זקן במרתף החשוך

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ר' זלמן נחשב היה בין האנשים המכובדים בעיירה סערענטש שבמחוז הונגריה. את מקומו בבית המדרש תפס ליד קיר המזרח, כי מלבד היותו תלמיד חכם מופלג וירא ה', חננו ה' גם בעושר, ועל שולחנו נתקיימו תורה וגדולה במקום אחד. בכספו הירבה להיטיב עם עניי עיירתו, ושמעו הטוב הגיע גם מחוצה לה. כך עברו עליו שנים של עושר וכבוד.

אולם דבר אחד כאב לו, היותו חשוך בנים. הוא הרבה להתפלל ולפקוד חצרותיהם של אדמורי"ם בכדי לקבל ברכתם להוושע בפרי בטן. ואכן לבסוף זכו להפקד בבן זכר, אשר נקרא שמו בישראל חיים חייקל. ואולם אושרם לא התארך זמן רב, כי תקופה קצרה לאחר לידת הבן, התחילו עסקיו של ר' זלמן להתמוטט והוא החל לרדת מטה מטה, עד שהגיע למצב שלא היה לו כמעט לקנות ככר לחם.

בן יחיד ויקיר היה חיים חייקל להוריו. את פת לחמם האחרונה חשכו מפיהם בכדי שיוכלו להאכיל ולהלביש את בנם יחידם כראוי.

עשר שנים זכו ההורים לרוות נחת מבנם היקר, אולם יסורי העוני הכריעם וחיים חייקל נעשה יתום בפתאומיות מהוריו, וכך נשאר הילד בודד ועזוב בעיירה ללא קרוב או גואל.

לפני פטירתו קרא אליו ר' זלמן את בנו יקירו, וסיפר לו על כל קורות חייו שעברו עליו מאז היותו עשיר ונכבד בעמיו עד שהגיע לפת לחם. ר' זלמן הוסיף ואמר: "אמנם את כל רכושנו נאלצנו למכור בכדי שנוכל להתקיים ולגדלך לתורה ולמעשים טובים, אך על חנוכיית הכסף שקיבלתי בירושה מאבי זקנך זצ"ל לא הייתי מוכן לוותר. אף במצב הקשה ביותר שהיינו, חנוכיה זו האירה את חשכת שארית חיי. וכך תשאר חנוכיה זו החפץ היחיד שיש בידי להוריש לך. לכן אבקשך בני יקירי, הבטח לי לשמור על חנוכיה יקרה זו, ומצוה זו תגין עליך ותשמרך בחיים הקשים העתידים לבוא עליך. אנא, היה גבור חיל והתורה והמצוות יאירו לך את דרכך".

אחרי שהוריו נפטרו לעולמם, נאסף חיים חייקל לביתו של אחד השכנים שריחם עליו. כשהגיע לפרקו, ביקשו הוריו המאמצים למצוא לו שידוך הגון.

לאחר מאמצים רבים, נמצא השידוך המיוחל, והחתונה נחוגה ברוב שמחה והדר.

בתום שיבעת ימי המשתה, הוא נאלץ לעזוב את עירת מגוריו. או אז, הדלות החלה לפגוע

בו ולשבור את רוחו. לבסוף הוא נאלץ לעזוב את ביתו כדי לנסוע למרחקים ולהביא טרף לבני ביתו. הוא נפרד מאשתו וילדיו הקטנים, והזהיר את אשתו לשמור כעל בבת עינה את הירושה היחידה שקיבל מאביו ז"ל, הלא היא חנוכיית הכסף היקרה.

חודשים רבים הסתובב בפיזור נפש עד שהגיע למדינת צרפת בה החליט לעשות אתנחתא בנדודיו, מתוך תקווה שבמדינה עשירה זו יצליח גם הוא לעלות על סולם העושר והכבוד.

אולם רבות מחשבות בלב איש. ההצלחה לא האירה לו פנים גם במדינה זו. מרוב צער ויאוש, החל לשים בשתיה את עיניו ובפרוטות המעטות שהרויח, היה יוצא ונכנס בבית המרזח הגדול שבככר הפלעציל בפריס הכבירה.

בעל בית המרזח הבחין מיד בתכונותיו הישרות של חיים חייקל, והציע לו יום אחד לעבוד אצלו בתור מגיש יי"ש ללקוחות, כשהוא מבטיח לו שכל מחסורו יהיה על חשבונו ויוכל להתפרנס בשפע ובכבוד.

