בדרך לרבי – הגיעו השודדים

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

באחד מלילות החנוכה לפני כמאתיים שנה, יצא חסיד של האדמו"ר מרוז'ין מביתו לבקר בחצר הרבי. הוא עצר לשינת לילה בפונדק ולפתע נשמעו חבטות בכניסה. קבוצת שודדים פרצה פנימה וקשרה בחבלים את מנהלי הפונדק. השודדים עברו בין החדרים והגיעו לחדרו של החסיד, הוא ישב על הארץ וקרא בבכיות גדולות מספר הזוהר. ראש השודדים הביט בו ופלט צעקה. הם היו שני חברים שלמדו יחד בישיבה לפני עשרות שנים ומאז נפרדו דרכיהם.

השודד סיפר מה עבר עליו מאז ועד היום: הוא היה בחיר התלמידים בישיבה וזכה להצעת נישואין מפתה: להתחתן עם בת המוזג העשיר ולשבת כל ימיו על שולחן חמיו. אשתו ניהלה את בית המרזח והוא היה פנוי לעסוק בתורה. פעם נכנסה אשתו ואמרה כי בפונדק יושבת חבורת גויים ומתקוטטת על חלוקת סכום כסף, והוא עם הראש התלמודי המבריק שלו, יוכל לפשר ביניהם. הוא ירד ועשה את העבודה ובני החבורה שילמו לו היטב. אחרי חודשיים הם הופיעו שוב והוא שב עזר להם.

הלב שלו אמר כי משהו במסחר לא ישר, אבל הפיתוי הכספי היה גדול והוא הרגיע את מצפונו כי אין זה נוגע אליו. הם החלו לבוא לעתים תכופות, עד שהבין בהדרגה שהוא נלכד לכת שודדים אכזריים, אבל הוא כבר היה חשוף לסודות שלהם ולא היה יכול לעזוב. לילה אחד נשמעו דפיקות על חלון חדרו בבית המזיגה. אחד השודדים הופיע מבוהל וסיפר כי הם הסתבכו באירוע שוד לאיש עשיר והם מוכרחים את עזרתו. הוא לקח פטיש ורץ לאותו מקום, הוא היכה את העגלון של אותו אדון והרגו, וכך הלך והתדרדר עד שהפך בעצמו לראש חבורת השודדים.

הסיפור הקשה הזה מעביר מסר יסודי: אדם מאבד את הבחירה בהדרגה. זה לא הקב"ה שמונע מהאדם את הבחירה החופשית, אלא החטאים הם אלו שלוקחים אותה. ממעשה למעשה, אדם הופך להיות מכור וכבול אל החטא, עד שהוא פשוט מתחיל לפעול באופן אוטומטי ולאבד את השליטה.

הבעיה הגדולה עם מעשה עבירה היא לא רק עצם מעשה העבירה שעשינו, אלא מה שהעברה עושה לנו. אחרי מעשה עבירה האדם לא שב להיות מה שהיה: ריח התאווה נדבק באפו, טעם העבירה נתפס בשפתיו והעוון הופך להיות חלק מדרך החשיבה שלו. לכן אומר בן עזאי בפרקי אבות: "הוי רץ [אפילו] למצווה קלה!, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". החיים בנויים כמו רכבת, כל מעשה שמתרחש בחיינו כורך חבל סביבנו וקושר את הנפש והמעשה הבא הוא כבר בלתי נמנע.

המסר העוצמתי והחד הזה מוביל אותנו לביאור הנפלא של הרבי המבוסס על דברי אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך שהשבוע ביום כ"ד טבת ציינו בכל רחבי העולם את יום ההילולא שלו.

בכל התורה אין תמיהות רבות שהעסיקו את כלל המפרשים לאורך ההיסטוריה כמו התהייה הזו: איך אפשר להבין את הסיפור של פרעה? כיצד עלינו לפרש את העובדה העולה מתוך דברי התורה כאילו פרעה הוכנס לתוך נתיב חד סטרי בו לא הייתה לו אפשרות מלבד להמשיך לחטוא?

כבר בתחילת הליכת משה לפרעה, עוד לפני שהחלו המכות במטרה לשחרר את ישראל ממצרים, הקב"ה הכין אותו לכך שהשליחות לא תצליח. פרעה לא ישמע לו!. שכן הקב"ה עצמו יהיה זה שימנע את פרעה מלהקשיב לו. ה' עומד להקשיח את לבו וזאת במטרה להפגין ניסים ושידוד הטבע במצרים.

