ילד הגונב בקביעות או משקר בשיטתיות   

מריבות בין ילדים | הדרכת ילד שחבריו נוהגים להכותו | בכי תינוק בלילה | ילד בכיין בגיל הגן | יקיצה נכונה | ילד גונב או משקר בשיטתיות

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

מריבות בין ילדים

שאלה: האם להתערב במריבות שבין הילדים?

תשובה: תלוי בגיל הילדים ובצורת המריבה, וכדלהלן.

  • אם המריבה באה לידי ביטוי בהרמת ידיים, ההורים יתערבו בכל גיל ויעצרו את המתרחש באמצעות נזיפה חמורה, ובעת הצורך גם באחיזה בידו של המכה. [אולם בגיל גדול, ובמצב שבו עלול הילד הנסער להכות חלילה את ההורה בלהט המריבה, יש להסתפק בנזיפה חמורה בטון גבוה, לבל יכשיל ההורה את הילד בהכאת אביו או אמו. מעין האמור בגמרא (מועד קטן יז ע"א) שהמכה את בנו שבגיל גדול, עובר משום "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד)].
  • מריבה בדיבור, שאינה אלא בגדר ויכוח, אין הכרח להתערב ולעיתים גם לא טוב להתערב. אבל יש לעקוב אחר תוכן השיח. אם הוויכוח גולש לשימוש בכינויי גנאי ולהשפלת הזולת, יפנה ההורה לשניהם ויאמר במילים קצרות: ״מותר לכם להתווכח, אבל בשום אופן אין להשתמש בכינויי גנאי, או במילים משפילות ופוגעניות״.

וכשמדובר בוויכוח בלבד, שאין בו עלבון ולא שום נזק אחר, התערבות ההורה לטובת הילד החלש עלולה דווקא להחלישו עוד יותר, משום שהמסר המתקבל הוא שאינו יכול להסתדר ללא עזרת הוריו. ולעיתים גרוע מכך, עלול הוא להגיע למצב שבאמת לא יוכל להסתדר לבד, משום שתמיד היה מי שמיד גונן עליו. ומה יעשה כשייצא לחיים?…

  • במריבה על חפץ או על משחק מסוים, אם ברור הדבר עם מי הצדק, כגון כשהאחד הודה שחטף לאחיו, יוציא ההורה את הצדק לאור ויחזיר את החפץ לבעליו. אבל ידאג לפצות את המפסיד על שאמר את האמת, באמצעות מתן משחק אחר כתחליף לזה, או ממתק כפרס, או הבטחה שיקבל כזה בדיוק, אולי אפילו חדש.

אולם כשכל אחד טוען שהוא תפס ראשון, ובטוח בצדקת דבריו מבלי שיהיה ביד ההורה לברר את האמת, הטוב ביותר הוא לשאול: ״מי מוכן לוותר? מי שיוותר לא יפסיד!״, ולתת למוותר פרס בדמות ממתק יוקרתי או מתנה כלשהי, בצירוף דברי שבח על עמידתו בניסיון (מבלי להשפיל את השני). אפשרות אחרת היא למצוא פשרה ששני הצדדים יסכימו לה, כגון שכל אחד יוגבל לשחק פרק זמן מסוים ויעביר לאחיו. או לתת לאחד הצדדים תחליף שהוא מתרצה מראש לקבלו במקום מושא המריבה.

הדרכה לילד שמוכה על ידי חבריו

שאלה: ילד המוכה ע"י חבריו בבית-הספר, האם יש ללמדו להחזיר להם מכות לשם התגוננות?

תשובה: אין לחנך ילד באופן גורף להכות את המכה אותו. שכן בגישה זו קיים סיכון לכל סוג של ילד: אם מדובר בילד חזק בגופו, הוא יתרגל להכות בהיתר רשמי של הוריו, לא רק כשהוא מותקף אלא גם במקרים שהמרים יד על חברו נקרא רשע (עי' סנהדרין נח ע"ב). ואם הוא ילד חלש בגופו, עלול הוא להיות מוכה שבעתיים על ידי הילד המכה.

