ניסי ההצלה של הדף היומי

איש העסקים ששקע בלימוד וניצל מפיצוץ בשדה התעופה, הסוחר ששכב ליד דף הגמרא וניצל ממוות ותלמיד הישיבה שחזר לבית המדרש בזכות שיעור הדף היומי • בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ

לימוד התורה
לימוד התורה
לחץ נפשי, חרדה? זו הכתובת בשבילך

בט' באלול תרפ"ג, במהלך הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, האולם המקושט של התיאטרון הממלכתי בווינה הואר באור יקרות. על בימת הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל ניצב גאון תמיר שחשמל את האווירה. הוא ממריא שחק ונישא על כנפי רוח, עיניו מתיזות רשפים וכה נאם רבי מאיר ופרש את חזונו הגדול בדבר הדף היומי בפני באי הכנסייה:

"אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום אותו דף גמרא, כלום יש לנו ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העילאי והנצחי שבין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?", שואל רבי מאיר שפירא ופורס את יריעת הדף היומי בציוריות נפלאה, בתיאור מרתק, קולע ומלבב, ועיקר העיקרים – נושם חיים.

"מה נפלא הדבר! נוסע לו יהודי באנייה ותחת בית שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא לשבועיים ימים מארץ ישראל לאמריקה. כל יום, עם דמדומי חמה, הריהו פותח את הגמרא ולומד את ה'דף'. ובבואו לאמריקה הריהו נכנס לבית המדרש בניו-יורק ומוצא להפתעתו עוד יהודים עוסקים באותו דף שבו הגה היום, ומצטרף ללומדים בחדווה, מתפלפל עמהם והם משיבים לו".

"נמצא שם שמיים מתאדר, מתגדל ומתקדש. ויהודי מארצות הברית שעקר לברזיל שבדרום או ליפן שבאסיה, הריהו סר בראש וראשונה לבית המדרש ומוצא כולם עסוקים בדף שהוא עומד בו היום – וכי יש לנו איחוד לבבות גדול מזה? זאת ולא רק זאת: עד הנה נשארו מסכתות שלא למדום ציבור גדול והיו כ'יתומים' שרק יחידי סגולה חמלו עליהם, נו, וה'דף' יתקן את הכול. ועוד משהו: הנוער שלנו, העתיד של עמנו, הוא שמחויב להתחיל במצווה זאת של 'תורה בסיטונות'".

האולם הגיב במחיאות כפיים סוערות. ההצעה התקבלה בהתרגשות. אגב, לא בכדי, הפאנץ' בנאום של רבי מאיר שפירא עסק בנוער. במקור, כך הופתעתי לגלות בספר, הוא ייעד את רעיון הדף היומי לצעירים.

הוא לא חלם שהרעיון יתקבל גם על ידי תלמידי חכמים, זקני הדור. אבל פחות מחודש אחר כך, ביום שנקבע להתחלת לימוד הדף היומי, ראש השנה תרפ"ד, קיבל הסטארט-אפ של רבי מאיר שפירא תפנית שנתנה דחיפה גדולה לכל המיזם, והגדילה הן את המספר והן את הגיל של מצטרפיו.

זה קרה בבית מדרשו של האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור. אחרי תפילת ערבית של ראש השנה אמר הרבי למקורביו: "אני נכנס ללמוד את הדף היומי". רגע אחר כך, כל החסידים התחילו לחפש מסכת ברכות, ומשאזלו הגמרות נעמדו קבוצות של לומדים מתחת לפנסי רחוב, כשבמרכז עומד אחד מהם עם גמרא אחת, מקריא ומסביר וכולם מקשיבים. כך נראו שיעורי הדף היומי ביומו הראשון.

ביום ההוא החלה מהפכת המעצמה העולמית להפצת התורה וההלכה בכלל ישראל. כי ביום זה נוסד השיעור 'דף היומי' הראשון בעולם, עוד אחד מאלפים, שעתידים להצטרף למחזורי הלימוד 'הדף היומי הבבלי'. מאז, יום ט' אלול, מידי יום ביומו מתחוללת סערה והיא פורצת בתנופת צונאמי. אינה מכירה בגבולות, כובשת לה חלקים ומשתלטת על פיסות, מגרשת את החושך ומפיצה את אור התורה. לאמור: שלהבת הענק המשתוללת בכל קצווי תבל ומאירה ערים ויישובים, סמטאות ומבואות, נזקפת לאותם הלהבות הזעירות שגרמו לה להתלקח. – זכות ניצוצות ראשונים.