חיים חייקל שמח מאוד על ההזדמנות שבאה לידו והשקיע את כל מרצו בעבודה. בעל הבית נהנה מאוד ממסירותו לעבודה. לאט לאט התחיל חיים חייקל להסתגל למנהגי המקום והתחיל להתנהג כמותם. למרות שכל זמן נידודו השתדל לשמור על קשר עם אשתו וילדיו, כעת התחיל לאט לאט לשכוח מעברו וניתק כל קשר עם משפחתו.

עברו שבועות וחודשים ובני הבית אינם מקבלים שום ידיעה מחיים חייקל. צערם של האשה והילדים הקטנים היה רב. השכנים היו מכניסים להם לחם להחיות את נפשם, והיו מעודדים אותם שבקרוב ישמעו בשורה טובה על הצלחתו של חיים חייקל שיחזור כשבידו סכום כסף גדול שחסך במשך הזמן.

בנתיים לא חסכה אשתו של חיים חייקל כל מאמץ כדי לברר מה קרה לבעלה שהשאיר אותה עגונה ואביונה. כל אורח שנקלע לעיירה היה נשאל ונחקר על ידה, שמא ידוע לו משהו על בעלה. אך כל עמלה לריק היה. כבר עברו שנה ושנתיים, ומחיים חייקל אין קול ואין עונה. איש אינו יודע שום ידיעה עליו.

יום אחד עבר קול בעיירה שאורח חשוב ומפורסם עומד להגיע, האדמו"ר הקדוש רבי יחזקאל שרגא הלברשטם משינווא. הוא הוזמן על ידי הרב דמתא להשתתף בחתונת בנו. בני העיירה נקראו להכין קבלת פנים מפוארת לצדיק הקדוש ששמו הגיע למרחקים. החליטה האשה שזו ההזדמנות עבורה בכדי להיוושע.

לאחר מאמצים מרובים הצליחה להכנס לאדמו"ר ובבכי כואב זעקה במרת נפשה: אנא, הושיעה נא, רבי קדוש.

שקט ודממה היה בחדר בעת שהניח הרב הקדוש את פניו על השלחן, כשמידי פעם נפסק השקט על ידי בכיותיה של העגונה. לאחר שהרים את פניו הקדושות, פנה אל האשה ואמר: "שמעי היטב ועשי את אשר אומר לך וה' יהיה בעזרך. הנה מתקרבים הימים הקדושים של חנוכה, בכל לילות החנוכה הדליקי נרות כדין, בחנוכיה שהשאיר בעלך בבית, אך בלילה השמיני של חנוכה, תעמדי על המשמר, ומיד כשיכבו הנרות, תחזרי ותדליקי נרות חדשים, וכך תנהגי במשך כל הלילה. אל תתני שינה לעיניך, ואור הנרות יאירו את החושך שבחוץ במשך כל הלילה, וה' יצליח דרכך".

בעיצומו של יום חורפי אחד ירד חיים חייקל למרתף בית המרזח כדי לקחת משם חבית יי"ש, ומה נחרד כששמע קול פסיעות מסתובבות בתוך המרתף הסגור. עוד לא הספיק לפנות חזרה, והנה עומד לפניו יהודי זקן.

צעקה איומה נפלטה מפי חיים חייקל: "מי אתה? איך נכנסת למרתף הסגור?"

"בוש והכלם", ענה לו הזקן המופלא. "איך אתה מעיז להשאיר בבית אשה עגונה וילדים רכים ולא איכפת לך כלל ממצבם האומלל". מיד לאחר שסיים את דבריו, נעלם האיש כלעומת שבא, כאילו פתחה האדמה את פיה ובלעתו.

בראותו כל זאת, נפל חיים חייקל על הריצפה והתעלף.

בעל בית המרזח, בראותו שחיים חייקל מתמהמה לעלות, ירד לראות מה קרה שם, ומה נשתומם למצוא אותו שוכב מעולף ליד חבית הי"ש. במאמץ רב עלה בידי בעל הבית לעוררו מעלפונו, והרופא שהוזעק אליו ציווה עליו לנוח מספר ימים בכדי להשקיט את המתח שנמצא בו.

חיים חייקל ניצל את ההזדמנות וביקש מבעל בית המרזח לתת לו חופשה של מספר ימים בכדי שיוכל לנסוע ולהבריא את נפשו במקום שקט ובאוירה רוגעת. בקשתו נתמלאה, וחיים חייקל עזב את העיר פאריז כשמגמת פניו לעבר העיירה בהונגריה שעזב לפני מספר שנים. בכל הדרך נקרו המחשבות בראשו: "איזה פנים יהיו לי בהכנסי לעיירתי, איך יקבלו אותי השכנים ובמיוחד בני ביתי אחרי שכל כך התאכזרתי עליהם"?!