לכן יש רק לומר לו: "עליך/זכותך להגן על עצמך, ואל תאפשר לחברים להכותך. אם יקרה שוב שילד יכה אותך, תפנה למבוגר הנמצא הכי קרוב בסביבה, או תרים את קולך ותצעק על הילד המכה, או תברח ממנו ותתלונן עליו. ואם אין ברירה, משום שאין בידך לבצע שום פעולת הגנה אחרת מלבד להחזיר מכות, תחזיר רק מה שהכרחי כדי שיפסיק להכות אותך. תזכור תמיד שאסור להכות, והמרים יד על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. אבל עם זאת עליך להגן על עצמך, מבלי לאפשר לאחרים להכותך".

האם להגיב תמיד לבכי של תינוק?

שאלה: האם לקום בלילה לקול בכיו של תינוק, או להניח לו לבכות עד שיירדם, כדי להרגילו לישון בשעות הלילה? וכשבוכה בשעות היום, האם לגשת אליו מיד או להמתין אולי יירגע מאליו?

תשובה: ישנם הורים המתרגשים מכל צליל בכי של תינוק. הם עוזבים מיד הכל עם הישמע הצליל הראשון ורצים אליו, ואפילו מזנקים ממיטתם בלילה כדי להרימו לבל יבכה רגע אחד. וישנם הורים אדישים לחלוטין לקול בכי תינוקם, ומסוגלים לאפשר לו לבכות ללא הרף.

אולם, אלה ואלה אינם צודקים. כבכל תחום בחיים, אף כאן ישנה דרך האמצעית, שהיא שביל הזהב.

לא כל צליל יקיצה של תינוק משנתו בלילה אמורה להזעיק את ההורים ולהקפיצם ממיטתם, אולם גם אין לתת לבכי מתמשך של התינוק להישאר ללא מענה –  על אף המלצותיהם של מקצת אחיות בתחנה לאם ולילד, ואפילו אנשי חינוך מסוימים הטוענים שיש לאפשר לו לבכות עד שיירדם. ילד בוכה, הוא ילד שזקוק למשהו, ואיך אפשר להתעלם מסבלו? בהנהגה קיצונית זו יש משום חינוך עצמי לקשיות הלב ולאגואיזם. האם ההורה המתעלם במשך שעה ארוכה או לילה שלם מבכיו של ילדו היה רוצה שגם אביו שבשמים יגיב כך לזעקותיו?…

הרי יתכן שהילד סובל מכאבי בטן או רעב מציק, אולי הוא מפחד מתחושת הבדידות, או סתם זקוק לפי אופיו המיוחד לחיבוק אוהב.

יש לזכור שילד המתרגל שמתעלמים מצרכיו, עלול להיות בגדלותו בעל אופי דומה כלפי הסביבה ואפילו כלפי הוריו. ואין לדעת כמה אנשים מבוגרים הסובלים מחרדות, התחילו את סבלם בחרדת הנטישה שחוו בגיל הינקות, כאשר שיוועו לעזרה ואין מושיע.

לפיכך, ההנהגה המומלצת למעשה: כאשר תינוק משמיע קול בכי בעת שהוריו עסוקים ביום או ישנים בלילה, ובכיו אינו מלמד על מצוקה המחייבת מענה מיידי, יוכלו להשתהות דקות אחדות ולבחון את תגובתו לאי המענה. אם נרגע וחזר לתרדמתו, אף הם ימשיכו בעיסוקם או בשנתם. אבל אם עדיין זקוק הוא לעזרתם, יגיבו לבכיו ויסייעוהו במה שבידם לסייע.

יצויין שעל האב ליטול חלק בטרחת הקימה בלילה לטיפול בילד, בפרט כאשר מדובר בילד בכיין במיוחד, ולא לאפשר לרעייתו לקרוס מחוסר שינה בלילה וביום.

