הרעיון האכזרי של פרעה

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ר' נתן קנלסקי הוא יהודי חסיד שגר היום בקרית מלאכי ובשנות השישים חי עם משפחתו ברוסיה הקומוניסטית. כשילדיו גדלו והוכרחו לקבל חינוך אתיאיסטי בבית הספר הממשלתי, הוא החליט להגיש בקשת עלייה לישראל. הוא ידע שהסיכויים לקבל אשרה כזו אפסיים והחליט לשלוח בקשת ברכה מהרבי מליובאוויטש.

כמובן, זה היה בלתי אפשרי לעבור את הצנזורה הרוסית עם המילה "שניאורסון" והוא הגה רעיון: הוא צילם את בני המשפחה ושלח את התמונה לבן הדוד שלו, ר׳ נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס וכתב עליה: "תעביר את התמונה לסבא ותגיד שאנו מאוד רוצים לראות אותו". מינקוביץ קיבל את התמונה בתחילת שנת תשכ״ט ובערב יום כיפור, בעת שעברו לקבל "פרוסת לקח", מסר את התמונה לרבי. הרבי לקח את התמונה והכניס אותה לתוך מגירת שולחנו ללא אומר ודברים.

חלפו שלושה חדשים ובבית משפחת קנלסקי במוסקבה התקבלה התשובה מבן הדוד בניו יורק: "העברנו את התמונה לסבא והוא לא אמר דבר…" זו הייתה אכזבה עמוקה. ואם לא די בכך, כשר' נתן הלך למשרדי ״אוביר״ להגיש את הניירות, הפקידה קרעה אותם לגזרים והכריזה ברשעות: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן"!. הוא חזר הביתה שבור ורצוץ.

חלפה שנה ורבע של ייסורים, ובאמצע חורף תש"ל, נמצאה דרך לשחד את אחד הפקידים במשרדי אוביר. ר' נתן העביר לו סכום גדול של 5000 רובל ובחודש אדר הם קיבלו את היתר היציאה המיוחל. בתוך כמה ימים היו על המטוס לארץ. לקראת החגים הבאים, תשל"א, הם נסעו לניו יורק והתארחו אצל משפחת מינקוביץ. להפתעתם, ר׳ נפתלי פתח את הארון והוציא משם את התמונה שביקשו להעביר לרבי. הם היו המומים: מה עושה אצלך התמונה? הרי הרבי הניח אותה במגירת שולחנו?!

הבן דוד סיפר דבר מדהים: אכן במשך שנה שלימה, בכל שנת תשכ"ט, התמונה הייתה מונחת במגירה של הרבי, אבל בתחילת השנה האחרונה, בערב יום כיפור תש״ל, בעברנו אצל הרבי לקבל שוב את עוגת הדבש, הרבי הוציא את התמונה ממגירת שולחנו ואמר: "איך דארף די בילד מער ניט האבן״. אינני צריך את התמונה יותר. נשים לב: זה היה שלושה חודשים לפני שעלה בדעתו של ר' נתן קנלסקי לנסות שוב ולשחד את הפקיד, וחצי שנה לפני שבקשתם התקבלה…

בעשרת ימי תשובה זכו האב ובנו להתקבל ל"יחידות". בתחילה דיבר הרבי עם האב על מצב היהודים במוסקבה ולקראת הסוף שאל איך הצליחו לצאת מרוסיה? האב השיב שהוא העביר לאחד הפקידים שוחד בן 5000 רובל. הרבי חייך ושאל: אתם בטוחים שזה מה שעזר?! האב השיב בחיוב, והרבי שאל שוב בחיוך יותר רחב: אתם באמת בטוחים שזה מה שעזר?!…

הסיפור מעורר הצמרמורת הזה מוביל אותנו לביאור מדהים של הרבי על פרשתינו.