היה זה ליל חורפי וגשום כשחיים חייקל נכנס אחרי חצות לילה בשערי עיירתו, כשכולו קופא מקור ורטוב עד לשד עצמותיו. בכל חוצות העיירה שרר חושך ודממה, ומאף בית לא נראה ניצוץ של אור. חיים חייקל שבמשך הזמן שכח את מבואות העיירה, הסתובב מבלי לדעת היכן יוכל להכנס על מנת לחלץ עצמותיו היגעות מרוב הליכה ונדודים. פתאום הוא הבחין באור שעולה מאחד הבתים.

חיים חייקל התאזר בעוז ודפק בדלת הכניסה כשמוסיף וצועק: יהודים רחמנים, פתחו לי מהר כי אני קופא מקור. קול של אשה נשמע מעבר לדלת: "מי הוא זה המסתובב בחוצות בליל סגרירי כאן, האם יהודי אתה"?

"אמנם כן, יהודי אני", ענה חיים חייקל ברעדו מקור, "פתחי נא מהר את הדלת כי ענין של פיקוח נפש יש כאן".

הדלת סבבה על צירה, וחיים חייקל נכנס הביתה כל עוד נפשו בו.

לאחר שנח קצת מעמל הדרך וחימם עצמו ליד התנור שהאשה הסיקה לכבודו, החל חיים חייקל לבחון קצת את הבית בו נקלע באישון לילה, ומה נרעש ונפחד כשהכיר את חנוכיית הכסף שירש מאביו ז"ל עומדת על אדן החלון, ושמונה נרות זוהרים דולקות בה. זעקה איומה נפלטה מפיו. באותו רגע החלה החרטה מכרסמת בו והרהורי תשובה עלו בלבו.

בעלת הבית נחפזה לעבר האורח. ואז, הוא התבונן רגע קט בפניה, ושוב נפלטה מפיו שאגה: אוי לי! מה קרה אתי?! האשה נבהלה מפניו בחושבה כי יש לה עסק עם מטורף, אבל לא ארכו הרגעים והאורח התחיל לבכות בדמעות שליש תוך כדי שהוא פונה לאשה בשמה: "חנה, חנה, התסלחי לי על כל מה שציערתי אותך"?

או אז, זיהתה האשה את בעלה ומיד נפלה על הריצפה והתעלפה. חיים חייקל נאלץ להפסיק את בכיו בכדי לעורר את אשתו מעלפונה.

לאחר שנרגעו הרוחות קצת, פנה חיים חייקל לאשתו, ואמר לה: "חנה, לפני שאספר לך את כל הקורות אותי, הסבירי נא לי מה פשר הדברים ששמונה נרות דולקים בחנוכיה לאחר חצות הלילה?

אשתו החלה לגולל לפני בעלה את כל הקורות אותה מאז נעלמו עקבותיו ונותק הקשר ביניהם. ולבסוף סיפרה שהגיע לעיירה אורח צדיק וקדוש, אשר ציוה עליה להשגיח שבכל הלילה השמיני של חנוכה, יאירו הנרות בחנוכיה.

חיים חייקל נשאר עומד ומשתומם. "מסתבר כי אותו צדיק ידע מראש שאני אגיע באותו לילה, ושבכח האורה אחליט להכנס בבית זה. יתירה מזו: הצדיק ראה כנראה ברוח קדשו שבזכות חנוכיה זו שירשתי מאבי ז"ל, יעלו בלבי הרהורי תשובה ולא ארצה לעזוב את ביתי עוד. אם כן מוכרח אני להכיר צדיק קדוש זה ולבקשו שיורני דרך תשובה על עוונותי הרבים".

החליט וקיים. לאחר כמה ימי שהותו בביתו, רתם סוסו ושם לדרך פעמיו לעבר שינווא, העיר אשר במחוז גליציא. לאחר מספר ימי נסיעה קשים, הגיע לביתו של הרה"ק משינווא. אך דרכו רגליו בחדרו הקדוש והתבונן בפניו הק' של רבינו הקדוש, נפלטה זעקה מפיו: "אוי! הרי זהו הזקן שצעק עלי בתוככי המרתף החשוך של בית המרזח".

הוא קיבל דרך תשובה מהרב הקדוש ולאחר מכן חזר לביתו מתוך תשובה גמורה.

כעבור שנה, הזמין את כל בני עיירתו לסעודת הודאה אשר נמשכה כל הלילה בשירות ותשבחות. ואף באותו הלילה דלקו שמונת הנרות בחנוכיה שירש מאביו.

השארת תגובה