הצצה מרתקת: 'יומני קבר רחל'

התפילות והתחינות בימי השואה הנוראה, על מנייני מקובלים שעשו הקפות ותיקונים, על ביקור המושל הבריטי, חיילים מצבאות זרים וגם על נס ההצלה של השומר היהודי מסכינו של פורע ערבי

קבר רחל
קבר רחל
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ר' שלמה אליהו (שלומק'ה) פריימן היה דור שלישי לשומרי קבר-רחל מטעם העדה האשכנזית. יחד אתו היה גם שומר מטעם העדה הספרדית – חכם יהושע בורלא, שאחריו שימש עוד אדם נוסף בתפקיד, עד לנפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור. בקבר רחל היו באותם ימים, מאז שיפץ והרחיב השר מונטיפיורי את המקום בשנת 1841, שני שמשים שהעבירו את תפקידם בירושה לצאצאיהם – האחד אשכנזי ורעהו ספרדי. פריימן היה השמש האשכנזי האחרון ששימש בתפקיד הזה.

פרשת השבוע, פרשת ויחי, בה אנו קוראים על פטירתה של רחל אמנו, מחזיר אותנו לזיכרונותיהם והתיעוד המיוחד של שמשי המקום, שליוו את הקבר במשך עשרות רבות של שנים, שהיו "תור הזהב" של קבר-רחל.

השמשים, ולאחר מכן גם בניהם, היו אלו שהחזיקו ברשותם את מפתחות הברזל הגדולים והמפורסמים לדלת אותה התקין מונטיפיורי במקום – דלת עץ כבדה מחופה בברזל. בזמנו היו לדלת 2 מפתחות בלבד, אך היום יש כבר כמה וכמה כאלו שנעשו ברבות השנים, ככל הנראה כהעתק למפתחות הקיימים. את אחד מהם מחזיקה משפחתו של פריימן עד היום, לאחר שאביהם, שלומק'ה, קיבל את המפתח באופן אישי מידיו של רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט. למפתח נודעה בזכות עצמו סגולה מיוחדת, ויולדות רבות שהתקשו בלידתן – נעזרו בו ובסגולתו. לא רק בימינו נודעה למפתח סגולה, ופריימן סיפר בזמנו על יהודי שבא באחד הימים בשעת צהריים לבקש את המפתח כסגולה עבור שתי יולדות שהתקשו בלידתן, ובשעה 6 כבר חזר שמח לבשר שלשתיים נולדו בן ובת.

שלומק'ה פריימן היה כאמור דור שלישי לשומרי קבר-רחל האשכנזים, אך היה הידוע מבין הפריימנים. בתקופתו שגשג הקבר והיה לאתר עלייה מפורסם, בשל השינויים שהנהיג בו פריימן, שהבולט שבהם היה פתיחתו של מתחם הקבר מידי יום מאחרי מאורעות תרפ"ט – כאשר לפני תקופתו היה הקבר נפתח רק בחגים ובזמנים מיוחדים אחרים. אחרי המאורעות שאל פריימן את הרב הראשי, הרב אברהם יצחק קוק, אם להסתכן ולהמשיך לפתוח את הקבר מידי יום, והרב ענה לו שגם אם איש לא יגיע, הוא חייב לבוא ולפתוח את הציון מידי יום, בכדי לשרש את החזקה של עם ישראל במקום. וכך בכל בוקר, בשעה 9, היה מגיע פריימן לפתוח את הקבר, ועם רדת החשיכה היה סוגר אותו. בזמנו, משנת 1918 ועד 1947 אז שימש בקבר, באו למקום עשרות אלפי יהודים לשפוך את שיח ליבם לפני אם האומה, והמקום התפתח. פריימן היה דואג לשלומם של המבקרים, והיה נושא עליו דרך קבע אקדח קטן להגנה ולהרתעה. בשנת 47' עזב פריימן את הקבר, אך כבר לא זכה לשוב אליו כששוחרר. משנת 48' כבר עבד בקבר דוד שבהר ציון, עד לפטירתו בשנת 59'.

פריימן, במשך 29 השנים ששימש בשמירה ובתחזוק בקבר-רחל, ניהל יומנים מפורטים על התנועה בקבר באותם הימים, כמו גם על מבקרים מעניינים וייחודים שפקדו את הקבר בתקופתו. ביומן תיעד את תולדות המקום בתקופתו, וכן אירועים מיוחדים שנערכו בקבר.

