החילוני שהקפיד: לא אומרים תחנון ביום שישי

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

ספר בראשית מסתיים באמירתו של יוסף הצדיק: "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (נ', כ"ד). זה אינם סתם מילות הרגעה, אלא מסר כפי שאנו רואים בפתח ספר שמות. שם אומר הקב"ה למשה שיאסוף את זקני ישראל ויאמר אליהם… "ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי… לאמור פקוד פקדתי אתכם…" (שמות ג', ט"ז). ומפרש רש"י: "ושמעו לקולך" מאליהם ומדוע?  מכיון שתאמר להם לשון זה של "פקוד יפקוד" הם ישמעו לקולך. שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר להם ואלקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם פקוד יפקד אלקים אתכם.

יש להבין, הרי בני ישראל ידעו שהם עתידים להיגאל, כך הובטח בברית בין הבתרים וליעקב עם ירידתם למצרים. אם כן, "פקוד יפקוד" הוא קוד סודי שמסרו יעקב ויוסף לגאולה. מדוע נבחרו מילים אלו לקוד המוצפן, שיעבירו דור אחר דור. עד שיבוא משה ויחשוף זאת בפני זקני ישראל ומכוח זה הם ידעו שמשה רבינו הוא שליח לגאולה?

בלשון הקודש מסמל שורש 'פקד' את ענין הזכירה, אך בד בבד הוא מסמל גם 'תפקיד', כמאמר הפסוק: "יפקוד ה' איש על העדה" (במדבר כ"ז, ט"ז)  – ימנה ה' מנהיג. כדי ללמדנו כי זכרון הקב"ה לגאלינו הוא בזכות הכרת בני ישראל בתפקיד הגדול הרובץ על כתפיהם כזרע אברהם, יצחק ויעקב הממשיכים את דרכם – בעולם, לתקן עולם במלכות ה'. בכוח זה זכינו לצאת ממ"ט שערי טומאה ולהיגאל ממצרים, ובכוח זה ניגאל בגאולה שלימה במהרה בימינו.

מסופר על משפחה מפוארת ששמה הטוב הלך לפניה בדרום-מזרח פולין, אך למרבה הצער כמעט ונכחדה בעלות הכורת על יהדות אירופה. בתום המלחמה מצא עצמו ראש המשפחה הישיש, שריד בודד, אוד מוצל מאש, שבור ורצוץ מהאובדן הגדול. לא ארכו הימים עד שהתקבלה אצלו בשורת הנחמה בדמות נכד יחיד ששרד אף הוא באורח פלא את כל מוראות השואה, הנצר האחרון לו ולכל משפחת אביו.

השניים עלו יחדיו לארץ הקודש והתיישבו בתל אביב. כאשר הסב שמר עליו כעל בבת עינו, מעניק לו את כל אשר לו, כשהוא שב ואומר לו: "יקירי, אתה הנצר האחרון לכל משפחתנו. אנחנו ממשפחת הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע. דע לך כי אחריות כבדה רובצת על כתפיך".

למגינת לב הסב, החל הנכד מתרועע עם ריקים ופוחזים בשכונה, דבר שהשפיע על התנהגותו. כאשר מלאו לו 17 שנים, נפל הסב למשכב והחל להכין עצמו לעולם האמת. ערב הסתלקותו, פנה לנכד והפקיד בפניו צוואה בעל-פה: "ראה נכדי אהובי, אני חוזר להתאחד עם משפחתי האהובה, אך ליבי מלא חששות על אודות גורלך ועתידך. אם יש לך כלפיי אהבה או הכרת הטוב, אבקשך בקשה אחת: מקובל היה במשפחתנו מאז ומתמיד שביום שישי לא אומרים 'תחנון' גם בתפילת שחרית. מסורת קדושה היא מהרבי מרופשיץ. לפני המלחמה רבים שמרו מסורת זו, אך היום רק מתי-מעט נותרו. הרגשתי כי ניצלתי ממוות כדי לשמור את המנהג הקדוש לבית רופשיץ. בטוחני כי גם אתה ניצלת באורח פלא למען מטרה זו. אני מבקש שתקבל על עצמך את התפקיד לשמר את מנהג בית רופשיץ?", אמר הסב.

הנכד התחייב בתקיעת כף לשמר מנהג זה. והסבא עבר להדרכה מעשית: "אנא ממך, בכל הקורות אותך הקפד נא לפקוד את בית הכנסת מידי יום שישי בזמן תפילת שחרית. לאחר חזרת הש"ץ, תדפוק על הבימה ותכריז: כאן לא אומרים היום 'תחנון'. אם ישאלו אותך לפשר ההודעה, תסביר שזה מנהג קודש קדום של סבך הרבי מרופשיץ זי"ע".

בימי האבל על הסב, סיפר הנכד בהתרגשות לכל מי שנקרה בדרכו אודות הצוואה היחודית שהותיר לו סבו. השומעים הרימו גבה: וכי לא יכול היה לבקש ממנו בקשה משמעותית יותר? מדוע מכל ההלכות והמנהגים, בחר דווקא במנהג שלא לומר תחנון בערב שבת? אך שמרו את מחשבותיהם לעצמם.

לאחר הפטירה, הלך הנכד והידרדר, עד שסר לחלוטין מדרך אבותיו, וחדל לקיים תורה ומצוות, לא עלינו. אבל את התפקיד שהוטל עליו, מילא בנאמנות. מדי יום שישי התייצב בשטיבל החסידי הקטן בתל-אביב והכריז: כאן לא אומרים 'תחנון'. הזמן עשה את שלו. אט אט צבר ידידים בבית הכנסת ובעקבות כך זכה לחזור למקורות ולעלות על הדרך הישרה והטובה.

הסב, בתמימותו ובנאמנותו למשפחתו, קלע לנקודת האמת. דווקא מהאור הקטן צמח אור גדול.

זהו סודו של התפקיד. יכול אדם להיות במצבים הקשים ביותר, במקומות הירודים ביותר, אך ברגע בו הוא מרגיש כי הוא-הוא שומר החותם; הוא נושא בתפקיד בלעדי שאיש בעולם לא יוכל לשאת מבלעדיו, אזי קיום התפקיד מרומם אותו להכרה בערך עצמו ומעורר סיפוק נפשי.

לא צריך להיות ילד ניצול שואה או קרוב משפחתו של הרב הקדוש מרופשיץ זי"ע כדי להכיר בתפקיד הייחודי שנוצר בשבילינו. חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. לכל יהודי תפקיד ייחודי כאילו הוא יחידי בעולם, וכל יתר הברואים נבראו לסייע בידו להשלים את התפקיד.

זה היה קוד הצוואה של יעקב אבינו ויוסף הצדיק. "פקד יפקוד" – תזכרו את שליחותכם בעולם, וזה יביא אתכם לגאולה.

תגובה אחת
  1. מועתק מילה במילה מטורו של הרב יצחק לורינץ

השארת תגובה