הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה היה מתנגד גדול לרבנו הקדוש הבעש"ט. פעם עשה בעה"ב אחד, אשר היה מתלמידי הבעש"ט חגיגת נישואין לבנו, והחתן היה תלמיד מובהק של הרה"ק ר' יעקב יוסף, החתונה התקיימה במזיבוז, עירו של הבעש"ט.
אביו של החתן הפציר מאוד ברב שיסע עמהם לחתונה ויקח חבל בשמחתו. אבל הרב דחה אותו בשתי ידיו, כיון שידע כי הוא מתלמידי הבעש"ט ואם יסע עמו לחתונה, אזי תיכף בבואו למזיבוז יהיה עליו ללכת אל הבעש"ט, וזה היה נגד רצונו, כי היה מתנגד גדול לבעש"ט.
אך מחמת גודל הפצרות אבי החתן ושאר הקרובים בעלי הבתים שלו, התנה עמהם שאם לא ילכו לבעש"ט, אז מוכן הוא לנסוע עמהם לחתונה. הם הסכימו לדבריו ונסעו יחד למיזבוז.
בבואם לבית מלון אחד בסמוך למיזבוז, ראה בעל ה"תולדות" שעושים הכנות וכותבים פתקאות כדי ללכת לקבל את פני רבם הבעש"ט. וכאשר ראה זאת, חרה אפו מאוד, כי עושים זאת נגד רצונו, ובפרט לאחר שהתנה עמהם פעמים רבות, אבל לא שמעו בקולו. אמר הרב שהוא לא יסע עמהם ודרש מהם שישכרו עבורו חדר מיוחד, בכדי שלא יתבטל מלימודו. וכך עשו. לאחר מכן נטלו ממנו רשות ונסעו למזיבוז לחתונה.
כאשר באו למזיבוז הלכו מיד לקבל פני רבם, וכאשר באו אל הבעש"ט אמר להם: "רצוני שתהיה החתונה אצלי "והסכימו מיד בשמחה רבה, כי עוד לא זכה שום איש לזה.
הרב נשאר בכפר באין איש אתו. היה לבו נוקפו על החלטתו לישב בכפר שאין בו יהודים ולהיבטל מלימודו. הוא החל להתעצב מאוד על מה שאירע ואמר בלבו: "הכל בהשגחת הבורא ב"ה וגם נסיעתו לכאן", ונתיישב בדעתו ללכת למיזבוז הסמוכה בכדי לראות את פני הבעש"ט, כי עוד לא הכיר תוארו והיה ברצונו לראות כל הליכותיו ותרומת מדותיו באכילה, בשתיה ובעבודה, וגם התנהגותו בלילה, ואולי יראה איזה דבר זר שיוכל על ידי כך להגביר התנגדותו.
כשבא למזיבוז שאל על בית הבעש"ט וראה שם החתונה. עמד תחת החלון לראות התנהגות של הבעש"ט. באמצע הסעוד ה התחיל הבעש"ט לספר מעשיות ומאוד היה לפלא בעיני כל, ובתוך כך אמר למחותנים: "דעו שהרב דקהילתכם הוא צדיק וגאון באמת. פעם בשבת הגדול הכין הרב לדרוש בעניני דיומא. רצה ללמוד הדרשה בביתו. אמנם לא היה לו מקום בביתו, כי היתה לו דירה קטנה מאוד, ובפרט לפני חג הפסח, כאשר מעבירין הכל מהבית ומנקים כל החדרים, כדי לעשות היו"ט של פסח בהכשר גמור. עלה לעליית חדרו ללמוד שם הדרשה.
ויהי בעת לימודו צמא מאוד למים, אך לא רצה לבטל לימודו. פתאום ראה איש אחד רץ עם שני כדי מים על כתפיו, ביקש ממנו לתת לו מים לשתות, אבל השואב מים לא השגיח לדבריו, וכאשר שינה ושילש והשואב מים לא שת לבו, קם הרב דקהילתכם והכה אותו על לחייו וגער בו בנזיפה: "אם אני רב ואב"ד דפה צעקתי כמה פעמים ולא רחמת עלי, לזה אני מכה אותך".
כאשר סיים הבעש"ט את דבריו אמר: הרב שלכם לא ידע מזה שהמוכה הוא אחד מל"ו צדיקים, והיה אז ממהר מאוד להביא מים לשם מצה של מצוה".
לאחר ששמע הרב בעל ה"תולדות" את זאת, נבהל והשתומם: מי סיפר לו את זאת, הלא רוח הקודש דיברה בו, ותיכף ביקש לגשת לשולחן הטהור של הבעש"ט הק', כי הדברים האלו היו לפלא בעיניו, אמנם מרוב התנגדותו חזר בו, ואמר כי יתכן והשואב מים הלז ביקר אצל הבעש"ט וסיפר לו את המעשה הזה.
