הוא נסע לעבודה – אשתו לפרמישלאן

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

סוחר אמיד וממולח היה שמעון, מרבית עסקיו התנהלו בקטע הגבול שבין רומניה לאוסטריה, ועל כן הרבה לשהות בערי הגבול יאסי, גאלץ וטשרנוביץ, ואף קשר קשרי ידידות אמיצים עם אנשי המשטרה הן של אוסטריה והן של רומניה.

לעומת נתן שמעון שלא היה ירא שמים, הרבה ללעוג לשומרי התורה ולא דקדק במצוות – היתה אשתו רחל אישה יראת שמים והקפידה על מצוה קלה כעל חמורה. ולא פלא הדבר, בבית הוריה ספגה מדה רבה של יראת שמים, שכן אביה נמנה עם עדת חסידיו של רבי מאיר מפרמישלאן.

לאחר נישואיה הרבה רחל לנסוע אל הצדיק מפרמישלאן – וסיבה חשוב הייתה לכך: בכל נסיעה ונסיעה בקשה מהצדיק שיתפלל בעבורה כי תזכה לילדים.

נתן שמעון בעלה לא ראה בעין יפה את נסיעותיה של אשתו אל הרבי, שהרי – מאז ומתמיד היה לועג לרבנים ולחסידיהם. אך למרות זאת, כל אימת שנסע נתן שמעון לעניני מסחרו, היתה אורזת אשתו את חפציה ונוסעת לפירמישלן, לבקש ישועת הצדיק.

בכל נסיעותיה לא השיגה האשה את מבוקשה רבי מאיר מעולם לא הבטיח לה שתזכה לילדים. רק זאת נהג לומר לה: "כאשר תבואי הנה עם בעלך – אברך אתכם!"

אך כיצד תבוא אל הרבי בלוית בעלה? ידעה רחל כי אם רק תעלה את הענין על דל שפתיה, יצחק וילעג לה בעלה. לא יפלא אפוא, כי לאחר כל נסיעה שבה האשה לביתה בפחי נפש, ועם זאת, לא נואשה והוסיפה לנסוע אל הרבי בכל הזדמנות שנקרתה לה, כשבלבה מפעמית התקוה כי באחת הנסיעות תזכה לעת רצון.

היה זה באחת הפעמים שהגיעה האשה אל הצדיק מפרמישלאן. בפעם הזו לא השיב לה הרבי את התשובה הידועה והמוכרת, אלא אמר לה: "סעי מיד לביתך, וכשיגיע בעלך מהעיר גאלץ, בה נמצא הוא עתה, אמרי לו: "מאיר מפרמישלאן ציווה שתבוא מיד לפירמישלן!" יש להניח, המשיך הרבי, שהוא יסרב – כהרגלו – לבוא. וכדי שיסכים, תני לו סימן. אמרי לו כמלים הללו. "שלשום, ביום חמישי – ל"ג בעומר – שהית עם חבריך בבית משתה של גויים, ושם ישבתם ולעגתם בצותא לר' מאיר מפרמישלאן". בטוחני, כי לכשישמע בעלך את הדברים הללו, יסכים לבוא עמך הלום ומבטיח אני", סיים הצדיק את דבריו, "כי תושעי".

דבריו של הרבי נטעו תקוה בלב האשה. חיש מהר שבה אל ביתה וקצרה רוחה להמתין לבעלה.

כששה סוף סוף נתן שמעון אל ביתו, אמרו לו: "עלינו לנסוע מיד לפירמישלן".

תגובתו של הבעל היתה צפויה – צחוק של לעג. "חה-חה-חה"! נתן קולו בצחוק, "שאני אסע לפרמישלאן? רעיון נאה"!

ואולם האשה לא נסוגה. היא מסרה את הסימן שהורה לה הרבי.

כששמע זאת נתן שמעון נעלמה מפניו ארשת הלעג ואת מקומה תפסה הבעת השתוממות מהולה בהתרגשות. "כיצד יתכן הדבר?" תהה האיש בלבו. "

כיצד שמע וראה הרבי היושב בפרימישלאן את המתרחש בגאלץ, השוכנת במרחק כה גדול!" המחשבה הזו לא נתנה לו מנוחה, והוא – שתמיד לעג לרבנים ולחסידים – נאות לנסוע לפרמישלאן.

ואולם, לא בדרך הרגילה הסכים לנסוע. בחששו מתגובת חבריו על נסיעתו החליט נתן שמעון לנסוע תחילה ללמברג ומשם – להמשיך לפרמישלאן. כך לא יוד להיכן מועדות פניו.

בהגיעו לפרמישלאן לא השתהה ומיהר להכנס אל הרבי. "שלום עליך", ברכו רבי מאיר, "מנין יהודי בא?" "מהעיר שאץ אני, ושמי – נתן שמעון בן רבקה רייזל".

