המתנה בין בשר לחלב וחינוך למצוות

ריטלין – בעד או נגד? | המתנה בין בשר לחלב | תינוק מרדן (?) | סרבן אכילה | מפונק באכילה | הילד העקשן | מבקש אוכל אחר | חינוך על ידי קנאה

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן

ריטלין – בעד או נגד? 

הורים לילדים הסובלים מקשיי קשב וריכוז מתחבטים רבות בשאלה האם להיענות להמלצת המומחים לתת לילד כדורים ממשפחת הריטלין ודומיו, או לאפשר לילד להתמודד בעצמו ללא סיוע תרופתי. ההתלבטות נובעת מהחשש שמא תהיינה תופעות לוואי בעתיד הרחוק, או מהחשש לדימוי נמוך של הילד בעיני עצמו ובעיני החברה, ולעיתים אפילו משיקולי כבוד עצמי: ״הבן שלי ישתמש בתרופות פסיכיאטריות?!״

ומה נכון?

כמו בתחומים רבים, האמת נמצאת באמצע. טועים המזדרזים לתת לילד תרופות אלו רק כדי לסייע למורה לנהל שיעור ללא אתגרים, וטועים אותם השוללים את התרופה מכל וכל.

ראשית, כאשר מזהים בילד סימני הפרעת קשב וריכוז, לפני שמזדרזים לאבחנו כילד בעל הפרעת קשב וריכוז, יש לשלול גורמים טכניים צדדיים העלולים להקשות עליו להקשיב ולהתרכז. לכן יש לבדוק את מספר שעות השינה שלו, האם הן תואמות את הנדרש לילד בגילו, והאם הוא ישן רגוע ללא הפרעות נשימתיות ואחרות הגורמות לו להתעורר כילד חסר שינה.

ילד שמוחו אינו מקבל את מספר שעות השינה האיכותיות להן הוא זקוק, יהיה בהכרח עצבני וחסר מנוחה בשיעורים ובהפסקות. שיקול דעתו אינו יכול להיות במיטבו, ככל אדם שמוחו עייף, מבלי שיידע לומר לעצמו או לאחרים שהתנהגותו השלילית נובעת ממחסור בשעות שינה. שהרי איננו בשל כאדם מבוגר, להבין מעצמו ולהגדיר את מה שחסר לו. מתוך כך, בעת מתיחות או ריב עם חבריו, הוא יקבל החלטות שגויות שיהפכו אותו לילד שנוא בחברה, ולעיתים עייפותו היא זו שתגרום למתיחויות ולמריבות שיגררו מתחים נוספים וקבועים עם חברי כיתתו, ומכאן כדור השלג ילך ויגדל, עד היווצרות בעיה חברתית ונפשית אמיתית.

כך גם ילד שחומרים חיוניים חסרים בגופו, ובפרט ברזל, ירגיש תמיד עייף – והתוצאות תהיינה זהות לקשייו של הילד הקודם.

בנוסף, יש לדעת כי גם מתחים קבועים בין ההורים מסוגלים לגרום לעצבנות קבועה אצל הילד ולקשיים חברתיים, בפרט כשמדובר בילד רגיש. ילד כזה, אינו מודע למשמעות הרחבה של מתחים בין בני זוג, ובכל ריב בין ההורים הוא חש שעולמו חרב עליו ואין תקווה לעתידו. לחצים נפשיים מסוג זה, אף הם עלולים להביא את הילד להפרעות קשב וריכוז.

וכמובן, חשיפה לתכנים האלימים והיצריים המצויים בכלי המדיה השונים, ואפילו בסרטים המצוירים ובמשחקי מחשב הנראים תמימים, מזיקה לנפש הילד נזק רחב היקף בתחומי הקשב והריכוז. תכנים אלה מייצרים בעיות מורכבות וקשיים שונים, ועל אחת כמה וכמה מעוררים הפרעות רדומות ומעודדים אותן לפרוץ החוצה.

***

ואם לאחר בירור מעמיק התברר כי מדובר בבעיה אמתית של הפרעת קשה וריכוז, על ההורים והמחנכים האחראים לשקול היטב מה כנגד מה.

