ברגע שלא מצליחים להזדהות

הרב אריאל למברג
הרב אריאל למברג
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

אחרי כיבוש הרומאים וחורבן בית שני, גברו הגזרות בארץ ויהודים חיפשו עיר מקלט. השלטון הפרסי ששלט בבבל העניק חופש דת ובבל החלה להיבנות שוב מחורבנה של ירושלים. חכמים גדולים עברו לבבל והחיו את מרכז התורה שפעם שם בתחילת ימי בית שני. ראש העם מזרע יהודה קיבל מהמלכות את מעמד "ריש גלותא".

ההיסטוריה מספרת (ראו ויקיפדיה ערך 'בוסתנאי') כי באמצע המאה השביעית קם מלך פרס והשמיד בזעמו את כל צאצאי בית דוד. והנה באחד הלילות חלם המלך כי הוא מהלך בבוסתן פירות נהדרים וכורת את העצים. כאשר הניף את הגרזן על העץ האחרון הופיע זקן אדמוני יפה עיניים, חטף ממנו את הגרזן והיכה בכוח במצחו. המלך המבועת התחנן לרחמים והבטיח כי לא יפגע בשתיל האחרון.

המלך התעורר מבוהל והזדעזע עוד יותר למצוא עצמו שוכב בתוך שלולית של דם. הוא שלח למצוא לו פותר, עד ששמע הסבר מחכם יהודי: הזקן בחלומו היה דוד המלך שהזהיר את מלך פרס שלא להשמיד את הנצר האחרון ממשפחתו. המלך ביקש לברר איפה נשאר הנצר האחרון, והתברר שבתו של אותו חכם פותר החלום, שהייתה אשתו של חנינאי מזרע בית דוד שנהרג בידי המלך, הרתה רגע לפני שבעלה נהרג. המלך הותיר לפליטה את הילד וקרא לו בשם בוסתנאי, על שם הבוסתן שראה בחלומו. בוסתנאי גדל ומונה לריש גלותא בידי "החליף עומר", מחליפו של מוחמד וכובש ירושלים.

הנה מדרש המספר על המפגש הראשון בין הילד למלך פרס: אוצר המדרשים איינשטיין: ויגדל בוסתנאי וילמד תורה ותבונה ויתאווה המלך לראותו … ויעמוד לפני המלך ולא נענע ראשו ויבא זבוב ויעמוד על רקתו וינשכהו ולא הבריחו ונטף דמו … ויאמר המלך למה לא הברחתו מעל פניך? וישיבהו: ירשנו מאבותינו כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו, לא לדבר ולא לצחוק בהיכל מלך.

ואחרי כל זה, השאלה פשוטה ומתבקשת: מה משמעות סדר הדברים שיוסף הוא הראשון, אבל נופל ונעלם, ואילו יהודה הוא השני אבל כאן כדי להישאר?

התמיהה עולה בראש ובראשונה על יעקב עצמו: מדוע עוקר את המלוכה מיוסף? הרי כל מה שיהודה עשה יוסף עשה טוב ממנו? אם נזכיר את מעלת יהודה שהציל את חיי יוסף בכך שהמליץ למכור אותו לעבד, הרי יוסף הציג התנהגות פי כמה יותר מרשימה: הוא לכתחילה לא חטא בשנאת אחים ומחל וסלח להם על הכול? אם מעלת יהודה בכך שהתעלה על מידותיו והודה לתמר "צדקה ממני", יוסף לכתחילה לא נענתה לבקשותיה של אשת פוטיפר ועמד איתן כילד צעיר?

תמיהת המכילתא בשלח יד,כב: היו רבי טרפון וזקנים יושבים בצלו של שובך ביבנה. אמרו לו: ילמדנו רבינו באיזו זכות זכה יהודה למלכות? האם בזכות שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' והצילו מהמיתה? אמר להם: האם דיה להצלה שתכפר על המכירה?! הרי נתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו?