הדף היומי שינה את העולם היהודי. רבבות יהודים יושבים מידי יום, אם זה לפנות בוקר טרם לכתם לעבודתם ואם זה בערב אחרי שעות העבודה המתישות על הגמרא האהובה ושוקדים בהווייתה.

תורה מגני ומצלי מכל רע וצרה. לומדי הדף היומי מורגלים בסיעתא דשמיא המסייע בעדם לקיים את מה שקיבלו עליהם ללמוד ולסיים את כל הש"ס. במרוצת השנים התגלו ניסי-חיים, חיים אשר ניצלו בזכות הלימוד הקבוע. האירועים התרחשו בזוויות שונות: עלייה למטוס שנמנעה, העמידה על לימוד הקבוע, אקדח שלוף שהיה כבר מוכן לירות אך עצר בזכות הגמרא.

"הייתי אמור להיות בזמן הפיצוץ בשדה התעופה"

איש העסקים החרדי יהודה אפשן מבני ברק, עושה את הדרך מתל-אביב למוסקבה ובחזרה כמה פעמים בחודש, בדרכו לעסקיו הנמצאים בעיר יאקוט שבסיביר. הוא ראה לא מעט דברים בחייו, אבל שום דבר לא הכין אותו לדרמה הגדולה שהתחוללה השבוע, בשעה שנסע לעבר שדה התעופה במוסקבה.

"בכניסה לשדה התעופה כשהפיצוץ הגדול התרחש", הוא פותח. "היתה מהומה. שמעתי צעקות, וכוחות הבטחון הרוסיים התקשו לשלוט במצב. מכל עבר זרמו פצועים שותתי דם. את הנוסעים שלא נפצעו, כמוני, פינו לבית מלון סמוך משום שהטיסות השונות נדחו".

כשהוא מתאר את נס ההצלה הפרטי שלו, קולו רועד מהתרגשות. "הייתי אמור להיות בשדה התעופה מוקדם יותר. בדרך כלל אני לומד לפני צאתי לשדה התעופה את הדף היומי. אתמול החלטתי ללמוד דף נוסף, שמא יתרחש עיכוב בלתי צפוי ואפספס.

"הלימוד נמשך כחצי שעה. באותן דקות הייתי אמור להיות בטבורו של שדה התעופה, במקום שבו ארע הפיצוץ הקטלני. אם הייתי מוותר על הלימוד, אין לדעת מה היה קורה לי". כנוסע מתמיד שחולף בשדה התעופה, אפשן מציין כי האבטחה במקום הינה דלה עד בלתי קיימת. "אני מקווה מאוד שבעקבות המאורע המצער, כוחות הבטחון הרוסים יהדקו את האבטחה במקום".

בחור צעיר, בוגר ישיבה כתב לאחד ממגידי השיעורים: "החיים התפוררו לי מול העיניים… במשך שנים התנתקתי לחלוטין מלימוד גמרא, חיפשתי משהו להיאחז בו ובשוטטתי, נתקלתי בשיעור הדף היומי שלך. זה היה לקראת סיום מסכת, נסחפתי לשמוע את כל השיעור ולאחר מכן גם למחרת, והתחלתי ללמוד מידי יום ונכנסתי לכולל! התחלתי ללמוד וכך חיי השתנו ובעצם ניצלו. בתוך החושך הגדול נכנסה משמעות לחיי…"

הבן נפטר אך האבא לא יופרע מלימוד

לקח נפלא על אודות כוחות הנפש הטבועים בנשמת היהודי, ניתן ללמוד מן המעשה הבא שאירע עם הרבנית מנדבורנה ע"ה, וסופר על ידי יהודים מן העיר סערט שברומניה, שהיו עדים לו. הרבנית הצדקת מרת סימה רייזל רוזנבוים ע"ה, אשת חבר של הרבי מנדבורנה זצ"ל, נפטרה לפני כמה שנים בגיל 96.

מסירותה לבעלה תוך כדי מאמץ עילאי שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה, מן המפורסמות היא. ניצולי השואה, ילידי העיר סערט שברומניה, לא ישכחו לעולם את המחזה שנגלה לעיניהם בעת שהנאצים ימח שמם ריכזו את כל יהודי העיר לאולם עירוני גדול. אין צורך לתאר את הפחד ואת האימה שניבטו מעיני האנשים האומללים.