אם התנהגות הילד חורגת מגבולות הסבירות, עד כדי פגיעה בהתקדמות הלימודית וההשתלבות החברתית, הרי שבמקרה כזה אין מנוס מלהשתמש בטיפול תרופתי ממשפחת הריטלין ודומיו.

יש לזכור שהדימוי העצמי הנמוך של הילד וההשלכות השליליות הנולדות כתוצאה מהפגיעה הקשה בקידומו הלימודי ובשילובו החברתי, עלולים להזיק לבריאות הנפש של הילד יותר מכל החששות מהשלכות הטיפול התרופתי בכדורים, שלדברי הרופאים נבדקו ונמצאו בטוחים לשימוש. וכבר אמר בעל "חובות הלבבות" בהקדמתו לספרו כי: ״מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר״. ובמילים אחרות: הפרזה בזהירות, מהוה חוסר זהירות.

רק במקרה של הפרעה קלה, שאין לה השלכות על ההתקדמות הלימודית וההשתלבות החברתית של הילד, אלא רק גרימת מעט חוסר נוחות לסובביו, נכון לוותר על הטיפול התרופתי ולהשקיע בעיקר בהכוונה ובתעסוקה נכונה. וכפי ששמעתי ממחנך ותיק כי הוא נוהג לבקש מפעם לפעם במהלך השיעור מילדי כתתו הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, להביא ממשרד בית הספר דפים ושאר צרכי כתה. ובהפסקות הוא מבקשם לבצע מטלות שונות, כגון לנעוץ מסמרים בקרשים ארוכים כדי להניחם בראשי הגגות להברחת יונים… משום שהוא מנהל גמ"ח כזה. כך הם פורקים את מרצם על פעילויות של עשיה המעניקה להם סיפוק, ואינם מגיעים לכדי הצקה לחבריהם.

וכבר סיפרו חכמים בגמרא (יומא עח ע"ב) שרבה היה קונה לבנו כלי חרס סדוקים, כדי שיפרוק את מרצו הגדול עליהם, כשינפץ אותם.

התייחסות נכונה לילד היפראקטיבי

שאלה: האם נכון ליידע ילד בגיל בית הספר היסודי שהוא אובחן כילד היפראקטיבי, וכיצד נכון להורים להתייחס אליו בלבם?

תשובה: ילד שאובחן כסובל מהפרעה כל שהיא, אינו בהכרח צריך להיות מודע לחומרת מצבו. ילד המודע לעובדה שאובחן כהיפראקטיבי, עלול להיתפס לשאננות, להיגרר למעשים שהיה בידו להימנע מהם, ולתרץ לעצמו ולאחרים את כל מעשיו בתואנה שאינו אשם, כי הוא היפראקטיבי ויש לו בעיה. גם דימויו העצמי נעשה ירוד בעיני עצמו, וכעסו על הגדרתו כשונה מכולם עלול להגביר את תסכולו ואת פעולותיו המציקות.

לכן, גם כאשר הוחלט לאחר שיקול דעת עמוק כי על ילד  צעיר ליטול טיפול תרופתי, אין הוא צריך להיות מודע לחומרת מצבו ולהגדרות המקצועיות המוזרות בעיניו ואפילו המפחידות, אלא רק לומר לו שכדור זה יעזור לו להצליח יותר בלימודים, ולהשתדל עד כמה שניתן שיחיה בתחושה כי הוא ילד רגיל ככל חבריו. וכשגדל ומבין יותר, ניתן לספר לו ברוגע שהוא סובל מקושי מסוים שאינו מעיד חלילה על פגם או חסרון בו, אלא יוצר התמודדות מיוחדת במצבים מסוימים, אבל כל ניסיון שהקדוש ברוך מביא לאדם הוא ניסיון שנועד לחשלו ולבנותו, ואין ספק שיצליח.

בנוסף, על ההורים לשנן לעצמם, שילד עם הפרעות קשב וריכוז או כל בעיה טבעית אחרת, הוא ילד שקיבל מתנת שמים בתחומים אחרים, כגון: טוב לב נדיר, או מרץ ודבקות במטרה, יכולת ליזום ולהפעיל פרויקטים נפלאים ומורכבים שאחרים לא יעזו לחשוב עליהם, ועוד.

וכבר אמר סנגורם של ישראל, הרב לוי יצחק מברדיצ'וב זצ"ל: "ילד חסר מנוח, צודק הוא! משום שקיבל נשמה גדולה בגוף קטן, וקשה לו, לגוף הקטן, להכיל אותה".