כך מתחילה פרשת וארא, עוד טרם החלו המכות לנחות על ראש מצרים:

שמות ז: ויאמר ה' אל משה … אתה תדבר את כל-אשר אצווך … ושילח את בני ישראל מארצו: ואני אקשה את-לב פרעה והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצריים: ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצריים. רש"י: מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו אתם גבורותיי.

ואלו כמובן מילים מפתיעות ביותר שהן מנוגדות לעקרונות הכי בסיסיים בחשיבה היהודית. למשל בניגוד למשפטים המפורסמים של הנביא יחזקאל:

יחזקאל יח,לב: כי לא אחפץ במות המת נאם ה' אלוקים והשיבו וחיו. יחזקאל לג,יא: חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות רשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.

בעוד שהנביא מתחנן בשם ה' שלא נישבר, שלא נתייאש, שנאמין תמיד שיש מוצא חיובי לדרך חדשה של תיקון ותשובה, כאן מספרת התורה את הסיפור ההפוך כאילו הקב"ה ציפה מפרעה להמשיך לחטוא!. כאילו הכניס אותו לתוך ה'קוראלס', מסלול הפרים המוביל לשחיטה, בו הם צועדים בין שני גדרות צרים ואין להם דרך חזרה מלבד לפשוט צווארם לשחיטה.

והשאלה הפשוטה היא למה? איך מכניס ה' אדם למצב כזה בו נגמרת לו הבחירה?

יותר מזה: על מה פרעה נענש? הרי בלי בחירה אין אחריות ובלי אחריות אין אשמה?

ובעיקר: מה המסר של הסיפור הזה? האם לפעמים אדם מוכרח לחטוא?! האם כל אחד יכול להתגלגל למצב כזה בו נגמרים לו הכוחות להיאבק ואין ברירה מלבד להרכין את הראש וליפול?!

ובעצם השאלה מתחלקת לשלוש: א. כיצד מכניס הקב"ה אדם למצב שלילי כזה בו אין לו ברירה אלא להמשיך וליפול? ב. על מה הגיע עונש לפרעה אם לא הייתה לו בחירה? ג. מה מטרת השליחות של משה להמשיך ולהתרות בפרעה לשלח את ישראל מארצו?

נתחיל עם ביאורו של הרמב"ם שהוא על דרך המוסר ומשם נגיע אל ביאורו של הרבי.

לדעת הרמב"ם בדיוק כפי הסיפור בו פתחנו, זה בדיוק מה שקרה עם פרעה: התורה אומרת את זה במפורש וצריך רק לשים לב. בחמש המכות הראשונות נאמר בתורה במפורש שפרעה הכביד את לבו בעצמו!. לא הקב"ה הוא זה שהכביד את לבו, אלא הוא בחר מרצונו להרשיע. ואז מהמכה השישית כותבת התורה לשון חדשה: הקב"ה הכביד את לבו. הכוונה היא לכך שהקב"ה יצר את העולם באופן כזה בו מגיע שלב שהאדם מאבד את יכולת הבחירה וניטלת ממנו הזכות לעשות תשובה.

[ואף שהקב"ה אמר למשה מראש כי הוא יחזק את לב פרעה, צריך לומר שהקב"ה צפה מה יקרה, אבל הדברים התרחשו בפועל רק בעקבות הסרבנות העצמית של פרעה, (הרבי מאריך בזה ראו לקוטי שיחות לא/30 ואכמ"ל].

אחרי מכת דם (ז,כב): ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם. אחרי מכת צפרדע (ח,יא): וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם. אחרי מכת כינים (ח,טו): ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם. אחרי מכת ערוב (ח,כח): ויכבד פרעה את לבו. אחרי מכת דבר (ט,ז): ויכבד לב פרעה. ורק החל מהמכה השישית, שחין, נאמר (ט,יב): ויחזק ה' את לב פרעה.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה ו,ד-ה: כעניין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם … אל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות [הבחירה] בידי עד שאחזור ואבין דרך האמת … שמידה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאווה להם ורודף אותם [וכן להיפך] … ושם בתחילת הפרק: לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו ולפיכך חיזק ה' את לבו".

בהתאם ליסוד הזה ביארנו בעבר שאלה מרתקת: התפילה שמעוררת הכי הרבה את הלבבות היהודיים, התפילה שבאופן מיסטי גורמת לרבבות יהודים להתכנס לבית הכנסת, היא זו הפותחת את היום הקדוש, יום הכיפורים: תפילת "כל נדרי". והקושייה מפורסמת: מה יש בה? הרי זה בסך הכול נוסח משפטי של התרת נדרים, ממש כמו שטר מכירת חמץ, היתר עסקה ופרוזבול? האם מישהו היה מעלה בדעתו לנגן שטרות אלו במנגינה מרטיטת לב?!