ילד בכיין בגיל הגן

שאלה: ילד בגיל הגן שבוכה בכל בוקר כשעליו ללכת/להיכנס לגן, ואפילו צועק ומשתולל. ובלילה, כאשר מבין שעליו להיכנס למיטה לישון, הוא פורץ בבכי. גם במהלך הלילה הוא מתעורר ובוכה. כיצד נכון לנהוג אתו? יש מי שאמר להורים להתעלם לחלוטין מבכיו ולהעמידו בפני עובדה שכך צריך לעשות וזהו, וכשמתעורר בלילה יש להניח לו לבכות עד שייכנע לעייפות ויירדם, שהרי הוא כבר ילד גדול ומבין שצריך לישון בשעות אלו. האם זו דרך נכונה?

תשובה: התיאור המופיע בשאלת ההורים, מלמד שהילד חושש ואפילו חרד מנטישתו את הסביבה הבטוחה והמוגנת שבה הוא חי, בסמוך להוריו, ומהמעבר אל הגן או לשנת הלילה. משום כך גם כאשר הוא מתעורר בלילה וחש בודד ונטוש, הוא פורץ בבכי כקריאה לשהייה בחברה בטוחה.

יש לזכור שבעולם המבוגרים סדר היום די ברור, והם מודעים להתרחשויות הרגילות שצפויות בשלב הבא, כאשר יגיעו למקום העבודה או הלימודים. אולם ילד רך בגיל הגן עובר מתקופת הינקות, בה העתיד לא עניין ולא העסיק אותו כלל, לתקופת הילדות, שבה יידע להיכן הוא צועד ומה צפוי לו שם על פי סדר היום הקבוע והמתוכנן מראש. בתקופת הביניים שבין שתי התקופות הוא נמצא במצב נפשי קשה לפני כל מעבר יזום. הוא יודע שהוא עומד לעבור למצב שונה, אך אינו יודע אם מצב זה עתיד להסתיים (כמו האם אי פעם אחזור מהגן לבית?), וגם אם כן, מתי זה יקרה. מצוי ששאלות אלה אינן מוגדרות אצלו, והעתיד רק לוטה בערפל. ולעיתים גם אינו זוכר מה בדיוק עתיד להתרחש במצב החדש שלאחר המעבר, וכקריאה לעזרה מהוריו הוא פורץ בבכי מר. כך גם בעת היקיצה בלילה הוא עלול להתעורר מבוהל מהעולם החדש שנגלה לפניו כשהוא שרוי בודד בחשכה. האם מותר לנו כהורים לשדר התעלמות מקריאת המצוקה שלו?

לפיכך, לא נכון להתעלם מבכי שאינו מסתיים מהר, בכל אחד מהמצבים האמורים. אולם גם לא יהיה נכון שהילד יקבל את התחושה שהוריו נלחצים מבכיו, ובכך יתעודד לבכות עוד יותר. אלא לדבר בקול רגוע ושלו ולומר דברי הדרכה מה נכון לעשות עכשיו ומדוע, ומה צפוי להיות בשלב הבא: "כעת נכנסים (או: יהונתן נכנס) לגן לשחק וללמוד ולשמוח, ואחר כך חוזרים הביתה" (ילד בגיל הרך מאד חסר את ממד הזמן, ולכן אין טעם לומר: "ובשעה 13.00 תחזור לבית"). וכן: "כעת ישנים שיהיה לנו כח, ובבוקר נקום בעזרת ה'." ואם צריך לאפשר לילד לאחוז ביד ההורה כשהוא במיטה, לתחושת בטחון לפני השינה, מאפשרים.

יקיצה נכונה

שאלה: ילד שמתקשה לקום בבוקר, מהי הדרך הנכונה להעירו ללא מתחים וחיכוכים?

תשובה: הורה הנוהג לעמוד בכל בוקר כשוטר ליד מיטת הילד, ואינו זז משם עד שיקום, טועה הוא. ובפרט אם גם אינו מרפה מהילד בדיבורו ומציק לו במילים עד שרואה את הילד מתעורר וקם (בפנים נפולות וזעופות בדרך כלל…) ומתלבש.