רגע לפני שעשר המכות יוצאות לדרך, הקב"ה מצווה את משה ללכת לפרעה ומגלה לו כי פרעה מבלה במי היאור בכל בוקר. מה פרעה עשה שם? מדוע אינו שוחה בבריכה הפרטית בארמון שלו? האבן עזרא כותב רעיון חשוב שמניח יסוד ראשון להבין הכול:

שמות ז,טו: לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר – אבן עזרא: מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ובאב כי אז יגדל היאור, לראות כמה מעלות עולה.

פרעה היה יוצא ליאור כדי לשאוב ביטחון עצמי, כדי להתמלא בהרגשת יציבות וכוח. היאור היה מקור המשאבים של המעצמה המובילה בעולם. בתקופות קבועות בשנה היה עולה הנילוס על גדותיו ומשקה את האדמות של המדינה הענקית ומעשיר את החקלאות שלה. היאור הוא מה שהיה פעם הנפט עבור השליטים הערביים ומה שנותן היום הנשק הגרעיני למנהיג צפון קוריאה. היאור נתן לפרעה את ההרגשה שהוא בלתי מנוצח ולכן היה מתחיל את הבוקר עם מסאז' עצמי ביאור.

אבל הרעיון הוא יותר עמוק: היאור לא היה רק מקור כוח, אלא מקור כוח עצמאי ומנותק. היאור פעל באופן אוטומטי, בתקופות קבועות בשנה, וזה הפך את הטבע עצמו למקור כוח, כאילו אין שום דבר מעבר לו. לא נדרשה תפילה כדי שהיאור יעבוד, הוא פשוט עבד ולכן פרעה התרגל לחיות בתחושה שהוא לא זקוק לאף אחד. בעוד שהגשמים בארץ ישראל יורדים מהשמים ובכל שנה מחדש מוכרחים להרים את העיניים לגשם ולהתחנן לחקלאות טובה וכלכלה חזקה, במצרים הכל עובד באופן עצמאי ומנותק כביכול ולכן פרעה חי בתחושה שהעוצמה שלו נצחית.

וכאן נוצר הקונפליקט הקוטבי בינו ובין משה: משה תבע לשחרר את ישראל ממצרים כי כך אמר האלוקים!. אבל פרעה הביט במשה ולא הבין על מהו מדבר: מאיפה הביא את ההזיה הזו? "לא ידעתי את ה'! מי ה' שאשמע בקולו". מה אכפת לי מהאלוקים הזה? מה הקשר בינינו? מעולם לא שמעתי את שמו ואינני יודע למה עלי להקשיב לו.

משה ממשיך ומאיים כי ה' יהרוס את פרעה ואת מצרים, אבל פרעה בתגובה מביט על היאור ושואב כוח. הוא סבור שהיאור תמיד יהיה שם בשבילו ויחזיק לנצח את הכלכלה הבלתי מנוצחת.

כעת אפשר להבין את כל השאלות המנקרות אותן מציב הרבי:

הגזירה האחרונה – להטביע התינוקות הנולדים במי היאור – מעוררת סדרת שאלות פשוטות ומרתקות: הראשונה: מה פתאום בחר פרעה להטביע תינוקות ביאור? העם היהודי עבר את כל סוגי הצרות וההשמדות ל"ע, "מי במים ומי באש". הנאצים ימ"ש חנקו בגז, הספרדים העלו על מוקד האש, והבבלים הרעיבו את לוחמי ירושלים במצור של רעב. אבל מה פתאום נקט פרעה בגישה משונה כזו של השלכה ליאור? אחרי הכול, המים אמורים להיות מקום של חיים ולא בית קברות?

וכדברי המדרש בשמות רבה א,יח: למה גזרו להשליכם ליאור?

השאלה השנייה: אחרי שחלפו שלושה חודשים מלידת משה, יוכבד חששה מהחיילים המצרים שבכל רגע היו יכולים לפרוץ את הדלת ולדרוש את הילד. היא החליטה להחביא אותו ואז קיבלה החלטה משונה: להטמין אותו במי היאור!. כן, להכניס אותו ביוזמתה לתוך גדרות מחנה ההשמדה!, היכן שאפשר לתאר שהיו זרועות מסביב גופות של תינוקות יהודיים שנסחפו מהמים.