זה הזמן להיחשף להסבר הנפלא שמופיע בתורת החסידות:

פרופסור ירמיהו ברנובר הוא מדען בתחום האנרגיה החילופית (הידרודינמיקה). לפני מספר שנים קיבל "אות מפעל חיים" ממדינת ישראל על תרומתו להקמת התשתיות הלאומיות. ברנובר נולד בריגה ואבא שלו נהרג על ידי הלאטבים במלחמת העולם השנייה. הוא חווה בעצמו אנטישמיות ושנאה ולא הצליח להתקבל למוסד אקדמי בגלל מוצאו היהודי. ואולם הרדיפות חיזקו את רוחו וגרמו לו להעמיק בהבנת מורשתו היהודית. הוא יצר קשר עם המחתרת החבדי"ת ברוסיה והחל לקיים מצוות.

במשך השנים הפך ברנובר להיות מדען נחשב בברית המועצות ומעת לעת היה מוזמן להרצאות בתחום עבודתו. תמיד היה מחביא בעומק המזוודה שקית תפילין ומוצא רגע פרטי כדי להניח אותם. פעם נסע להרצאה חשובה ותכנן להניח תפילין במשך היום. הוא עלה להרצות מול מאות אנשי אקדמיה ופתאום ראה את השמש שוקעת ונזכר ששכח להניח תפלין. מחשבות החלו להתרוצץ במוחו תוך כדי שמדבר מול הקהל: מצד אחד, הוא עושה ליהדות שירות ענק: הוא עומד כיהודי זקוף וגאה בפני מאות אקדמאים (הוא גידל זקן והיה מפורסם בפעילותו למען העלייה לארץ) ולמה להפסיד את זה בגלל הנחת כמה רצועות בסתר? מצד שני, תפילין זה תפילין.

המחשבות סחררו את מוחו ולפתע החל להשתעל, התנצל שיש לו סחרחורת וירד בזריזות מהבמה. הוא עצר מונית, הורה לנהג לטוס אל המלון, הניח תפילין במקביל לקרני השמש האחרונות, ונפל מותש על המיטה. אחר כך ניסה לנתח לעצמו מה קרה? למה היה לו כה חשוב להניח תפילין? מה הערך של מעשה טכני מול ההופעה היהודית הגאה שלו?

הסיפור הזה נוגע בחוט השדרה של החיים היהודיים: בכל בית כנסת יושבים כעת שני סוגי יהודים: שניהם יראי שמים, אבל יש ביניהם פער מהותי. הראשון, קוראים לו 'יוסף' והוא אדם של לימוד. הוא חווה את קיום המצוות בכל הזהות והאישיות שלו. הוא לא ניגש לליל הסדר לפני שהבין את חומרתו של החמץ הפנימי, הוא חש תיעוב כלפי השאור שבעיסה שפועם בתוכו ובדיקת החמץ נעשית מתוך כעס וזעם על הישות שמפריעה לו להתעלות בקודש.

השכן שלו, 'יהודה', הוא לא כזה מעמיק, אבל הוא אדם מעשי. הוא לומד את הלכות החג, חשוב לו לדעת איך בודקים ומה בודקים, מתי מתחילים ומתי מסיימים.

מה ההבדל ביניהם? מצד אחד, הראשון חווה את החג ואילו השני רק מקיים את החג. הראשון ניגש לליל הסדר בהתלהבות ולא היה מוותר על הלילה הזה בעד שום הון שבעולם. הוא צומח ומתפתח עם קיום המצווה, ואילו השני נותר על מקומו. הוא כמו מכונה שמקיימת מצווה. יתכן שבאופן אישי היה מעדיף לוותר על כל הטרחה הכרוכה בהכנות לחג וללכת לישון. המילה "מעשה" היא גם מלשון "מעושה", כמו אדם כפוי ומוכרח שעושה רק בצורה חיצונית מעושה.

אבל מצד שני, הראשון ניגש לקיום המצווה בגלל עצמו, מתוך החוויה האישית שסוחפת אותו, ואילו הראשון הוא מאה אחוז מסירות לקב"ה. השאלה היחידה ששואל את עצמו היא מה ה' רוצה ממני.