הורה כזה הרוויח אמנם את הטווח הקצר, אולם איבד את הטווח הארוך. הוא סבור שהצליח להשיג את מטרתו, שהרי הנה הרוויח את קימת הילד היום, אך איבד את חינוך הילד למשמעת עצמית, ולקימה בזמן מתוך לקיחת אחריות על סדר יומו.

הנכון הוא לפנות לילד בשמו ברכות, להוסיף מילים נעימות כמו: "בוקר טוב", "איזה יום יפה היום", "שבת נפלאה", או במנגינה נעימה: ״ילדים מתוקים, קומו לעבודת הבורא. ילדים נפלאים, קומו לעבודת הבורא״. אחר כך לנקוב בשמו של הילד שלא התעורר, בתוספת המילים הנ"ל. וכאשר רואים שהילד פקח את עיניו והתעורר, יצא ההורה מהחדר או לכל היותר יוסיף כמה מילים: "אני ניגש/ת למטבח להכין לך… בינתיים תיטול ידיים תתלבש ותתארגן".

לאחר כחמש דקות יש לחזור אל החדר ולהעיף לתוכו מבט חטוף מבחוץ ולוודא שהילד קם. אם עדיין הוא ישן, יש להיכנס שוב לחדר והפעם לנקוב מיד בשמו, בתוספת כמה מילות עידוד ברורות אודות הצורך לקום, ועדיין בנועם. כגון: ״יוסי, בוקר טוב, צריכים לקום!״. ומשזיהינו ששמע את המילים שנאמרו, לצאת שוב מיד. ואם כשחזרנו בשלישית הוא עדיין ישן, להוסיף ולומר בקול תקיף יותר: ״יוסי, חשוב שתקום כדי שלא תאחר ותפסיד את ההסעה!״. ״השעה כבר 7:10, צריך לקום!״

אם אין לילד סיבה מיוחדת שלא לקום, הוא בוודאי יקום.

לעומת זאת, הורה לחוץ שעם היכנסו בבוקר לחדר הילדים מעיר את הילד משנתו בנזיפה, יוצר בלב הילד את התחושה שאם יקום יכנס מיד לאווירה עכורה. בכך הוא רק מעודד אותו להמשיך לישון כדי לא להיכנס למציאות העגומה הזו (ובפרט אם ההורה משתמש במילים העלולות לגרום ליצירת דימוי עצמי נמוך אצל הילד: "תפסיק להיות עצלן! כל בוקר אתה לא קם בזמן! תמיד אתה מאחר!" מילים מסוג זה גורמות לילד נזק לכל החיים). אבל כאשר הפתיח היה נעים, והילד קיבל את המסר שסומכים עליו ובוטחים בו שיקום, הוא יקום בהרגשה טובה, גם אם ההורה נאלץ לבסוף להרים מעט את קולו כדי שיקום. משום שכעת הילד יודע: הטון הגבוה במעט, היה מוצדק. והוא אינו נפגע.

***

שאלה: ומה עושים כאשר עד היום לא נהגנו כראוי וכל יקיצה התחילה בנזיפות? אמנם כאשר הילד היה בגיל הגן ועד כיתה ג׳ לא הייתה לו ברירה והוא לבסוף היה קם, אבל עכשיו, כשהוא כבר בכתה ד׳, כל בוקר רווי מתחים וצעקות בחדרו. הוא קם עצוב, פגוע וכעוס, ויוצא לבית הספר בפנים חמוצות, וגם אנו ההורים מאוכזבים מצורת התחלת היום. מה בידינו לעשות כהורים כדי לתקן את טעותנו בעבר וליצור אווירה נעימה בעת הקימה?

תשובה: יש למצוא שעה מתאימה בשעות אחר הצהריים של אחד הימים, כשהילד רגוע וכך גם ההורה שתפקידו להעירו בבוקר, ולומר לו בשלווה: ״יוסי, אתה פנוי לשיחה? יש נושא חשוב שרציתי שנדבר עליו״.