האולם הענק המה בכיות של תינוקות, צווחות של אנשים מפוחדים וצעקות וקללות של הנאצים. הנאצים הזרימו כל העת קבוצות נוספות של יהודים לתוך האולם. באחת הקבוצות הובל גם הרבי מנדבורנה, רבי חיים מרדכי זצ"ל, עם הרבנית ע"ה. מיד עם כניסתם לאולם הניחה הרבנית את מזוודתה על הקרקע, ואמרה לבעלה: אני דואגת לכל העניינים. מבחינתי אתה יכול לשבת על המזוודה וללמוד. ואכן, תוך זמן קצר, ישב רבי חיים מרדכי על המזוודה המרופטת ושקע בגמרא שעל ברכיו! לא פלא, איפוא, כי כעבור שנים מספר עמדה הרבנית בגבורה בניסיון קשה ומר, שאילולי תעצומות הנפש הכבירות שבהן ניחונה, והערצתה המוחלטת לעבודת הקודש של בעלה, ספק אם היתה עומדת בו.

מעשה שהיה, כך היה. לאחר המלחמה, בשנת תש"ז, ביקשו האדמו"ר והרבנית לעלות לארץ ישראל. אישורי העליה התעכבו מחמת סחבת בירוקרטית של השלטונות, ולפיכך ביקש בנם ר' אייזיקל לעלות לפניהם לארץ ישראל באוניית מעפילים.

כאשר התקרבה האנייה לחוף ימה של חיפה, היא התגלתה על ידי הבריטים אשר כהרגלם כפו על קברניט האנייה לסוב ולהפליג לקפריסין, שם היו עצורים יהודים רבים שביצעו עליה בלתי ליגלית. על החוף עמד חייל אנגלי, אנטישמי כחבריו, וירה יריות אחדות לעבר סיפון האנייה. סתם כך, ללא כל סיבה. דם היהודים הפקר היה בעיני אומות העולם מאז ומעולם. מיריות אלו נפגע הקדוש אייזק'ל הי"ד ובחור יהודי נוסף שעמד גם הוא על הסיפון, הי"ד.

כאשר ביקשו להודיע להורים השכולים – הרבי מנדבורנה ורעייתו, שכבר שיכלו ארבעה ילדים נוספים שבנם היקר נרצח, הוחלט לכתוב להם: "האנייה הגיעה בשלום". אם יבינו, ה' ירחם. ואם לאו, מוטב.

המכתב הגיע לייעדו, וההורים השכולים לא העלו על דעתם כי המילים התמימות הללו טומנות בחובן בשורת איוב. כעבור ימים אחדים יצאה הרבנית לקנות דגים לכבוד שבת קודש, ולתדהמתה העמוקה נתגלתה לעיניה תמונת בנה על העיתון שבו עטפו את הדגים. מסתבר, שכתב החדשות של עיתון רומני כל שהוא, ראה לנכון לספר לקוראיו שאזרח רומני – מקום מוצאם של הרבי נרצח על ידי הבריטים. דמעות כמים שפכה הרבנית על בנה האהוב שחייו נקפדו בעודם באיבם.

צערה על בניה הקודמים שנשמתם ניטלה מהם בעודם בקטנותם פרץ והצטרף לכאב הגדול, ונפשה סערה עליה. לפי ההלכה אין חובה לספר להורים שבנם נפטר. בליבה של הרבנית, שאשה יודעת ספר היתה, גמלה ההחלטה כי לבעלה הדגול היא לא תספר מאומה.

אין היא חפצה להפריעו מלימוד התורה. שבוע ימים ישבה הרבנית ע"ה שבעה על בנה מחמדה שנהרג על קידוש ה', ובעלה לא ידע מאומה! היא כלכלה את צעדיה בחכמה ובתבונה, כך שלא יחוש בתכונה מיוחדת כל שהיא.

לאחר חודש ימים, כאשר פשטה הבשורה בכל העיר, חששו מקורבי הרבי שהוא ישמע בחטף את הבשורה מפי אנשים זרים, ורבני העיר, הרב מרדכי שיבר והרב יוסף נפתלי שטרן זצ"ל, נכנסו לבשר לאדמו"ר השכול את הבשורה המרה ר' פייביש הרמן שנלווה אל הרבנים, הביע פעמים רבות את הרשמים העזים שנחרתו בנפשו מאותו מעמד.

חודש ימים עצרה היא בקרבה את הצער הנורא ולא שיתפה בו את בעלה. בצער ובסבל, נשאה הרבנית את זכר בנה הקדוש בליבה ונצרה את פיה. כל זאת, למען מטרה קדושה ונאצלת, לבל תופרע חלילה לימוד התורה של בעלה.