היומן שניהל, היה (וכך היה גם שמו) בעצם 'ספר זיכרון', בו גם חתמו המבקרים הרבים – בהם אישי ציבור לימים – את שמותיהם, ובסך הכל חתמו על היומנים הללו עשרות אלפי איש. ביומנים, אותם העמיד פריימן לרשות המבקרים והמתפללים, ניתן למצוא תפילות ובקשות של המבקרים, שהותירו את בקשותיהם לזיכרון ביומנים המיוחדים. חלק מהבקשות הן בקשות אישיות, וחלק אחר הן כלליות, על כלל ישראל. כמה שנים לפני שהסתיים תפקידו בקבר, היה זה בזמן ימי הצר והמצוק של השואה הארורה, ויהודים באו להפיל את תחינתם בקברה של רחל אמנו, ופריימן תיעד כל תחינה ותחינה. היומנים היו מונחים על מדף עץ בחדר בו הייתה המצבה, ובפתח אחד מהם היו מילות הערכה של שני הרבנים הראשיים באותו זמן לשני השמשים המסורים. שני היומנים שנותרו, מתועדים בחוברת מיוחדת שיצאה לפני מספר שנים, ובספרו של נדב שרגאי, "על אם הדרך" (ספריית בית-אל), בהם נעזרנו בכדי לשחזר את יומני-התיעוד המרתקים.

כך למשל היתה לשון תחינתו של יהודי שיומו היה קשה עליו, אותה תיעד פריימן בתאריך ט"ו באב תש"ב: "רחל אמי, אם האומה הישראלית. הדמיעי דמעה על עוללייך ועל בני האומלל. אוי אמי. האם עד שאול תחתיה כה אסבול? אוי אמי – הכריזי די לסבל ולעצבון".

מהחיידר לאמא רחל

"תפקידו של אבי היה לדאוג למקום, לשמור עליו, לנקות אותו ולפתוח אותו מידי יום", סיפר בשעתו בנו, שוקי פריימן ל'קו עיתונות'. "במלחמת ששת הימים נמצאו היומנים שכתב אבי במשך שנים רבות, בביתו של מושל העיר העתיקה. כתבו על כך ידיעה בעיתון, ומיד אחרי פרסומה קיבלנו את היומנים לידינו. ביומנים הללו כתוב את שמותיהם של כל מי ביקר שם. הנשיא עזר ויצמן, למשל, כשהיה בן 12 – חתם שם עם אחותו, אחרי שהם ביקרו בקבר. את היומנים ניהל אבי – עם הפסקה באמצע – משנת 32' עד 46'. אבל רוב היומנים נשרפו, לבד משניים שנותרו בידינו עד היום (מתוך 24 יומנים). היינו תושבי העיר העתיקה, אבל לפני מספר שנים אני עזבתי לטובת מגורים באפרת". את היומנים כולם ניהל פריימן עוד מתחילת עבודתו במקום, אבל אלו ששרדו, הם אכן אלו שכתב משנת 32'.

על דמותו המיוחדת של אביו, סיפר בנו כי "אבי היה איש מיוחד, אוהב ישראל גדול. הוא היה איש מאד צבעוני ויש עליו סיפורים רבים. אבי היה בקשרים עם גדולי ישראל רבים, בקשר לקבר-רחל. היה לו למשל קשר עם האדמו"ר מגור האמרי-אמת. אבי איש חם שקירב כל אחד, והוא נפטר בשנת 59' כשהוא בן 58".

כל כך צעיר? ממה?

"מעגמת נפש על נפילת העיר העתיקה. הוא נפצע במלחמה, קיבל התקף לב, וקיבל טלגרמה מלמעלה להגיע לשמים וחזר לצור מחצבתו. אבל מזל שהוא לא חי היום, כי אם הוא היה רואה את החומות שבנו שם 'השדים', הוא היה מת במקום; זו מדינה עצמאית?".

שלומק'ה פריימן מספר ביומנו בחודש כסליו תש"ג, על ילד שהגיע לקבר, אחרי ש'דרש' זאת מהוריו: "באה אישה עם ילד בן 6 שלמד תורה, פרשת 'וימת רחל על אם הדרך, ויצב יעקב מצבה על קבורתה עד היום'. האם סיפרה שהילד לא ישן כל הלילה, עד שהבטיחו לו שמחר יבקרו באהל רחל אמנו. אי אפשר לתאר את רושם הילד. אמרו תהילים, והוא ביקש להדליק נר על נשמת רחל".