וכשמתיישבים יחד, לומר לו בטון אוהב את המילים הבאות: ״אתה יודע עד כמה אני אוהב/ת אותך. אני מבין/ה שבבוקר קשה לקום, אבל נסכם כעת מהו הסדר המועדף עליך בקימה. כמה פעמים אתה רוצה שאעיר אותך ולא אשוב אחר כך לחדרך. בעבר, כשלא היית כל כך בוגר ואחראי, הערתי אותך פעמים רבות בכל בוקר. אבל היום נראה לי שאפשר לסמוך עליך להחליט לבד. אתה רוצה שאעיר אותך רק שלוש פעמים ואניח לך אחר כך? תעדיף בהפרשים של חמש דקות או של עשר דקות? אעשה כפי שתבחר, ואני סומך עליך".

לעיתים יש להוסיף עצה להשתדל להיכנס לישון בשעה מוקדמת יותר, כדי להקל יותר את הניסיון בקימה.

הניסיון יהיה קשה לשני הצדדים בימים הראשונים. אולם הורה שיעמוד בעקביות במה שסוכם, יגלה בדרך כלל ילד שלוקח לבסוף אחריות עצמית על קימתו. משום שגם אם בימים הראשונים הוא ימשיך לישון ויאחר עקב כך לבית הספר, לא תהיה לו ברירה והוא יאלץ בשלב מסוים להיכנס לשגרת קימה בזמן. על ההורים להקפיד כל אותם הימים לא להטיח בו מילים בשעות היום על עצלנותו ועל איחוריו לבית הספר, אלא לכל היותר להביע השתתפות בצערו ללא שמחה לאיד, בתוספת מילות ביטחון כי בוודאי שאפשר לסמוך עליו לקום בזמן.

נציין, כי במקרים קיצוניים של איבוד מוטיבציה לקום בזמן, וחוסר אכפתיות מצד הילד מביקורת ונזיפות המורים על איחוריו, יש לבדוק היטב מה גרם לילד להגיע למצב כה קיצוני, ולטפל בשורש הבעיה. שהרי כל אדם שאינו מוצא טעם וסיבה לקום בבוקר, ואדיש לביקורת סובביו, עובר ללא ספק חוויה פנימית קשה המחייבת התייעצות עם מומחים והתייחסות מעמיקה.

ילד הגונב בקביעות או משקר בשיטתיות   

שאלה: כיצד יש להגיב ולחנך ילד הגונב בקביעות או משקר בשיטתיות?

תשובה: בדרך כלל, ההורים המזועזעים אינם מוצאים מנוח לנפשם, ומתוך סערת רוחם עלולים להגיב במילים בוטות שרק יגרמו לילד להשלים עם התווית השלילית שהודבקה לו. לכן המילים: "אתה גנב" או "אתה שקרן", ישיגו את המטרה ההפוכה מחינוך הילד לצדק וליושר. (ראה על כך בהרחבה בפרק "כללים במתיחת ביקורת"#).

טוב יעשו ההורים אם המתאים מביניהם לשיחה עם הילד, ייקח את הילד לשיחה שקטה ורצינית, וידבר במבט ממוקד בעיני הילד, בעיניים ובטון דיבור רוויי אהבה וכאב, ובמילים ברורות:

"ראה יוסי, אתה יודע שהדברים שאמרת לפני שעה, אינם מדוייקים. הרהרתי אם לשוחח אתך על כך, אבל אתה בני ואני אוהב/ת אותך ורוצה בטובתך.

אין היתר, וגם לא כדאי ולא טוב להתרגל לומר דברים שאינם אמת. מי ששמו מתפרסם כאדם שאי אפשר לסמוך על דבריו, גם כשהוא אומר אמת אף אחד כבר לא מאמין לו, וחבל. אתה הרי ילד נפלא וטוב לב ובדרך כלל מדבר אמת. אבל חשוב שתרגיל את עצמך לדבר רק אמת. מאמירת אמת לא מפסידים גם אם בתחילה זה נראה כך. כולם מעריכים אנשי אמת ואני מבטיח/ה לך שכשתספר את האמת אעשה כל מה שאוכל שלא תפסיד מכך".