ולאיזו מטרה באת?" ביקש הרבי לדעת.

"רצוני לבקש מהרבי שיברכני בבן", השיב, והוציא מכיס בגדו "פתקה". את הפתקה, בצרוך סכום כסף נכבד, הניח על שולחן הרבי.

"אל נא תאמר דבר שאינו נכון", הגיע לאזניו קולו של הצדיק. "נסעת ללמברג ולא באת באופן מיוחד לפרמישלאן. רצוני שתבוא הנה באופן מיוחד, שכן אין זו בושה לבוא אל הרבי! על כן, סע עתה הביתה, וכשתבוא לכאן שוב – בוא הנה ישירות, מבלי לסטות בדרך לערים אחרות".

שמע זאת נתן שמעון – ונפעם. הכיצד יודע הרבי באיזה דרך הגיע הלום?! עזב אפוא את פרמישלאן כשבלבו החלטה לבוא שוב אל הרבי, בדיוק כפי שנדרש.

בהגיעו הביתה המתינו לו עניני מסחר דחופים, ענינים שבגללם נעדר מביתו תקופה ממושכת – ורק בשבוע שקדם לשבת "נחמו" שב הביתה. "לקראת שבת "נחמו" ניסע לפרמישלאן, אל רבי מיאר", בישר לאשתו. ואת שמחתה של האשה לשמע הבשורה – קשה לתאר.

בהגיעם לפרימישלאן – הישר משאץ, עיר מגוריהם – קיבל רבי מאיר את נתן שמעון בפנים יפות. ובשבת, בעת הקריאה בתורה, כבדו הרבי ב"עליה". רבי מאיר עצמו הוא שקרא בתורה, ובהגיעו לפסוק "לא יהיה בך עקר או עקרה" – הדגישו באזני נתן שמעון. כיון שכך, ביקש נתן שמעון לנדב סכום כסף גדול – אך לא! ב"מי שברך" הכריז הרבי את המלים הללו: "בעבור שנדר לעזור לישראל…"

הדבר עורר את פליאתו של נתן שמעון. למה התכון הרבי? מתי עליו לעזור לישראל? כיצד? במה?

מחצית מן התשובה לתמיהותיו קיבל נתן שמעון בתום התפלה. הרבי קרב לעברו ואמר לו: "יבוא יום ותהיה חייב לעזור ליהודי צדיק, גם אם יהא הדבר כרוך בסכנת נפשות. ואם אכן תקבל על עצמך לעזור לאותו צדיק – הנני נותן לך את הבטחתי, שתזכה לבן עוד בטרם תתבקש לעזור לצדיק".

"מבטיח אני לעזור!" היתה תשובת נתן שמעון, מבלי שידע למי הכונה ומתי יתרחש הדבר.

ואכן, לא חלפו ימים רבים וברכת רבי מאיר מפרימישלאן התקיימה – בן נולד, בשעה טובה ומוצלת, לנתן שמעון ולאשתו.

מאז נתנה ההבטחה, לעזור ליהודי הצדיק – עברו חדשים רבים ויחדיו הצטרפו ליותר משנה תמימה.

בלילה חשוך וקודר הגיע הצדיק רבי ישראל מרוז'ין לקרת הגבול שבין רומניה לאוסטריה. חסידיו המקורבים חפצו להרחיקו מידי השלטונות הרוסים, שאימו לשלוח את הצדיק לערבות סיביר, ועל כן בקשו להבריחו לאוסטריה – לשם לא מגעת ידם הארוכה של הרוסים.

הבעיה שנצבה עתה בפני הרבי ומקורביו היתה – כיצד להבריח את הגבולות מבלי להתפס.

בלילה בו הגיעו הרבי ומלויו לקרבת הגבול, שהה נתן שמעון באזור לרגל עסקיו – הן לעתים תכופות היה מזדמן לערי הגבול שבין אוסטריה לרומניה. בדרך כלשהי נודע לו, כי מבקשים להעביר את האדמו"ר מרוז'ין מרומניה לאוסטריה – והדבר כרוך בסכנת נפשות.

אך שמע נתן שמעון את הדברים – וזכרון חד הבליח במוחו: בבירור זכר את הנדר שנדר בבית המדרש של פרמישלאן לפני למעלה משנה. "בעבור שנדר לעזור לישראל" – הדהדו באזניו מלותיו של הרבי. אכן, לא מכבר זכה בבן – כפי הבטחתו של רבי מאיר. ועתה עליו לשלם את החוב, שומה עליו לקיים את הבטחתו, כעת, כשיודע הוא לאיזה צדיק מישראל התכוין רבי מאיר מפרמישלאן.