אלא שבגיל זה, בו שעות רבות מוקדשות ללימודים, אין טבעו מתאים כל כך לתבנית סדר היום הרגיל של בני גילו. אך יום יבוא, וכל מעלותיו יפרצו החוצה בעוצמה, אם רק לא נזיק לו אנחנו! הטחת דברים על אכזבה ממנו עקב התנהגותו השונה מכולם, ותלונות המורים עליו ללא הרף, ושמיעת עלבונות עד ליצירת דימוי עצמי נמוך, יכבו כל סוג של יוזמה ואמון עצמי בעצמו כי הוא מסוגל ויכול. ובפרט על ההורים לתת את הדעת על העובדה שגם אם ההורים עצמם שקטים ומופנמים, והילד תוסס וחסר מנוח, אינם יכולים לדרוש מהילד שיהיה שקט כמותם. שהרי כבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". על פי אופיו, ולא על פי אופייך.

אם אנו ההורים והמחנכים נאמין ביננו לבין עצמינו ביכולותיו של כל ילד באשר הוא שם, נתבונן בנקודות הטובות שבו וגם נצביע עליהם בפניו בצירוף דברי שבח ושפע אהבה מתוך הבנה למצבו, הרי בכך נסייע לו להתמודד עם קשייו. או אז, יום יבוא, וכל הורה לילד מסוג זה ירווה ממנו נחת בבגרותו, ברמת איכות שיכולה להיות אף גדולה יותר מהורים לילד רגיל (וראה עוד בפרק "ההתייחסות הנדרשת מהמורה לתלמיד", תחת הכותרת "תלמיד מאתגר").

המתנה בין בשר לחלב וחינוך למצוות

שאלה: כיצד ומאיזה גיל יש לחנך את הילד להמתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב?

תשובה: שאלה זו שאלתי בצעירותי את מרן ראש הישיבה, הגאון הרב שלום כהן שליט"א, והשיב: "שש או שבע לפני בר או בת מצוה, מחנכים להמתין שעה אחת, ובכל שנה ביום הולדת של הילד מוסיפים שעה נוספת להמתנה, עד שבגיל החיוב במצוות שומר שש שעות. לפני גיל שש ממתינים מעט לפי גיל הילד".

יש לזכור שמטרת החינוך למצוות לפני גיל בר מצוה, היא להביא את הילד לשמירת מצוות כשיגיע לגיל שבו הוא חייב במצוות. לפיכך, בכל פניה לילד כדי לחנכו למצווה כל שהיא, על ההורה לבחון ולבדוק האם המטרה האמורה תושג בעיתוי הזה ובדרך הזו, או שמא העיתוי הנוכחי או צורת הפניה הזו יגרמו לו להתרחק מהרצון לקיים את אותה מצוה, ואפילו למאוס בה ולסלוד ממנה חלילה. וכשמתעורר חשש סביר שזה מה שיקרה, הנכון הוא להתעלם בעיתוי הנוכחי או לשנות את הדרך המתוכננת, ולמצוא עיתוי ודרך חלופיים, שימצאו מסילות ללבו ויעודדו אותו לקיים את אותה מצוה או לפחות להתחזק בשמירתה, עד שכאשר יגיע לגיל החיוב במצוות, יקיימנה במלואה כהלכתה. הדרכה זו של מרן ראש הישיבה שליט"א מהווה דוגמא נפלאה לכך, ולא כאותם הדורשים מהילד להמתין שש שעות עוד מהגיל הרך, בטרם הוא בשל להמתנה ארוכה כל כך.

תינוק מרדן (?)

שאלה: בתנו הבכורה בת שנה וחודשיים וממש מרדנית. כמעט תמיד היא מתעקשת לעשות את ההיפך ממה שאומרים לה. היא רוצה לאכול לבד, ושופכת את האוכל על עצמה. משחקת במה שלא מרשים לה, ואפילו מכה וחובטת בנו בשילוב בכיות וצעקות. היא אינה מתייחסת לגערות ולעונשים שלנו, וכבר הגענו למצב שאינה אוהבת אותנו. מה עושים?