כעת ניתן להוסיף לילד סיפור לחיזוק:

"אתה בוודאי מכיר את הסיפור על הנער הרועה שנהנה להזעיק לשווא את בני הכפר בקריאות "זאבים! זאבים באים לטרוף את העדר!" וכשכולם רצו במקלותיהם וקלשוניהם לעוזרו, פרץ בצחוק. אך כאשר פעם אחת באו באמת זאבים והוא פתח בזעקות והתחנן לעזרה, איש כבר לא בא לעזרתו".

ולסיים בפנייה שכולה אהבה, במילים שקטות:

"שמור על דיבור אמת".

נשיקה בראשו, ויציאה מהחדר.

הילד המוצא עצמו לפתע לבד בחדר, יהרהר דקה או שתיים במה ששמע, ויפנים את המסר באיכות גבוהה יותר מכל צעקה ודיבורי זעם.

ואם שוב נתפס בשקר, יגביה ההורה את קולו ויאמר במילים קצרות בפנים כעוסות וכאובות יחד: "כבר דיברנו על זה, נכון? אני רוצה לשמוע רק אמת!"

וכך מידי פעם יעורר את העניין בשיטת השמאל דוחה וימין מקרבת, עד שדיבורי אמת יהיו חלק מאישיותו של הילד ומידת האמת תלווה אותו לכל ימי חייו.

***

ואם נתפס גונב כמה וכמה פעמים, אף כאן, חלילה להורה להטיח בו: "אתה גנב חסר תקנה!", "כל הדיבורים אתך לא הועילו, ולא ייצא ממך שום דבר מלבד גנב שכולם ישנאו אותו!"

אלא יסביר לו בכאב ובאהבה ובסגנון הדברים האמורים לעיל, את הסכנה שבהרגל לקחת את שאינו שלו, את הריחוק החברתי ממי שמתפרסם כשולח יד בממון אחרים, וימצא זמן מתאים ליידעו שעל עוון גזל חוזרים בגלגול. ובמקביל, על ההורה להעניק כמיטב יכולתו לילד את כל צרכיו בשפע, באופן שלא יחסר לו דבר שיעורר בו מחשבה להשיגו באיסור.

ואם הילד מספר שחבר נתן לו, בעוד לנו ברור כי הוא לקח מחברו ללא רשות, יאמר לו אחד ההורים: "אני אבקש מאבא/מאמא להתקשר לחבר שנתן לך, ולבדוק מדוע הוא לא שמר את זה לעצמו?" ולהמשיך את השיחה בתבונה ומתוך שיקול דעת כדי להרתיע להבא. ואם יתברר בוודאות כי אכן החפץ נלקח מחברו ללא רשותו, יושב החפץ לבעליו מבלי להשפיל את הילד.

יש להוסיף עוד, שכאשר מתברר שהילד לוקח מאחרים ללא רשות, על ההורים לבדוק את עצמם אם חסר לילד מה שיש לחבריו, או אולי חום ואהבה אותם הוא משלים בדרך זו. גם השיח בבית צריך להיבדק, אם אינו יוצר אווירה של עוני ומחסור. אווירה כזו עלולה מאוד ליצור אצל הילד דחף להשלים בגנבה את החסר לו, מתוך הוראת היתר לעצמו שמדובר באילוץ מוצדק ודרך ליצירת שוויון בעולם. לכן, גם אם המצב הכלכלי בבית קשה, על ההורים לעשות כל שבידם כדי שהדבר לא יבלוט, ובוודאי לא לנזוף בילד המבקש משהו במילים: "אתה יודע שאין לנו כסף, למה אתה מבקש??" אלא יאמרו: "החודש היו לנו הוצאות רבות, אולי בחודש הבא". וימצאו תחליפים זולים שישמחוהו, לבל יגדל בתחושת מסכנות.

השארת תגובה