הדף מציל ממוות

מוריס וחבריו היו סטודנטים באוניברסיטה העברית, בעלי תשובה טריים. הם לא ידעו עדיין ללמוד במסגרת שיעור קבוע בדף היומי, אבל כשנתקלו בדף השבועי, המסכם סוגיות שנלמדו במסגרת הדף היומי, התחילו ללמוד בו.

מידי יום ביומו, ישבה החבורה הזאת יחדיו בהפסקת הצהרים בקפיטריה. חוץ מביום רביעי, אז הלכו למסעדה אחרת, בשכונת סנהדריה, ושם למדו את דפי הדף היומי. ביום רביעי אחד היה חם מאוד, ומוריס חשב לבטל את השיעור השבועי, להישאר בקפיטריה הממוזגת ולא לצאת החוצה כלל. אבל חבריו שכנעו אותו לבוא איתם. "יש השבוע דף עם נושאים מעניינים, אל תבטל את השיעור" אמרו לו. מוריס השתכנע ולא ביטל את השיעור. לו היה מבטל, היה יושב עם חבריו בקפיטריה שעה שהתפוצצה. בשל החלטתם הנחושה להמשיך ללמוד את הדף היומי הם היו בסנהדריה כשאירע הפיגוע הנורא וחייהם ניצלו.

"התורה הצילה את חיי", מספר מוריס לכל מי שמעוניין לשמוע. הוא מבטיח שעכשיו יעשה מאמץ גדול יותר לעבור לדף היומי ממש.

רץ ללמוד תורה ופספס את האוטובוס שהתפוצץ

במקרה אחר, הנס היה מוחשי עוד יותר. הרב יום-טוב פלמן מבני ברק מעולם לא איחר לשיעור הדף היומי שהוא מעביר בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב, מזה שנתיים וחצי. בערב סוכות האחרון הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שאיחר לשיעור, והודות לכך ניצלו חייו.

כהרגלו, יצא הרב פלמן מביתו לכיוון תל-אביב, לעוד שיעור בבית כנסת הגדול, קודם תפילת מנחה. השיעור מתקיים בשעה 12:45 בצהרים. אבל בערב סוכות הקדים הרב פלמן כדי לקנות את "ארבעת המינים", ולאחר מכן פנה לתחנת אוטובוס מספר 4. למרבה צערו, האוטובוס חלף על פניו, רגע לפני שהוא הגיע לתחנה, והוא לא הספיק לעלות עליו. אפילו רדף אחרי האוטובוס וניסה לעוצרו, כדי לא לאחר לשיעור, אך לשווא. דקות אחדות לאחר מכן נשמע פיצוץ עז.

באוטובוס שהרב פלמן לא הספיק לעלות עליו ישב מחבל מתאבד שהתפוצץ מול בית הכנסת הגדול. הרב פלמן הנרגש מהנס שארע לו, סיפר למשתתפי השיעור היומי, מרביתם עובדים באזור, מדוע איחר וכיצד ניצל, וכולם בכו מהתרגשות משוכנעים שמאחר שהוא שליח מצווה, ורצה לנסוע ללמד תורה, התורה הגנה עליו.

סיים את הש"ס ונפטר

הרב זאב מאיר שורץ הכהן ז"ל, שזה לו המחזור השני שהוא לומד את הדף היומי, לקה במחלה סופנית הנקראת ALS מה שמוכר כניוון עצבים.

הוא היה בחור מבריק ביותר, בעל שכל חריף מאוד, עו"ד במקצועו, לוחם בגולני וגולש מקצועי. אך מאז שהמחלה תפסה אותו בפתאומיות, הוא בחר להיות בחיק התורה, כלומר, חוץ מהראש הוא לא הזיז שום איבר בגופו, למעט שכלו החריף, אבל איתו הוא עשה המון דברים.

בסיום האחרון, מספר ימים קודם קביעתו לסיים את הש"ס ברוב עם בישוב אבני חפץ, נותרו לו 6 דפים בלבד לסיום הש"ס. באחד מן הימים הוא איבד את הדופק למשך 45 דקות והרופאים הצליחו להחזיר לו את הדופק אבל לא את ההכרה.

