הילד שנולד ללא יד

הרב ראובן אלבז
הרב ראובן אלבז
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

הָרַחֲמִים שֶׁבְּתוֹךְ הַדִּין

'וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' (ו, ב).

שֵׁם אֱלֹוקִים וְשֵׁם הֲוָיָ"ה כְּאֶחָד

ה"אור החיים" הקדוש מבאר, שבפסוק זה נזכר גם שם אלוקים המורה על דין, וגם שם הוי-ה המורה על רחמים, כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר: 'וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים', שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להיטיב לישראל אמר: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה".

גם בהמשך הכתובים: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם… לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'", כותב ה"אור החיים" הקדוש, שיש שלוב בין היסורים הבאים מכוחה של מדת הדין – "נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לבין שם הוי"ה. "אֲנִי ה'", ללמדנו כי גם היסורים ניתנים במידה קצובה וברחמים גדולים.

כמלח הממתיק את הבשר

אמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): "נאמר 'ברית' במלח, ונאמר 'ברית' ביסורים, מה ברית האמור במלח – מלח מֶמתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורים – יסורים ממרקים כל עוונותיו של אדם".

גם כשהקב"ה מביא על אדם יסורים מכוחה של מדת הדין, מערבים בהם רחמים, והריהם כמלח הממתיק את הבשר. וכמו שיש לשים מלח במידה מדויקת, לא פחות מדי ולא יותר מדי, כך גם ביחס ליסורים: הם ניתנים במידה מדויקת, והקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון, שאין בכוחו לעמד בו.

לפיכך אל יפול אדם ברוחו כשרואה שיסורים באים עליו, ואל יתייאש. עליו לזכר כי הקב"ה, שהביא עליו את היסורים, הוא זה שגם נתן לו את הכוחות להתמודד מולם, עליו לעמד איתן בניסיונותיו, וה' יהיה בעזרו.

על כך נאמר בפסוק: "ואזכר את בריתי". הגם שמצרים מעבידים את ישראל בפרך, ובני ישראל נאנקים מעבודה זו, מכל מקום אזכר את הברית שנאמרה במלח, ואת הברית שנאמרה ביסורים, וכל היסורים האלו ימרקו את עוונותיהם של ישראל, ומתוכם תצמחנה להם הישועה והגאלה.

גם מדת הדין היא רחמים! הריהי כמלח הממתיק את הבשר. הקב"ה עושה עם האדם רק טוב, גם אם נדמה לו שזה רע! 

הילד שנולד ללא יד

בעניין זה נזכיר מעשה נורא, המלמד עד כמה צריך אדם לקבל את יסוריו באהבה ולא להתרעם כנגדם:

ילד אחד נולד, לא עלינו, ללא יד ימין. מטבע הדברים הוא היה נימוסי מאד, לא התקוטט ולא רב, כמנהגם של ילדים, ותמיד היה נוהג לעמוד בצד ולשתק. גם כשכבר דבר – היה דבורו בנחת ובנימוס.

אולם תמיד, הציקה לו בליבו פנימה הטענה: 'מדוע לכל הילדים יש שתי ידים, ואלו לי יש רק אחת? מדוע נגזרו דוקא עלי יסורים נוראים כאלו?'

מדי פעם הוא היה פונה לאמו בשאלה: "מה חטאתי"? ולאם הרחמנית לא היה מה לענות – כל מה שנותר לה לעשות הוא להיכנס למטבח ולבכות…

הילד גדל והיה לאיש, על אף היותו תלמיד חכם המשיכה השאלה להציק לו תמיד.

יום אחד, בסיום התפלה, לאחר שכל המתפללים עזבו את בית הכנסת. נותר הוא שם לבדו, הוא ניגש אל ארון הקדש, פתח אותו, הכניס את ראשו בין ספרי התורה, והחל לבכות בכיות נוראות: "ריבונו של עולם! מה עשיתי? מה חטאתי? מדוע דוקא עלי גזרת להיוולד חסר יד?"

לפתע הרגיש חולשה. הוא התיישב על כסא ונרדם. בחלומו שמע קול מדבר אליו: "כלום אינך מתבייש לשאול שאלה זו? הלא הייתה זו 'הזמנה פרטית' שלך, ובמאמצים גדולים – לאחר שמתחילה סירבו לכך – נעתרו לבסוף בשמים לבקשתך!"

והקול החל לספר: "אין זו הפעם הראשונה שהנך חי בעולם הזה. כבר היית כאן, עשית הישר בעיני ה', ושמרת תורה ומצוות. אך דא עקא, מדה רעה אחת היתה בך: היית בעל זרוע. כל אימת שמישהו היה מכעיס אותך, היית ממהר לכעוס ומשתמש בזרועך לְ"הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (יְשַׁעְיָהוּ נח, ד). כשמלאו ימיך ושנותיך והגעת לעולם העליון, ישבו לעין בדינך: מחד גיסא הגיע לך גן עדן; שמרת תורה ומצוות, דקדקת בקלה כבחמורה, אך מאידך גיסא, כל המרים יד על חברו להכותו, אפילו לא הכהו, נקרא רשע! כך דרשו חז"ל (סנהדרין נח ע"ב) על הפסוק: 'וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ': 'למה הכית', לא נאמר, אלא 'למה תכה' – אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע. קל וחמר אתה, שלא רק הרמת יד, אלא אף הכית בפועל, שאי אתה יכול להיפטר בלא כלום".