כשהרגיש הבעש"ט הקדוש שלבו עדין נוקפו מלהאמין, אמר לאנשי קהילתו: "יש לי עוד מעשה אחד מהרב שלכם, אמת שהוא גאון וצדיק, פעם בליל תשעה באב, לאחר הקינות בלילה, היה לומד מדרש איכה רבתי ובכה בכיה גדולה עד למאוד על חורבן בית המקדש ועל שריפת בית אלקינו, ועיניו זלגו דמעות, ולא היה עוד ביכולתו ללמוד, מפני רוב חולשתו והשעין את עצמו רגעים אחדים על משכבו. חלפו ועברו ברעיונותיו, הצרות אשר עברו על בני ישראל מאין מספר בזמן חורבן ביהמ"ק, ומאוד כאב עליו לבו, בא אצלו אברך אחד מתלמידיו, וראה כיצד הרב מקהלתם התעלף, דיבר על לבו ויעץ לו שיטעם משהו להחיות את נפשו העגומה, ולא רצה באמרו: "הלא כעת תשעה באב".
הפציר בו התלמיד בראיות ברורות שאסור לאבד עצמו לדעת, והשיב לו הרב, כי הרבנית נמה ואין רצונו להקיצה משנתה. אמר לו התלמיד: "אני אתן לרבנו דבר מה להחיות את נפשו" והביא פירות, ובירך עליהם ברכה, ומיד לאחר הברכה עוד לפני שהבא משהו לפיו, נתיישב בדעתו, מה עשה הלא תשעה באב היום ולא רצה לאכול, אך מצד שני היה לו צער רב מאוד על שבירך ברכה לבטלה, וחשב בדעתו שבודאי האברך הלז הוא מצד הטומאה מסיטרא דמסאביתא ופער בפיו עליו: "צא טמא מביתי" ונעלם מאתו והיה לרב עגמת נפש גדולה.
מרוב דאגתו ומר נפשו נרדם, וחלם חלום שהוא הולך בפרדס בעירו במקום נאה ויפה מאוד, והיה הדבר לחידוש אצלו, כי ידע היטב שבעירו לא נמצא פרדס כזה, והבין שאם יש כאן גן כזה, בטח יש כאן שומר בגן, והלך לארבע רוחותיו עד שמצא איש אחד יושב בתוך הגן, ושאל הרב את השומר: "למי הגן הזה, אשר לא ראיתי מעולם גן יפה כזה ולמי הוא שייך" השיב לו השומר: "הגן הזה שייך לרב המקום". אמר לו: "הלא אני רב דפה ועני ואביון אנכי ומאין בא לי זה השיב לו: "מהברכה לבטלה בתשעה באב בלילה נברא גן זה לצד הטומאה".
בשומעו זאת החל לדאוג מאוד והתאבל רבות על כך. עיניו זלגו דמעות בחשבו, כיצד יתקן את זה ניגש אל שומר הגן ושאל אותו: במה אוכל לתקן את זאת" השיב לו השומר: "אם תעקור את האילנות עם השרשים, אזי יהיה בזה תיקון".
לאחר מכן הקיץ משנתו, ונזכר במעשה הברכה לבטלה ובאברך ודאג בעצמו כי החלום אמת, מה יוכל לתקן והיכן הוא התיקון של הגן שיש לו לעקור בו את השרשים הוא בכה בכיה גדולה מאוד ורצה לאמר תהלים, אך נזכר כי היום תשעה באב ואין אומרים תהלים בתשעה באב. הוא דאג כל היום והיה הולך כאיש מבוהל, בלי למצוא דרך לנטות ימין או שמאל.
מיד במוצאי תשעה באב קם בחצות הלילה, לקח ספר תהלים ואמר בקול רעש גדול כל ספר ראשון שבתהילים, עד שחרדה מכך כל הפמליא של מעלה. בא אחד אצלו ואמר לו: "דע כי הפירות נשרו".
הוא המשיך ואמר גם ספר שני שבתהילים בקול רעש גדול, ובא אחד ואמר לו: "דע כי העלים נשרו". אמר אחרי זה ספר שלישי שבתהלים בקול רעש גדול ובא אחד ואמר לו כי הענפים הקטנים נפלו. אמר גם ספר רביעי שבתהילים בקול רעש גדול, ובא אחד ואמר לו: "הענפים הגדולים נפלו". אמר אח"כ ספר חמישי שבתהלים ובא אחד ואמר לו: "דע שהדקלים עצמם נפלו ארצה".
אמר הבעש"ט הק': "אבל השרשים עצמם צריך לעקור אצלנו, כי אין עוד בכוחו לזה".
כאשר שמע זאת הרב בעל ה"תולדות", אמר: מאין יודע מהמעשה הזה, אין זה כי אם ה' דובר אליו". הלך תיכף ומיד לקבל פני הבעש"ט הקדוש.
ויהי כאשר הרגיש הבעש"ט שהרב בעל ה"תולדות" הולך ומתקרב, אמר למשמשו לפתוח הדלת שיבוא הרב הנ"ל לביתו. בהיכנסו נפל הרב לרגליו ארצה ובכה מאוד שילמדו לעקור השורשים, ונתן לו עצה לזה.
כאשר באו ואמרו לו שעקר גם כן את השרשים, אז נתן תשואות חן לרבי הקדוש הבעש"ט, ומאז היה הרב בעל ה"תולדות" לתלמיד מובהק של רבנו הבעש"ט.