יומיים לאחר מכן בא' באב נקבע לו מוות מוחי, אך הלב המשיך לפעום (עם מכשיר הנשמה) עד ליום בו נקבעה מסיבת סיום הש"ס ליל שישי ח' באב התשע"ב. בדיוק באותה השעה בה נקבעה המסיבה, ישבו ליד מיטתו מס' חברים ולמדו את ששת הדפים האחרונים במס' נידה, בדיוק כשקראו החברים את "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום…" ובמקביל את קריאת שמע ויגדל, נדם גם ליבו. בתורה התדבק בחייו, ובתורה התנתק מן העולם הזה.

כשהדף היומי השמיטה את האקדח השלוף

מיודענו הוא איש עסקים מבני ברק, סוחר הנוסע ברחבי העולם לצורך עסקיו. חוץ ממשפחתו, הנותרת בארץ כשהוא נוסע ברחבי העולם, שום דבר בעולמו אינו יציב. העסק הפורח שלו דינמי מאוד, לעולם אינו יודע היכן יהיה מחר. דרכונו והתפילין שלו תמיד בתיקו לעת מצוא, גם חולצה להחלפה ו… המסכת הנלמדת במסגרת 'הדף היומי'.

לקוח המבקש להרחיב את תוכנת המחשב שיצר, עשוי להזעיק אותו לקצה העולם כדי שייתן לו שירות, והוא צריך לבוא. רק דבר אחד יציב בסדר יומו – 'הדף היומי'. הוא לעולם לא יפסיד את לימוד הדף היומי מידי יום ביומו. בנגן השמע שלו תוכלו למצוא מגוון שיעורים של מיטב  מגידי השיעור בדף היומי.

הוא אמנם עובר על הדפים גם לבדו, אולם מלבד זאת, בכל ארץ שבה הוא מבקר, בכל קהילה שאותה הוא פוקד, תמיד ימצא שיעור בדף היומי, תמיד ילמדו שם את אותו הדף ויעסקו באותה סוגיא. כשהגיע לבוקרשט ברומניה, לא העלה בדעתו איזה סיפור הוא עומד לחוות.

עם הגיעו למחוז חפצו, קיבל ממארחיו את מפתח דלת אכסנייתו – דירה השייכת ליהודי חסיד סאטמר מאמריקה, אף הוא איש עסקים המגיע מפעם לפעם לרומניה. הוא פתח את הדירה, הניח את מזוודותיו וביקש ללכת לישון. אך טרם עלותו על יצועו החליט להכין את הדף שאמור להילמד למחרת בבוקר במסגרת הקביעות היומית  שלו.

הוא הוציא את הגמרא, הניחה על השולחן בסלון ליד התפילין והלך לישון. אלא שבעל הדירה דווקא כן היה באותה העת בעיר, וכשסיים את ענייניו נפנה לדירתו כדי לישון… הוא לא ידע כמובן על איש העסקים הבני ברקי המתארח בדירתו. הוא עלה לבניין בבוקרשט, דחף את המפתח – והנה הוא אינו פותח את הדלת, וזאת כיון שמהעבר השני של הדלת תקוע המפתח שתקע מיודענו בלכתו לישון… 'אולי טעיתי?' – חשב האמריקני לעצמו, ויצא החוצה כדי לבדוק שוב אם הגיע למקום הנכון.

אלא שבחינת השטח לימדה אותו שהוא לא טעה. הוא בהחלט הגיע לבנין הנכון – 'כנראה פרץ לדירתי גנב, לך תדע מה קורה ברומניה' – אמר לעצמו. מאחר שהחזיק ברשותו אקדח ברישיון, שלף את אקדחו והזעיק איש אחזקה ממשרדו כדי שיפרוץ את הדלת. על נקלה פרץ איש האחזקה את הדלת.

בצעדים מדודים התקדם האמריקני לתוככי הדירה, מאמץ את עיניו להבחין בגנב הנבזה… ועד מהרה הבחין בדמות השרועה במיטה, שקועה בשנת ישרים. הוא התקרב לאט, מהדק את ידו על האקדח. לפתע נאלם דום והשתתק – הוא הבחין בגמרא שעל השולחן, הפתוחה בדיוק בדף שאותו ילמדו מחר בבוקר בדף היומי. "מי שלומד את הדף היומי והשאיר את הגמרא פתוחה בדף הנלמד, אינו יכול להיות גנב" – חשב לעצמו בעל הדירה. הוא השיב את אקדחו לנרתיקו  והעיר את האורח הבני ברקי.