בד' בניסן תש"ד כותב פריימן על בנו שנאסר כאשר ניסה להגן על עשרות היהודים ששהו בקבר: "כבר עברו תשעה ימים שבני יעקב במאסר. אצלי אין ספק שהמשטרה תכיר שבני אינו שייך לשום מפלגה. הוא רק הגן על עצמו ועל המתפללים שהיו על המקום הקדוש, ואני מתפלל לה' שהעו"ד מר גוטין יברר הדבר לאמתו ויגלה לפני השופט את הצדק. כל הדברים שמצאו אצלו זה רק להגן". כמה חודשים לאחר מכן, כותב ביומן בנו, יעקב, ששוחרר בהמשך ממאסרו, כך: "בידי בני ניכר נפלתי בעמדי על המשמר בקבר רחל אמנו, בשעה שהיו במקום כחמישים זקנים ושפכו שיח ודמעה לפני אם האומה הישראלית, על צרות אחינו ואחיותינו כאן בארצנו ושם בגולה. דיני היה קרוב למות, אך זכות אם האומה רחל הגנה על בנה השקט והעמוס בעול ים התושייה. פרשת חיי החדשים אשר החלו מליל חמישי אחרי חצות הלילה והסתיימו בערב פסח יום חרותנו: במקום להניח תפילין – אזיקים הלבישוני, פת במלח האכילוני ומים במשורה השקוני, על הארץ השכיבוני ולבור תחתיות השליכוני. אנוכי הבן חורין ובן דרור, יעקב פריימן".

התפילות בזמן השואה

אחרי מלחמת העולם השנייה באה לקבר אישה יהודיה אומללה שניצלה מהתופת, ורק דבר אחד החזיר לה את האור לעיניים, וכה מספר פריימן, בתיעוד מב' באדר תש"ו: "ביום שלישי באה אישה יהודיה מגרמניה, פליטה, והתפללה. בשעה ארבע ורבע אמרתי לה כי אני צריך לסגור את המקום. היא אמרה לי כי היא רוצה להישאר כאן כל הלילה, להתפלל עבורה ועבור כלל ישראל בגולה. אני ביקשתי איזה סכום והיא שילמה. בשעה חמש פחות רבע סגרתי את הקבר ואמרתי לה שבשש וחצי בבוקר אבוא לפתוח אותו. היא הסכימה. בשעה הנ"ל באתי – ומצאתי אותה במצב רוח מרומם. היא שמחה עד מאד, כי היא זכתה להיות בבדידות במקום הקדוש!".

אשה אחרת שעלתה אז לארץ אחרי המלחמה, זעקה מכאב ליבה על פליטי השואה. "אשה שעלתה לישראל שבוע לפני שעלתה לקבר, פרצה בצעקות ובבכי ודמעות וקראה: 'לאן ילכו שארית הפליטה שנשארו בעירום ובחוסר כל? אין מקום אחר אלא ארץ ישראל. רחל רחל, עד מתי נהיה בלי מולדת? מולדת אנו רוצים, ורק בארץ ישראל. ששה מיליונים אבדו. די! די!'".

פריימן מזכיר רבות ביומנו את המקובל הידוע רבי סלמאן מוצפי, שהיה מגיע למקום פעמים רבות, וכן עוד רבנים וגדולי ישראל שביקרו במקום להתפלל.

פריימן ובורלא לא קיבלו אף סכום כסף כמשכורת מאף גורם, ובציון הם הפיצו כרוז שקרא לציבור לעזור להם בפרנסתם, "שהיא רק על נדיבות לבם של הבאים להשתטח ולהתפלל", כפי שכתבו.

לפני 68 שנים בדיוק, ביום פטירתה של רחל אמנו, י"א בחשוון תש"ג, מתאר פריימן את מה שהיה אז בציון. "(הציון) היה פתוח כל הלילה. באו כמה חבורות להתפלל. מעדת החלבים, פרסים, בוכרים, ספרדים ומכל עדות המזרח, וגם הרבה מחסידי ברסלב. למדו עד חצי הלילה תיקון כרת. בחצות לילה תיקון חצות, ואחר כן אמרו תהילים כשמונה מניינים ושלוש עשרה מידות. עד הבוקר התפללו. בחצי לילה באו יהודים משכונת הבוכרים, והביאו שק לחם עם גבינה וזיתים ועשו סעודת מצווה. בבוקר באו מניין של מקובלים ועשו הקפות ותפילה מיוחדת ביום פטירת רחל אמנו. אחר הצהריים באו כמה מניינים מישיבת פורת יוסף והתפללו. משך 24 שעות לא נפסקה התפילה. בבוקר ביקר המושל קיטרושט ורשם שמו בעברית. היה גם קהל גדול". כך נראה יום היארצייט של רחל אמנו, בשנת תש"ג.