התשובה החסידית מעוררת לב: התפילה מבקשת להשתחרר מתוך "כל נדרי ואסרי"!, מתוך הכבלים וההתחייבויות שאוסרים את הנפש ותוקעים אותנו בשנה הקודמת. מתוך כל ההחלטות, והתאוות, והזיכרונות, והייאוש, שכובלים אותנו אל החטא ולא מאפשרים להתחדש בשנה טובה ומתוקה.

עד כאן תפיסת הרמב"ם, ועדיין איננו מסתפקים בה, ולו בגלל השאלה האחרונה שהעלינו: למה משה המשיך ללכת לפרעה? הרי פרעה איבד מזמן את יכולת הבחירה ואיך במכה השמינית משה מצווה להתרות בו על העתיד שיפסיק לחטוא (וכאמור, לא רק להעיד על העבר אלא להתרות על העתיד)?

וכאן מגיע ביאורו של הרבי, הרבי מליובאוויטש הופך את הקערה על פיה. למעשה, סיפור ההתמודדות עם פרעה מביא לשיא את עוצמתה של התשובה. כאן למדים יותר מכל מקום אחר עד כמה מחכה הקב"ה לתשובה. עד כמה הוא מאמין אינסופי בטובו האלוקי של האדם שיתעורר ברגע האחרון.

הסיפור של פרעה נועד לספר את הסיפור ההפוך: כיצד ה' אינו מתייאש מפרעה, איך אפילו במכה השמינית לאחר שפרעה איבד מזמן את יכולת הבחירה, לאחר ששקע והרשיע בתוך החטא והיה כרוך בו מכל עבריו, עדיין ה' שולח את משה להתרות בו על העתיד, שמא ישוב ויתעורר.

כי האדם (אפילו גוי כמו פרעה וכל שכן יהודי) נברא "בצלם אלוקים", יש בו שבב אלוקי שהוא אינו חלק מהשיח הגשמי. יש בו משהו לא מרוצה, משהו שמרגיש זר בתוך כל ההבל הגשמי ולעולם לא ימצא מרגוע בתוך החטא, תמיד יביט למעלה ויחפש משמעות. ולכן הקב"ה אינו מפסיק לייחל, הוא אינו מוכן לקבל את העובדה שיש אדם אבוד, כי החלק האלוקי שבתוכנו עודנו עומד ומשמש.

איפה רואים את זה בעיניים? שלמה המלך אמר: "נר ה' נשמת אדם", והכוונה היא לניסוי פשוט. ניקח נר דולק ונכופף אותו כלפי מטה, ואז נגלה עובדה מופלאה: האש תפעל נגד כוח הכבידה ותעלה למעלה. שום דבר לא יעזור, נכופף את הנר מהיום ועד מחר, האש תמצא את הדרך לעשות סיבוב ולעלות למעלה. והנר הזה הוא משל לנשמה, לאותו חלק בתוכנו שלעולם לא יכבה ולא יתרגל להבל.

הסיפור הבא התרחש באחד מימי החנוכה במחנה ברגן בלזן: היה שם אסיר אחד שהתעקש לאסוף שמן עד שהיה לו מספיק כדי להדליק נר חנוכה. כל הבלוק נאסף, 800 איש, ואחד הרבנים או האדמורי"ם שהיו שם בירך את שלוש הברכות והדליק את החנוכייה. לפני שהרב בירך את הברכות, הוא הביט אחורה לעבר מאות האנשים שצפו בו ברעד ואחר כך בירך.

אחרי שהתפזר הקהל, ניגש אחד האנשים ושאל: "רבי, מילא בירכת את הברכה על הדלקת הנר, מילא בירכת על הנסים שעשה ה' לאבותינו, אבל איך היית מסוגל לברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'? האם יש משהו שראוי לברכה בגיהינום בו נמצאים?!"

הרב השתתק, מחה דמעה ואז אמר: "גם לי הייתה השאלה הזו וחשבתי אולי הפעם לוותר על ברכת שהחיינו, אבל פניתי אחורה וראיתי מאות יהודים בברגן בלזן, מתאספים במסירות נפש להדלקת נרות חנוכה, מניחים יד על הראש ומקשיבים לברכות, אמרתי: יש כאן על מה לברך שהחיינו…

והנה דברי הרבי, ליקוטי שיחות ו/65: "האדמו"ר הזקן מבאר באגרת התשובה כי אפילו אלו שנאמר עליהם ש'אין מספיקים בידם לעשות תשובה', הכוונה היא רק שאין מסייעים להם בתשובה, אבל בוודאי שנשארת לאדם הבחירה לשוב ואם 'דחק ונכנס' מקבלים תשובתו. ולכן אפילו לאחרי ש'ויחזק ה' את לב פרעה', ולאחרי שה' אמר בדיבור: 'ואני הכבדתי את לבו', עדיין נשלח משה להתרות בו ולעוררו לתשובה".