תשובה: שאלה מעין זו מצויה אצל הורים צעירים לילד ראשון, ונובעת מטעות יסודית אחת: ההורים הטריים מתייחסים לתינוק שרק התחיל זה עתה להבין משהו, כאל ילד גדול, ואפילו כאל נער האמור להתנהל לפי הכללים ההגיוניים המקובלים בעולם או שההורים מכתיבים.  משום כך הם מצפים ממנו להתנהגות הולמת בדיוק כרצונם, ולציות מוחלט להוראותיהם, וכשמגלים שאינו מתנהל במסלול שייעדו לו, מיד כועסים עליו ונוזפים בו ואפילו מענישים אותו שלא כדין.

יש לזכור שבגיל זה הילד רק לומד להכיר את העולם החדש אליו הוא הגיע לפני לא הרבה זמן. מוחו עדיין אינו בשל להבין את המשמעות של כל פעולה ואת תוצאתה הצפויה, וכשעושה מעשה הנוגד את רצון ההורים ומוגדר על ידם בשם "מרדנות", הוא עושה זאת בתום לב, גם אם בשעת המעשה הוא מביט בהם במבט ובחיוך שובבים, ובוחן את תגובתם. בעולמו של המבוגר מתפרשת התנהגות כזו כהתגרות מכוונת, אולם בעולם החוויות של התינוק מדובר במהלך שונה לחלוטין, שניתן להשוותו למשחק מעניין ומרתק אצל ילד גדול.

בנוסף, על הורים לילד בגיל זה לתת את דעתם לשני נתונים חשובים:

א. כל עוד הילד אינו יודע לדבר, אין לו דרך לבטא את רצונותיו, וככל שהוא חכם ופיקח יותר, כך הוא נאלץ לבטא את עצמו באמצעות פעולות ידיו, במכות ובמעשים הנתפסים בעיני המבוגר כתוקפנות ומרדנות. אבל הוא לא מרדן. הוא ילד טוב ונפלא.

ב. אין בשום פנים ואופן להעניש ילד שאינו יודע שהמעשה שעשה אינו בסדר. תינוק ששפך על עצמו את תכולת הצלחת לאחר שהתעקש לאכול לבד, ושומע שגוערים בו בזעם, חש מבוכה ובהלה בדיוק כמו תינוק השוכב לתומו בעגלה ולפתע שומע שגוערים בו בזעם. הוא נבהל וחרד מאד, ואינו מבין מדוע אמו שעד כה היה בטוח שהיא אוהבת אותו, מתנפלת עליו בזעקות ללא שום סיבה. הוא הרי אינו רואה חסרון בלכלוך הבגדים… גם אמירה חוזרת ונשנית לילד שאסור ללכלך ואסור לשפוך אינם נתפסים בדעתו, משום שעולם החוויות שלו שונה לחלוטין. רק הצגה של ממש שתמחיש לו את האבלות והצער של אמו על האוכל שנשפך ועל הבגד שהתלכלך, יוכל להעביר אליו את המסר שמשהו לא בסדר בזה. ועדיין, בגיל בו עדיין אינו יודע להביע עצמו במילים, אין לכעוס עליו.

הנה מעשה שסיפר אחד המחנכים: ילד חזר מהגן עם פתק מהגננת בו היא מתלוננת על שהילד הפריע בעת שסיפרה סיפור לכל הילדים. וכשביקשה ממנו להתנצל על מה שעשה, הוא סירב שוב ושוב, והתעקש שלא להתנצל. האב החליט שלפני שינזוף בבנו על שלא שמע בקול הגננת להביע התנצלות, יברר איתו ברוך ובנועם מה בדיוק קרה. והילד הרך סיפר כשעיניו מתמלאות דמעות: "הפרעתי, והגננת אמרה תתנצל! ועוד פעם ועוד פעם היא אמרה תתנצל תתנצל! אבא, מה זה תתנצל??"

מצבים כאלה עשויים להתרחש בחיי היום יום, כאשר ההורה כועס ונוזף בילד הרך, משום שסבור שהכל כה ברור לכולם וכה מובן מאליו, בעוד הילד אינו מבין כלל מה דורשים או מה מצפים ממנו ומדוע כל כך כועסים עליו…

סרבן אכילה

שאלה: ילד המסרב לאכול, האם ללחוץ עליו שיאכל, או לאפשר לו להסתפק במעט המזון שהוא כן אוכל?