"מה אתה עושה כאן?" – שאל האורח המנומנם, שלא ידע כי זהו בעל הדירה. "ומה אתה עושה כאן, ר' ייד?" – שאל בעל הדירה. אחרי כמה דקות של שיחה הפכו השניים לידידים. בעל הדירה הלך לישון בחדר אחר בדירתו, וכשעה לפני התפילה העיר את אורחו הבלתי קרוא.

השניים, מ' חסיד סאטמר מארה"ב וא' הליטאי מבני ברק, שקעו יחד בסוגיא מסובכת כאילו למדו בחברותא מאז ומתמיד, וכשמתק הלימוד על שפתותיהם באו להתפלל בבית הכנסת כאילו היו חברים משכבר ימים. האם לא לזה נתכוון המהר"ם שפירא באומרו ש"דף הגמרא יציל את הטובעים בספינת החיים"?

הדף היומי בכותל שהחזיר בחור לישיבה

פניו של המשגיח בישיבה ידועה במרכז הארץ החווירו. הבחור שלפניו, תלמיד הידוע כמי שמתקשה בתלמודו כבר מאז נכנס בשערי הישיבה הגדולה, הודיע לו בצער על החלטתו, כי אפסה תקוותו ואין הוא רואה לנכון להמשיך את דרכו בישיבה.

התברר כי הבחור התייאש מהלימוד, והוא מעוניין לעזוב את הישיבה סופית. המשגיח, המכיר מכבר את הבעיה ואת הבחור העקשן שמולו – שלמרות ניסיונות אין ספור עדיין לא זכה לחוש במתיקות התורה – הבין כי לא יהיה מנוס. הבחור ימצא את עצמו מחוץ לכותלי הישיבה, בשוק העבודה או גרוע מכך, ברחוב.

אלא שקודם שייפרד מהבחור, ביקש ממנו המשגיח לעשות מה שיהודי טוב עושה בשעה שהוא עומד על פרשת דרכים כה קשה: "לך נא לכותל המערבי, מקום שלא זזה הימנו שכינה, שם תישא תפילה חמה על מצבך, תספר על המהפך אותו הינך עומד לחולל בחייך, ותשועת ה' כהרף עין".

קם הבחור הנואש ועשה את דרכו ירושלימה. עם הגיעו בשעת לילה מאוחרת אל הכותל המערבי, פרצו כל רגשותיו החוצה, והוא בכה בדמעות שליש, כשתפילתו בוקעת רקיעים. לאחר דקות ארוכות של בכייה עד כלות הכוחות נחלש, והביט אנה ואנה בכדי למצוא כסא.

הוא כשל אל הכיסא הסמוך, ושמורות עיניו עצומות כשהוא ממלמל פרקי תהילים ברגש. לפתע שמעו אוזניו סוגיה בה התקשה מכבר בלימודו בישיבה. הוא האזין למתק הלימוד, ועשה אוזנו כאפרכסת, כשהוא שם לב לכך כי הלימוד ברור לו כפי שלא היה מעולם. הבחור פחד לפקוח את עיניו, שמא ייפסק קול התורה להתדפק על אוזניו, עד ש… שיעור הדף היומי המתקיים מידי לילה בכותל, בחצות – לו האזין בהקיץ, ולא בחלום – הסתיים…

באותו רגע, זינק מכיסאו נרעש, ובעוד לומדי השיעור מתפזרים איש איש לביתו, קלט את גודל המתיקות הטמונה בלימוד. לאחר מילות הודיה נרגשות על יד שריד בית מקדשנו, פנה הבחור לנסוע לישיבתו, שם הודיע למשגיח ההמום: "אני רוצה חברותא כמו מגיד השיעור בכותל!"

בירור קצר העלה כי היה זה אכן מגיד שיעור מפורסם הידוע כמי שניחן בכוח הסברה מופלא, הלא הוא הרב דוד זיכרמן – לשיעוריו קשובים מדי לילה עשרות רבות של אנשים.

הבחור השתלב בחזרה בלימוד סדרי הישיבה, כשחברותא מוצלחת במיוחד הותאמה בעבורו. אך בכך לא הסתיים הסיפור המרגש: אותה הישיבה, שנוכחה במה שבכוחו של שיעור דף היומי לחולל בליבו של בן הישיבה, ביקשה להוסיף לאחר זמן סדר שלישי מגמה מיוחדת למעוניינים בכך, של לימוד הדף היומי, כשהמעוניינים מאזינים בשקיקה למגיד-שיעור מיוחד שהובא לשם כך.

 

השארת תגובה