כמה חודשים לפני כן, באב תש"ב, ביקרה במקום קבוצה גדולה של חיילים יהודים מפולין, שהתרגשו עד דמעות מהביקור בקבר. וכה מתאר זאת פריימן: "בשעה חמש קיבלתי ידיעה שארבע מאות חיילים מפולניה יבקרו באוהל רחל אמנו זיע"א. סידרתי את מנורת השמן עם פתילות. בשעה חמש וחצי באו 12 אוטובוסים עם שלושה מורי דרך יהודים מהסוכנות. נכנסו קבוצות וכולם הדליקו נרות הרבה. חיילים בכו בזמן שהדליקו, וכולם יצאו בשירה. כעשרים רגע נמשך הביקור ההיסטורי הזה שלא קרה במשך מאות בשנים. יעזור לנו ה' ושבו בנים לגבולם, לגאולה שלמה בקרוב בימינו אמן", הוא מסיים את רשמיו באותו יום מאותו ביקור מרגש. בתיעוד נוסף של ביקור אחר של חיילים, שהיו, להבדיל, נוצרים, הוא מספר על ביקור מרגש בקבר, שבזכותו נמנעו נישואי תערובת ל"ע. "באה חיילת יהודית עם קבוצה של חיילים נוצרים, ונדבה 5 גרוש, ובכתה ואמרה למען ה' שאתפלל עבודה, יען כי היא עמדה להתחתן עם חייל נוצרי. עכשיו היא מתחרטת על זה, וביקשה שאני אומר לה שהנדר בטל ומבוטל, והיא לא תעשה עוד הפעם נדר כזה. ואמרתי לה שהנדר בטל ומבוטל".

בשנות השואה האיומה רבּו המתפללים במקום, שבאו לזעוק את זעקת היהודים שנטבחים בהמוניהם על אדמת אירופה. פריימן מציין את המתפללים האלו כמה וכמה פעמים, ובאחת הפעמים, כאשר התקיימה במקום תפילת ילדים, הוא מתאר זאת כך: "היו בין המתפללים כמה ילדים מעולי הונגריה שבאו לפני כמה חודשים. אין לתאר בכתב את הצער של הילדים. אמרו תהילים ובכו בקול, וכל הקהל שעמדו מסביבם בכו גם הם. כמה מהמתפללים שאלו אותם למה הם בוכים כל כך, אבל הם לא רצו להפסיק באמצע התפילה. בין הילדים היה ילד בן חמש שעמד על ידי. תמונה שכזאת לא ראיתי משך כל השנים שעומד אני על המקום הקדוש הזה", מתאר פריימן ברגש רב, את שנקל לשער שנכתב בדמעות.

וכך כותב ביומן את תחינתו, אחד מהמתפללים האחרים שבאו אז בימי השואה להתפלל על קברה של רחל אמנו: "אוי רחל, רחל אמי. עד מתי תשתקי על הדם השפוך של בנייך? התעוררי נא ואל תחרישי. הלא בנייך הם", התחנן, לפני מי שהובטח לה "ושבו מארץ אויב". בתשעה באב של שנת תש"ד, בעיצומה של המלחמה,כותב מתפלל אחר: "רחל רחל אם האומה, אלייך אנו באים ביום הבכייה, לשפוך לפנייך שיח ליבנו, ביום תשעה באב יום אבלנו. מהגולה הדוויה מגיעות ידיעות שיהודים לרבבות מובלים לרציחות. אנשים נשים וטף נדים בדרכים, מחכים לבשורת פתיחת השערים. תקוותנו הנצחית שיבוא אותו היום, שכל הסובלים יבואו הלום. כולנו מחכים לגאולה שלמה, שתבוא בימינו במהרה".

