנקנם, הזמנתי את בארזאני לביקור בארץ, שבו יוכל "לשים הכול על השולחן ולכבס את הכביסה", שכן "  רק כך נדע איזה בגד זקוק לטלאי, ומי זקוק לבגד חדש…"

כל אותה העת לא הפסיקו ניסיונות החתרנות של הממשל המרכזי בבגדאד כנגד הכורדים: ניסיונות התנקשות, הפצצות, ריגול וחבלה. העיראקים אף הצליחו לגרום לעריקתו של עובַיְדאללה, בנו של מסטפא בארזאני (ואחיו של נשיא החבל הכורדי בהווה). עובַיְדאללה נמלט לבגדאד וחי שם חיי מנעמים כעושה דברם של העיראקים וכראש ממשלת הבובות של החבל שהקימו בגולה בחסותם.

היחסים שלי עם מולא מסטפא בארזאני היו אישיים. אבו נור ("אבי האור"), הכינוי שלי בפי הכורדים, נבע משמו של בני בכורי ניר. אכן, אור אמיתי ויקר.

במהלך שנות ה־70 נפלו הכורדים במכמורת המאבק המעצמתי בין ברית המועצות לארצות הברית. בעוד אנחנו עושים כל מאמץ, על פי בקשתם של הכורדים, לקרב בינם למדינות המערב, קשר בארזאני קשרים עמוקים עם ברית המועצות, וזאת במהלך 12 השנים שבהן גלה מארצו ומצא בה מקלט. איראן, התומכת הגדולה שאיפשרה את נוכחותנו ופעילותנו בחבל כורדיסטן העיראקי, מצאה את עצמה בניגוד אינטרסים משמעותי מול הכורדים. האיראנים פעלו בשלב מסוים למניעת עצמאות כורדית, שאיפתם הסופית של המורדים מחשש לערעור יציבותה הפנימית בשל מגמות בדלניות בקרב הכורדים שבשטחה. היתה זו, למעשה, זירת קרב נוספת במלחמה הקרה שבין המעצמות.

לימים, בעת שירותי בוושינגטון, חלה בארזאני ובא לבירה האמריקנית לטיפול רפואי. שכרנו את שירותיו של רופא מומחה יהודי, וזה טיפל במנהיג הכורדי. ערב אחד ביקשתי מרעייתי להכין ארוחה המבוססת על המטבח הלבנוני. היא יצאה מהבית לקניות, וכשחזרה, לא היה קץ לתדהמתה; בסלון ביתנו בוושינגטון ישבו שלושה אורחי הסעודה: מולא מסטפא בארזאני ושני בניו.

הפרופסור היהודי, ששכרנו לטיפול במולא, לא היה יכול להתאפק והפציר בנו להסביר לו, "כיצד ייתכן שמנהיג כורדי עיראקי חולה? ומי דואג לבריאותו? אתם, הישראלים…" כדי להעניק למולא הרגשה טובה סידרנו לו פגישה עם ג'ורג' מיני, מי שהיה מזכ"ל האיגודים המקצועיים בארצות הברית. הפגישה הונצחה בתצלום גדול של שני האישים.

במרס 1979, זמן לא רב לאחר השלמת כהונתי בוושינגטון וחודש בלבד לאחר נפילת משטר השאה, שהיה מתומכיו הגדולים, נכנע המולא למחלתו והוא בן 76. אירגַנו במטה המוסד ערב זיכרון למולא מסטפא בהשתתפות כל המעורבים במבצע כורדיסטן לדורותיהם: אנשי צבא, מדריכים, מומחים שונים ורופאים. אורחת הכבוד היתה ראשת הממשלה לשעבר, גולדה מאיר, שהיתה הראשונה בממשלת ישראל שהסכימה לתרום לסיוע לכורדים.

השארת תגובה