תשובה: הצורך לאכול הינו צורך טבעי, וכל ילד בריא אוכל כפי הנדרש לו. לכן אין טעם ובדרך כלל גם אין תועלת בהפעלת מכבש לחצים על הילד שיאכל. יש לזכור שכלל גדול הוא בחינוך: אין לבוא לכדי עימות עם הילד עבור דבר שאינו הכרחי.

זאת ועוד, לחץ מצד ההורים על הילד שיאכל, מעביר לילד מסר כי הוא עושה "טובה וחסד" עם הוריו כאשר הוא אוכל. ילד כזה עלול להשתמש ברצון הוריו שיאכל ככלי לקבלת תשומת לב יום יומית, באמצעות סירוב לאכול, במקום שיאכל בטבעיות כדבר שבשגרה. במקרה כזה מתברר שדווקא ההפצרה בו שיאכל, גורמת לו שלא יאכל.

לכן, כל עוד ניכר בילד שהוא מתפתח וגדל כראוי, אין צורך ואין שום ענין לגרום לו לאכול יותר מרצונו, רק משום שההורים בטוחים שאינו אוכל כמות מספקת לגילו. רק אם אינו עולה במשקל ואינו מתפתח כראוי, יש לנקוט בפעולות שונות כדי לגרום לו רצון לאכול, ואפילו לערוך בדיקה רפואית כדי לברר אם ישנה בעיה הגורמת לו לחוסר תיאבון.

מפונק באכילה

שאלה: ילד בגיל שש מפונק בדברי מאכל, עד כדי שרוב סוגי המאכלים והתבשילים שבבית אינם מוצאים חן בעיניו. האם נכון לכפותו לאכול מהכל, ומה ניתן לעשות כדי להרגילו לאכול מכל המאכלים?

תשובה: בעוד הילד קטן וסקרן, נכון להטעימו ממגוון מאכלים המותרים לו באכילה באותו גיל, כדי שיתרגל למגוון הטעמים, ורובם יהיו מוכרים לו. ובכל מקרה, אין לכפות ילד לאכול או לטעום נגד רצונו, אלא רק להראות לו דוגמא אישית כאשר הוריו ואחיו אוכלים בסמוך אליו ומספרים זה לזה עד כמה הם מרוצים מאותו מאכל בריא וטוב, מבלי שירגיש שהדברים מכוונים אליו. לאחר כמה סעודות כאלה, בהם לא מציעים לו שיטעם ממה שסירב לטעום, ורק דיברו בינם לבין עצמם (במילים או בסימנים המובנים לילד) בשבח המאכל המדובר, הסיכוי גובר שירצה גם הוא לטעום ממנו.

יש לזכור שלכל אחד ואחת טעם אישי במזון, ואין מקום לכפות אדם לאכול מה שאינו חפץ בו. ובפרט שלעיתים סדר ההעדפות באכילתו של הילד נעוץ בחומרים שגופו זקוק להם ודורש אותם, בשונה מאחרים. לכן יש לתת לזמן לפעול, ולא להתעקש או לכפות.

במידה ומתברר שגופו של הילד דווקא חסר מרכיבים תזונתיים החיוניים לגוף, בגלל שאינו אוכל מזונות מסויימים, יש למצוא דרך לערבב אותם במאכלים האהובים עליו, או להשלימם בדרכים יצירתיות אחרות.

הילד העקשן

שאלה: כיצד לנהוג עם ילד עקשן שכמעט בכל דבר רוצה דווקא את ההיפך ממה שהוריו אומרים לו לטובתו, ועל כל בקשה הוא משיב בלא מוחלט?

תשובה: תחילה יש לסייע לו להפנים בהדרגתיות את העובדה שדרישות הוריו ממנו נועדו לטובתו, ואם ישמע להם רק ירוויח.

זאת על ידי שבמשך זמן מה, שבועיים לפחות, לא ידרשו ממנו שום דבר שבו סירובו צפוי מראש, אלא רק מה שיודעים ומכירים שירצה ויאהב, ותשובתו תהיה חיובית. בדרך זו ירגילוהו בימים אלה להשיב ב'כן' לפניותיהם.