בלב הולם מהתרגשות עזב נתן שמעון את האכסניה בה שהה, ומיהר אל מקום המסתור של הצדיר מרוז'ין ומלויו. "רצוני להעביר את הרבי מרומניה לאוסטריה", אמר למקורבי הרבי. "בקי אני בגבולות, ויש ליד ידידים בקרב השומרים. בעזרת ה' אצליח להעביר בשלום את הרבי!"

לשמע דבריו של היהודי הנרגש נתנו הרבי ומקורביו את הסכמתם, ובלא שהיות יצאו הצדיק ונתן שמעון אל הדרך המסוכנת.

בגבול שבין רומניה לאוסטריה עובר נהר צר. החליט נתן שמעון לחצות את הנהר ולא על גבו את הצדיק, בהגיעם אל הנהר, נוכחו, כי על המים הצוננים נפרס מעטה דק של קרח – שכן, קור אימים שרר בלילה ההוא.

אם כך, גמר נתן שמעון אומר בלבו, "אפסע על שכבת הקרח, ואשא את הצדיק על שכמי, בטוחני, כי בזכות הרבי מרוז'ין ובזכות רבי מאיר מפרמישלאן לא יארע לנו כל רע!"

הוא סח אפוא את כותו באזני הצדיק, והרבי הסכים.

"נמתין עד לאחר שעת חצות", לחש נתן שמעון לרבי, "אז החשכה סמיכה ביותר, ויקטנו הסיכויים להתפס".

כשחלפה שעת חצות יצאו השנים לדרך רבת הסכנות. בצעדים איטיים, מגששים, מהססים, פסע נתן שמעון על גבי מעטה הקרח החלקלק, ועל גבו – הרבי.

איטיים היו הצעדים, מדודים וזהירים, עם כל פסיעה שפסע חשש נתן שמעון, ששכבת הקרח עומדת להבקע תחתיו, ואז…

המאמץ היה עצום. נתן שמעון נשם בכבדות ולמרות הצינה חש בטיפות זיעה הנגרות ממצחו. הן מימיו לא הורגל בכגון זה – תמיד נוהג הוא לנסוע בכרכרות מהודרות, ועתה פוסע הוא ברגליו על פני שכבת קרח דקיקה וחלקה, באויר הלילה הצונן, ועל שכמו משא כבר ויקר… ובמרחק לא רב מצוי הגבול…

הסכנות מרחפות עליו מכל עבר, ואין הוא מסוגל להחליט איזו מהן חמורה יותר – להחליק אל תוך המים הזדונים או להתפס על ידי שומרי הגבול החמושים…

זמן רב ארכה הדרך, כשכל פסיעה מדודה ושקולה, ולנתן שמעון – ההולך בלב הולם – נדמה היה שלדרך אין סוף.

אך הנה הבחין כי רגליו עומדות במרכז הנהר, התבונן אחורה – אחר הביט קדימה, ועצר תחתיו.

"האירע דבר מה?" הגיע לאזניו קול לחש. קולו של הרבי.

"לא אירע דבר, רבי קדוש", לחש נתן שמעון בתשובה. "רק זאת – הגיע העת שאקנה לעצמי את העולם הבא שלי בפעם אחת. עתה יכול אני לספר לרבי, כי בימי חיי עברתי עבירות רבות מספור וחטאתי חטאים כבדים עד מאד. על כל פשעי וחטאי ראוי ני להכנס לגיהנם לאחר מותי. אין ספק בכך ועכשיו זוהי הזדמנות בעבורי לקרנות לי עולם הבא – אם לא יבטיח לי הרבי, שלאחר מותי אכנס לגן עדן – לא אזוז מפה!"

"אני מבטיח לך! שמח אני שיהודי חושב גם על דבר שכזה". השיב הרבי.

ועם מתן התשובה המשיך נתן שמעון בדרך המסוכנת. באטיות צעד. רגליו עדיין לא הסכינו להלך על גבי הקרח החלקלק. אך הפסיעות הצטרפו זו לזו, ובחסדי ה' הגיעו הרבי ונושאו אל גדתו השניה של הנהר – שם שוכנת אוסטריה, ארץ המבטחים.

באוסטריה דאג נתן שמעון להעביר את הרבי לעיירת הגבול קימפלינג, שם התאכסן רבי ישראל תקופה קצרה.

ונתן שמעון מיהר אל העיר קאסוב, מקום בו התגורר ר' חיימל, מחותנו של הצדיק מרוז'ין, ובפיו הבשורה הטובה: "רבי ישראל הגיע בשלום לאוסטריה, ונחלק בסיעתא דשמיא מידי הרוסים!".

השארת תגובה