לפי היסוד הזה מבאר הרבי שאלה חזקה ומפורסמת: כולנו מכירים את הסיפור על אלישע בן אבויה, 'אחר', שפשע ומרד ועזב את הדרך. פעם גילה 'אחר' לרבי מאיר את הסיבה שאינו שב: הוא אינו מוצא טעם לחזור בו שכן הוא שמע בת קול שיצאה ואמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. וכאן עולה הקושייה העצומה: אז על מה נענש אחר? אם שמע בת קול שהדלת בפניו נסגרה, מה רוצים ממנו?

ענה הרבי רעיון כביר: 'אחר' היה אמור להבין שאסור להאמין לבת קול, עליו להתעקש ולאחוז בדלת ולעשות תשובה. ממרום ניסיונו וידיעותיו העצומות של אלישע בן אבויה היה עליו לזכור את הכלל "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא!". אסור להקשיב אפילו לבעל הבית שאומר שהמצב אבוד וננעלו שערי התשובה. החטא של אחר היה שהתפתה להתייאש מסיכויי התשובה שלו.

וכך אומר הרבי (התוועדויות הרבי מליובאוויטש תשמ"ג ג/1427) : אינו מובן כיצד יכולים לבוא בטענות אל אלישע בן אבויה לאחר ששמע בת קול יוצאת 'שובו בנים חוץ מאחר'? אלא למרות שאחר שמע הבת קול, היה עליו לא לשמוע לבת קול, מאחר שהקב"ה עצמו כתב בתורתו 'כל מה שאומר לך בעל הבית עשה – חוץ מצא!', והיינו אפילו כשבעל הבית – הקב"ה בעצמו – אומר לך לצאת מגבול הקדושה, עליו להתעקש ולהישאר ולשוב בתשובה".

וכאן אנו רוצים לטפס ולהגיע אל נקודת השיא של העניין כולו: בכל זאת היצר אינו נותן מנוח. היצר מפקפק מבפנים וטוען כי אלו סיסמאות יפות, אבל המציאות הייתה שפרעה היה גמור, שדוד, מסובך וקשור בתוך עצמו – ואיך אפשר היה לצפות ממנו לגלות את הנקודה הנשמתית האחרונה במעמקי לבו ולשנות בגללו את כל חייו, גאוותו והרהב שלו?

אפשר אולי לומר נקודה עצומה (יסודה באלשיך על הפסוק): כל אדם שקורא את הפרשיות הללו מעלה בעצמו את השאלה הבאה: במהלך המשא ומתן בין משה לפרעה, מעלה משה הצעה משונה ומוזרה על פי הוראת ה': "נלכה נא דרך שלושת ימים" ונחזור. משה מציע בשליחות ה' פשרה סבירה: תן לנו לצאת לשלושה ימים ונשוב חזרה.

וכמובן התמיהה זועקת: האם הקב"ה ציווה את משה לומר שקר ח"ו?! האם הכניסו לחוזה סעיף שהיה ברור שאין בו גרם אמת?! זאת שאלה גדולה משום שפרעה האמין לשקר הזה!. הוא חשב שמשה מתכוון ברצינות שהם יוצאים לשלושה ימים וחוזרים, ולכן אחרי שיצאו ולא חזרו אחרי שלושה ימים, הוא החליט לקחת את צבאו ולרדוף אחריהם למדבר ולהחזיר אותם.

מה הנקודה? אולי אפשר לומר כך: כאן משה מלמד איך מצפים מאתנו להחזיר את השליטה בחיינו. במצבו של פרעה הוא לא היה מסוגל להסכים לשחרר אותם לגמרי ולא דורשים מהאדם שיעשה משהו שלמעלה מכוחותיו. לכן משה הציע פתרון ביניים: לך תיכנס לשלושה ימים לישיבה או למוסד גמילה ואחר כך תמשיך במעשיך הקודמים.

משה מלמד כי הדרך לשוב בתשובה היא לא באמצעות שבירה חדה של החיים הקודמים, אלא תוספת אחת, תפילה אחת, לימוד אחד, וכך לאט-לאט המאור שבתורה מחזירנו למוטב.

השארת תגובה