הנה תמיהתו העצומה של האברבנאל השאלה הראשונה: מה ראתה אם משה רבנו ע"ה לשום את בנה בתיבת גומא ולהשליכו ליאור? הרי כל הרע שחשב פרעה לעשות לישראל הוא להשליך את הילדים ליאור והיא בחרה ברצונה לעשות בידיה כל מה שנגזר עליה מהרע?! ואפילו התנחמה במה ששמתהו בתיבת גומא [והתיבה תשמור עליו], אין ספק שתנחומים של הבל היו, כי אם יהפוך היאור את התיבה ימות הילד בתוך היאור, ואם ייקחהו איש, ישליכהו ליאור כמצוות המלך

תמיהת האברבנאל גדולה יותר לאור דברי הגמרא הבאים. הגמרא מספרת על הייאוש והצער בבית משה אחרי ההחלטה להוביל את הילד למי היאור. עמרם פנה למרים וזעק כלפיה: "היכן נבואתך" על העתיד הנפלא הצפוי למשה? עמרם היה בטוח כי ההולכה ליאור היא סוף החיים של הילד.

וכדברי הגמ' בסוטה יב,ב: 'ותיקח מרים הנביאה' [ואיפה התנבאה?] שהייתה מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא הבית אור, עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה בתי נתקיימה נבואתך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר: בתי, היכן נבואתך?

השאלה השלישית: אחרי שתיבת משה הונחה במי היאור, הגיעה פתאום פמליה חשובה. הנסיכה המצרית, בת פרעה, הגיעה לרחוץ בנהר עם עוזרותיה ומשרתיה. היא ראתה תיבה צפה וגילתה בפנים תינוק עברי בוכה. רחמיה התעוררו והיא חיפשה מינקת לילד. מרים שעמדה מרחוק הציעה לקרוא למינקת מן העבריות, ובת פרעה קראה לו בשם "משה", על שם "מן המים משיתיהו".

וכאן עולה תמיהה עצומה: איך יתכן ששמו הנצחי של גואל ישראל, איש האלוקים שידעו ה' פנים אל פנים, ניתן בידי אישה מצרית ועוד על שם היאור המצרי? הרי למשה היה בוודאי שם יהודי שנתנו לו הוריו? התורה כותבת שמשה הונח ביאור שלושה חודשים אחרי הלידה, ואם כן היה לו שם שניתן בעת הלידה כפי שלמדנו בספר בראשית על מנהג האימהות לקרוא שם לילדיהן סמוך ללידה?

ובאמת במדרש מובא כל מיני שמות שקראו לו הוריו, כמו "יקותיאל", "טוב" ועוד. ואיך יתכן, אם כן, שהשם שמאמצת התורה הוא דווקא זה שנתנה בת פרעה ועוד על שם מי היאור המצרי?

הנה דברי המדרש, ויקרא רבה א: אמר ה' למשה, מכל שמות שקראו לך, איני קורא לך אלא בשם שקראתיך בת פרעה.

יתירה מכך: האמת היא – שלא רק שלושה חודשים חלפו עד קריאת השם "משה", אלא – שנים רבות חלפו עד אז. שכן התורה מספרת שבת פרעה החזירה את הילד ליוכבד שתניק אותו ורק כש"ויגדל משה" הוא הוחזר אליה ואימצה אותו כבן. והמילה "ויגדל" פירושה שעברו כמה שנים עד שהובא אליה . והשאלה מתעצמת: מה פתאום אומץ השם החדש על שם היאור המצרי?

שמות ב,י: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו – רמב"ן: 'ויגדל הילד' – עד שלא היה צריך לגמלה ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן.