נס ההצלה

השמש השני שעבד בצמוד לפריימן בקבר-רחל, היה כאמור חכם יהושע בורלא. בנו של בורלא היה סופר, אך דווקא אשתו של בנו, מרים, היתה זו שכתבה תיאור מקיף על מראה המקום באותה התקופה. התיאור הזה, שהיה פה לרבים, מיטיב לתאר את התחושות שעורר בה קבר רחל. וכה תיארה את המנורה המפוארת שהיתה במקום: "באמצע החדר, ליד אבן המצבה", מתארת בורלא, "הייתה יורדת, על שרשרת עבה מהתקרה, נמוך להישג היד להדלקה, מנורת נחושת ענקית, עשויה מעשרות טבעות נחושת, שבכל אחת מהן היה בזיך קטן. כל מבקר היה מדליק פתילה או יותר, מתפלל את תפילתו ומבקש את בקשתו. במשך כל החודש האירו עשרות אשים קטנים ורועדים באור חגיגי את אפלוליתו המסתורית של החדר".

בורלא מוסיפה לספר שלא רק תושבי הארץ היו בין המבקרים. "בחודש אלול היו באים יהודים מכל ארצות המזרח: סוריה, עיראק, מצרים, מרוקו ומארצות קרובות ורחוקות. היו באים: מי שנדר נדר הביקור בזמן מחלה קשה, מי להתפלל לבן זכר, מי שלא התברכה בפרי בטן, וחולים וקשי יום. כולם היו באים להתפלל, להתחנן, לבכות ולבקש רחמים וסנגוריה לפני הקב"ה, אצל רחל אמנו". בורלא מספרת שהעשירים שהיו באים לבקר ולהתפלל היו מביאים איתם מתנות כמו "מגבות רקומות, כיסויים וכותנות לספר תורה, ובעיקר פרוכות. שני ארגזים מלאים במתנות אלה, ביניהן עתיקות, מרהיבות ביופיין, עמדו באחת הפינות בחדר ורק למשך חודש אלול היו נתלות היפות שבפרוכות, במקום הפשוטות התלויות שם כל השנה".

יחסיו של פריימן והשמש השני, בורלא, עם הערבים השכנים, היו תקינים וטובים, אבל מידי פעם הוצרך פריימן לשלם דמי חסות לכל מיני שודדים ומציקים, על מנת שיעזבו את הקבר. יותר מאוחר התפתח סכסוך מסוים אודות זכות השימוש למוסלמים בחדר המבוא לקבר, פריימן התנגד לכל שימוש, ואת עבודות הצביעה והטיוח היה מבצע בעצמו ולא מסתייע במוסלמים השכנים, בכדי שאלה לא יקנו אחיזה כלשהי במקום. באחת הפעמים נפלה שכבת טיח ממצבת הקבר, והתגלו חתימות כהנים מהמאה ה-12, אך פריימן שתק ולא סיפר על כך לאף אדם, בכדי שמחלקת העתיקות הבריטית לא תשמע על כך תידרש לממצאים.

זכותו כשמש המקום עמדה לו, כאשר ניצל מנסיון התנקשות. ערבי מקומי בא לפגוע בא ולדוקרו עם סכין מטבח חדה, אך פריימן שהיה כבד-שמיעה, כלל לא שם ליבו למתרחש, והתכופף באקראי להרים דבר-מה מרצפת הציון. היה זה מה שהציל אותו מהסכין שהונפה לעברו באותו רגע. למרבה הנס התוקף עצמו היה זה שנפגע, ובסוף אותו שבוע ערך פריימן סעודת הודיה גדולה על הנס שאירע אתו, בביתו של השמש הספרדי, יהושע בורלא.

לקראת סוף שנת 47', אז הוחלט באו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, החלו מהומות המוסלמים, והמתפללים והמבקרים הפסיקו מלבוא לקבר שנמצא באזור מסוכן. פריימן ובנו גד, היו האחרונים שיצאו מהקבר וראו את היומנים לפני שהקבר נפל ליד הירדנים. כמה ימים לאחר שעזב יחד עם כולם, חזר פריימן לבד לקבר, סידר את המקום, ארז לו כמה חפצים, ונטל את היומנים. את היומנים הפקיד אצל שייח' מסויים שגר קרוב, והבטיח לו שיחזור בקרוב, אך לקבר הוא כבר לא חזר יותר. יותר מאוחר רשם את הרכוש המדויק שהושאר בקבר, אליו חזרו היהודים לפקוד אותו באופן סדיר, רק אחרי 19 שנה.

בניהם ונכדיהם של שני השמשים המסורים, שומרים בקנאות על מפתחות הקבר שנמסרו בידיהם, ועל מסורת השמירה על הקבר של משפחתם במשך עשרות שנים. מי יודע, הם אומרים, אולי בקרוב נידרש אנחנו לשוב ולבוא ולשמור על הקבר מחדש, כאשר כבר לא יצטרכו יותר חיילים במקום.

השארת תגובה