"לבסוף נתנו לך לבחור באחת משתי האפשרויות: או להיכנס ארבעים יום לגיהונם, או לחזור לעולם בגלגול ולתקן את אשר פגמת במידת הכעס ובהרמת ידים. ואתה, שחששת לשוב לעולם הזה, כי מי יודע באיזה גלגול תשוב, ואם אכן תתקן את הפגם שפגמת, בחרת באפשרות הראשונה.

לקחו אותך לגיהנם, וכשהתחלת להרגיש את החום הנורא העולה משם – 'הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה' (תְּהִלִּים קכו, ו), החלות לתהות על בחירתך. ככל שהתקרבת לגיהנם, והחום התגבר ביתר שאת וביתר עז, החלות להתחנן על נפשך, ובקשת לחזור בך, ולהעדיף את האפשרות השנייה: לחזור בגלגול לעולם הזה".

"מתחילה סרבו לאפשר לך לחזור בך מהחלטתך הראשונה. אך ככל שגבר הלהט הנורא, ותחנוניך גברו, החליטו לאפשר לך להתחרט ולשוב בגלגול, לא לפני שהתרו בך והזהירו אותך באופן נוקב כי יהיה עליך להתנהג במשנה זהירות לבל תרים יד על חבריך בשום פנים ואופן, ואם חלילה תיכשל – מרה תהיה אחריתך.

או אז, למשמע האזהרה החמורה, ביקשת במו פיך לשוב לעולם הזה בלי יד ימין, כדי שלא תצטרך לעמוד שוב בפני הניסיון הזה!"

"המלאכים סירבו לקבל את בקשתך, וטענתם בפיהם: 'בלי יד ימין – אין הוא עומד בפני 'ניסיון'! התיקון איננו תיקון!' מנגד, היו מלאכים שטענו כי סוף כל סוף היית כבר בעולם הזה, חיית בו שבעים שנה ושמרת תורה ומצוות, ואפשר לקבל את בקשתך לשוב לעולם בלי יד, כדי שתצליח לעבור את המשימה בשלום".

"בסופו של דיון התקבלה בקשתך! אפשרו לך לשוב לעולם הזה בלי יד! מה לך, אפוא, מתלונן ומקשה קשיות לקב"ה מדוע ברא אותך בלי יד?! והלא זהו חסד ה' איתך! בצורה הזאת אתה עובר את חייך מתוך שפלות הרוח ועדינות הנפש, ללא כעסים, ללא מריבות, ללא הכאות, ועומד היטב במשימה שהוטלה עליך".

הוי אומר: גם מה שנראה בעינינו כ"דין" הוא בעצם "רחמים"!

דא עקא, בדרך כלל טחו עינינו מראות.

רק מי שהוא בעל אמונה איתנה בבורא עולם משכיל להבין שכל מה שה' עושה הוא לטובה. הכל חסד ורחמים, גם מה שבעין שטחית אינו נראה כך!

גלות מצרים – הרחמים שבדין

גם גלות מצרים והשעבוד הנורא שהיה בה – נבעו מחסדי ה' אתנו.

בחז"ל (נדרים לב ע"א) מבואר, שגלות זו באה לתקן את פגם הירידה באמונה שהיה אצל אברהם אבינו, ששאל את הקב"ה (בראשית טו, ח): "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". וכך אומרת הגמרא: "מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? מפני שהפריז על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה'".

הקב"ה דקדק עם אברהם אבינו, כמאמר הכתוב (תהלים נ, ג): "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד", ודרשו על כך חז"ל (יבמות קכא ע"ב): "מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה". כדי לחזק ולתקן את החיסרון הקל באמונה שהתגלה אצלו (לפי דרגתו והשגתו, שאין לנו שום תפיסה בה), גזר הקב"ה על בניו את גלות מצרים ואמר לו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". שם – כשיראו את כל הנסים והנפלאות – תתחזק בליבם האמונה, והם יגיעו למדרגה של: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שְׁמוֹת יד, לא), ובכך יושלם התיקון.

ויש להוסיף, כי בוודאי הקב"ה לא מעניש בנים בעוון אבותיהם, כמאמר הכתוב (דברים כד, טז): "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", והקב"ה לא יעניש את עם ישראל כולו בגלל אברהם אביהם. ובהכרח שהחיסרון באמונה חילחל גם אליהם, כפי שמבארת הגמרא (סנהדרין כז ע"ב): "ובנים בעוון אבות לא? והכתיב (שמות לד, ז): 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים'? התם כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם".

נמצא, שגלות מצרים היתה תיקון לעם ישראל כולו שנחלש באמונתו, ועל ידי השיעבוד הגיעו לאמונה השלימה, כפי שהעיד עליהם הכתוב (שמות ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם", וכך הושלם התיקון. דווקא היסורים והשיעבוד הקשה – הם שהביאו את התיקון לחטא ואת הגאולה!

(מתוך סדרת הספרים "משכני אחריך", שמות חלק א').

השארת תגובה