והשאלה האחרונה שעסקו בה מפרשים רבים: השם "משה" אינו מדויק כלל. שכן השם נועד לבטא את היותו משוי מן המים ולכן היו צריכים לקרוא לו בשם סביל כמו "משוי" או "נמשה" ולא "משה" שמשמעותו שם פועל, כמו 'מציל' או 'מסייע' כמי שמושה אחרים מן המים?

אבן עזרא ב,י: ואל תתמה שאין שמו 'משוי' [בלשון סביל]? כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים [לא מקפידים על פעלים בשמות, או כמו שכתב הטור שלא הייתה בקיאה בפרטי הפעלים בלשון הקודש].

האבן עזרא עונה שבת פרעה לא הייתה בקיאה בפעלים בלשון הקודש. אבל כמובן שהתירוץ דחוק מאוד שהרי התורה מנציחה את השם וכיצד תקבע שם שאינו מדויק (וראו הרחבה בהערה).

ואחרי כל השאלות הללו צריך להוסיף ולהבין את העובדה שכל המשך המאורעות סובבים סביב היאור: הקב"ה מורה למשה למצוא את פרעה על היאור בשעות הבוקר ולהתרות בו שהצרות בדרך. וגם שתי המכות הראשונות כוונו כנגד היאור והפכו את הנהר למקור של סבל והרס.

והתמיהה שעומדת בבסיס הכול היא מה תפקידו של היאור בשחרור ממצרים?

פרעה גוזר להטביע את התינוקות היהודיים ביאור, וזאת כדי להרוג אותם פעמיים. הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני. הוא לא רק רוצה להרוג את הילדים, אלא להרוג את החשיבה היהודית, את אלו שמאמינים שהטבע הוא משרת של כוח עליון.

בכך מבאר הרבי את לשון הגזירה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". לכאורה למה צריך לצוות להחיות את הבנות? הרי אם לא הורגים אותן הן חיות מאליהן? אלא הרעיון היה אכזרי: את הבנים להרוג פיזית ואת הבנות להרוג רוחנית. להחיות אותן בתוך מי היאור ולשעבד אותן לתפיסה הטבעית – שהכול תלוי במידת הכישרון והידע שלך בחיים. כמה שתחזיק יותר תארים אקדמיים ותעבוד יותר שעות בחול ובשבת – ככה מובטחת יותר ההצלחה שלך.

מנגד, עומדת אישה אחת ומנפצת את התפיסה הפרעונית: יוכבד לוקחת את משה וטומנת אותו דווקא שם, בתוך מי היאור. בכך היא מעבירה לפרעה את שיעור השיעורים: אני אלמד אותך שהטבע הוא לא מציאות יוצרת, אלא מציאות נוצרת. הטבע הוא בסך הכול כלי עבודה ביד היוצר ולכן היאור הזה עצמו יהפוך להיות מקור ההצלה של משה. כשאלוקים רוצה – האויב עצמו יאמר הן.

ואז מגיעה לשם בת פרעה ורואה פלא שלא מהעולם הזה. מסביב זרועות גופות תינוקות יהודיים ורק תיבה אחת שטה ברוגע ובתוכה תינוק עברי חי. תינוק אחד נגד המעצמה המצרית והאישה החכמה מבינה הכול: היא יודעת שהילד הזה ינצח את המעצמה. הילד הזה ילמד את העולם כולו את קטנותו של הטבע. ולכן היא הולכת וקוראת לו בשם פועל! ולא בשם סביל. היא אינה קוראת לו "משוי" או "נמשה" אלא "משה"! האיש שימשה אחרים מהיאור, האיש שילמד את העולם כולו כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

הנה סיפור קטן: בימי החנוכה לפני שמונים ושמונה שנים, תרצ"ב, 1932, הדליק רב העיר קיל בגרמניה, הרב עקיבא פוזנר, את מנורת החנוכה על חלון ביתו. אשתו, רחל, עמדה להדליק את נרות השבת ולפתע שמה לב למחזה סוריאליסטי. מול ביתם עמדה לשכת המפלגה הנאצית ודגל צלב הקרס התנשא על החלון. רחל פוזנר הביאה מצלמה והנציחה את המחזה. כשהתמונה פותחה היא כתבה מאחוריה: "יהודה תמות – אומר הדגל, יהודה תשכון לנצח – אומר האור".