בחלוף זמן זה, יבקשו ממנו לבצע פעולה שבעבר לא חפץ בה כל כך, אך יקדימו לומר לילד במילים קצרות שיש להם דבר טוב עבורו אשר תועלתו בכך וכך, ויובילוהו להשיב 'כן' גם על זה.

וכשמדובר במטלה שקשה לו לבצע אותה, טוב להכין אותו כעשר דקות קודם. למשל: "עוד מעט תסיים לשחק, ואז צריך לאסוף את חלקי המשחק כדי שלא יאבדו לך חלקים" או "ואז צריך להתרחץ כדי שתהיה נקי". ולאחר חמש דקות: "עוד מעט צריכים לסיים". וכשיגיע הזמן יכריז ההורה בחגיגיות: "עכשיו מסיימים לשחק ואוספים את המשחק. מחר נמשיך". ובאומרו כך יראה ההורה את רצינות דבריו, כאשר הוא עצמו מצטרף לביצוע ההוראה באיסוף המשחק באווירה נעימה בצירוף מילות עידוד ושבח.

לאחר כמה ימי תרגול כאלה, יידע הילד שאין טעם לסרב, והוא יקבל את סדר היום ואיסוף המשחק בהבנה.

וכשמדובר בילד גדול יותר, יש להתיישב עמו לשיחה קצרה באווירה מכובדת, ולנהל שיחה נכונה לפי הכללים בהם הרחבנו בפרק "כללים במתיחת ביקורת"#.

ככלל, יש לדעת שבשתי תקופות בחיי הילד יש את גיל ה"לא", בהם הילד מגיב על הנדרש ממנו בשלילה, ושניהם בגיל מעבר. גיל המעבר מהינקות לילדות, וגיל המעבר מהילדות לבגרות. בשתי התקופות האלה חש הילד כי באמצעות הסירוב הוא מגדיר את עצמו כאדם בעל דעה עצמית. ולכן אין להילחם בילד המסרב לבצע הוראה הכרחית, אלא להביאו למצב שיעשה את הנדרש מבלי שכבודו ייפגע, כאמור.

מבקש אוכל אחר  

שאלה: האם נכון להיענות לבקשת/לדרישת ילד המעוניין שיכינו לו אוכל אחר?

תשובה: ילד המבקש ארוחה מסוימת למחר, או שמבקש בבוקר עבור הצהריים, ואין סיבה מיוחדת להימנע ממילוי משאלתו, הרי אדרבה, נכון לשמחו ולתת העדפה להכנת התבשיל שביקש. אבל אם לאחר שהאם טרחה והכינה ארוחה הטובה לכולם, וכעת הוא דורש שיבשלו עבורו משהו אחר בדווקא, בשום אופן אין להיכנע לדרישתו. כניעה לדרישה כזו, תחנך את הילד לשתלטנות ותלמד את הילד להכתיב להוריו כיצד לנהוג במקום שהוא יונהג על ידם (וראה עוד על כך בהרחבה לעיל בפרק "הצבת גדרים וגבולות").

חינוך על ידי קנאה

שאלה: האם נכון לחנך באמצעות "קנאה"? כלומר, כאשר אנו מעוניינים להפסיק התנהגות בלתי רצויה אצל הילד, לומר לו: "מכיוון שאינך מתנהג כשורה, אחיך הקטן יקבל ואתה לא תקבל.

תשובה: לא נכון לגרום לילד לקנא באחיו, שהרי קנאה מביאה לידי שנאה (ראה מדרש תנחומא פרשת וישב סימן יט). אולם במידה ושני האחים נדרשו לציית לדברי ההורים, ורק אחיו ציית, נכון יהיה לומר לילד שעמד בניסיון: "שמעת בקול אמא, ולכן מגיע לך לקבל כך וכך". מבלי להוסיף לאחיו את המילים: "ואתה לא תקבל כי לא שמעת לדבריי". ואם אחיו מתלונן "גם אני רוצה", "למה אני לא מקבל?", התשובה תהיה: "בפעם הבאה, כאשר גם אתה תשמע בקול אמא, תקבל גם אתה". או: "אם גם אתה תצטרף לאיסוף המשחקים, תקבל גם אתה".

בשיטה זו המסר החינוכי יועבר לילד הסרבן, מבלי לעורר קנאה ושנאה בין האחים.

השארת תגובה