חלפו שמונים ושבע שנים ובשנה שעברה פנה נשיא גרמניה, שטיינמאייר, אל הרב יהודה טייכטל שליח חב"ד ורב העיר ברלין ושאל מהו יכול לעשות נגד האנטישמיות? הרב טייכטל הזמין אותו להשתתף בטקס הדלקת הנרות מול "שער ברנדנבורג", הסמל של גרמניה. הנשיא הציע את עצמו להדליק את הנרות ולהצית את האור שלא יכבה לעולם. ואה, החנוכייה הקטנה של משפחת פוזנר גם היא שרדה, והנכדים שלהם למשפחת מנצבך בחיפה מדליקים אותה בכל חנוכה מחדש.

והנה לשונו הזהב של הרבי בספרו ליקוטי שיחות טז/14: היאור היה המקור לפרנסת המצרים, שכן בארץ מצרים לא יורדים גשמים וצמיחת התבואה והפירות קשורה עם עליית היאור שמשקה את השדות. ומכאן נוצר מקום לחשוב שהפרנסה וקיומה של מצרים אינו בא מהקב"ה ח"ו, שכן בעוד שכשתלויים בגשמים כמו בארץ ישראל, הכול 'תולים עיניהם כלפי מעלה', חיים בהרגשה שההצלחה תלויה בקב"ה. אבל כשהנילוס עולה ומשקה באופן טבעי וקבוע, לא ניכרת התלות בקב"ה ולכן הפך היאור לעבודה זרה של מצרים.

וזאת הייתה התכלית בגזירת פרעה 'היאורה תשליכוהו', אל תוך הנילוס שהיה העבודה זרה של מצרים. זאת אומרת שפרעה רצה לזרוק ולהטביע את עם ישראל בתוך החשיבה המצרית.

והנה ביאורו של הספורנו לשם "משה" ולא "משוי":

ספורנו ב,י: 'ותקרא שמו משה' – ממלט ומושה את אחרים מצרה. 'ותאמר כי מן המים משיתיהו' – הטעם שקראתיו משה [ולא משוי] להורות שימלט את אחרים, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם [ואיך יציל אחרים?] ואולם זה לא היה כי אם בגזרת עליון שימלט הוא את אחרים.

כעת מובנת היטב העובדה שהמכות הראשונות כוונו כנגד היאור. וזאת כדי להביא את פרעה להכרה הפשוטה: ההצלחה עוברת דרך הטבע ולא באה מהטבע. הטבע הוא אינו יותר מכלי כדי להגשים את מה שהוחלט ונקבע מלמעלה בראש השנה.

מה זה אומר בתכל'ס? הרבי הפיק כמה לקחים מהמסר האמור: ראשית, את הצורך בתפילה זכה. מעבר להשקעה הגדולה בטבע, חשוב לפנות ברצינות אל מי שהטבע שלו. ושנית, את הצורך במתן חינוך איכותי לילדים. עוד בילדותם חשוב להשרות בליבם את ההכרה שהטבע הוא חשוב, אבל המעל לטבע חשוב הרבה יותר.

הנה הדברים שכתב הרבי בספר היום יום ד' מנחם אב: ביגיעה הגדולה ביותר אי אפשר להשיג סנט אחד יותר מכמה שהשם-יתברך הקציב, שהאדם הזה והזה ירוויח. צריך לעשות כמה שנחוץ, אבל חייבים לזכור, שכל העבודה, הוא לא יותר מטפל, העיקר הוא הברכה של השם-יתברך, ואת הברכה מרוויחים כשמתנהגים ביראת שמים: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה טובה וחינוך הבנים אצל מלמדים יראי שמים.

השארת תגובה