מי ביניהם יותר גדול? איזו דרך חשובה יותר? גדולי התנאים דנים בכך:

קידושין מ,ב: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד ונשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (ונמצאו שניהם בידו, כי מי שלומד גם יבוא לקיים, אבל מי שמקיים לא יבוא ללמוד, רש"י).

מהי מסקנת הגמרא? היא לא ברורה: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", אז התלמוד גדול או המעשה גדול? הרי כל מעלת התלמוד שמביא לידי מעשה ואם כן המעשה גדול?!

נשיאי חב"ד מסבירים כך: בשלב הראשון, "תלמוד גדול". כל מעשה של קיום חייב להיות מלווה בלימוד ובהפנמה אישית, כי אחרת גם המעשה לא יחזיק מעמד. כמה יכול אדם לקיים מצוות כמו מכונה בלי להזדהות עם המשמעות הפנימית שלהן?

ואולם מעלת התלמוד היא בגלל שמביא לידי מעשה. התלמוד עומד בראש כשהוא לימוד כזה שמחזק את המשמעת לדברי ה'. אבל אם התלמוד יהפוך להיות מניע לקיום המצוות, אם ההבנה וההזדהות יהפכו להיות תנאי בדרך להתאחדות עם האלוקים – לא יהיה בסופו של דבר לא תלמוד ולא מעשה.

כעת נשוב אל יוסף ויהודה: המילה "יוסף" מסמלת הוספה, צמיחה והתפתחות. משום שיוסף הוא יפה התואר שיודע ולומד ומבין. המילה "יהודה" לעומתה היא מלשון "הודאה", כמו 'מודה באשמה'. יהודה הוא איש מעשי שמקיים את מצוות בכפיפות ובכניעות, כמו אדם "מעושה" שמבצע בגלל שהוא מוכרח.

השלב הראשון בכל תהליך צמיחה הוא "יוסף", ללמוד ולהבין ולהזדהות עם המסר של המהפכה. ואולם זה רק השלב הראשון, אבל לא בסיס הקיום. ההישארות וההמשכיות הנצחית קיימת דווקא אצל מי שמוסר את עצמו לקדושה, אצל מי שמוותר על העצמאות שלו ומודה שבסיס הקיום שלו הוא קבלת עול פשוטה. אדם כזה ישרוד כל קושי ואתגר מבחוץ או מבפנים.

הפער בין שתי הגישות מתבטא ברגע שלא מצליחים להזדהות עם המצווה. בני יוסף עלולים ליפול ברגע הזה, זה מה שקרה אצל שאול שהלך אחרי הטעם. הוא התעקש להקריב את מיטב החלב והצאן של עמלק, כפי שמצווה ההיגיון הרוחני ולא סתם להמית אותם בחרב. בני יהודה, לעומת זאת, הם יהודים תמימים שכשעולה שאלה הם עונים בפשטות: זה מה שאבא שלי עשה וזה מה שאני עושה…

המשנה במסכת אבות (ג,יז) מעבירה את הרעיון באופן מושלם: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו … אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מעטים ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו, אין מזיזות אותו במקומו".

פעם התוועד האדמו"ר הקודם עם הבחורים, ההתוועדות הייתה נפלאה והם לא רצו שהיא תיגמר. הרבי ישב עם שעון לידו כדי לדעת מתי שעת תפילת מנחה. הבחורים שהיו נלהבים מההתוועדות, שיחקו עם השעון והקדימו מעט את השעה האמיתית. הרבי ראה מה עשו, הוא הביט לכיוונו של המזכיר הדגול ר' יחזקאל פייגין הי"ד שלא מחה בהם, ואמר כך: "חאצ'ע, אור אין סוף הוא לא מציאות אמיתית, גילוי העצם [גילויים] הוא לא מציאות אמיתית, מנחה היא מציאות אמיתית".

מאמר ועבדי דוד תשמ"ו: החילוק בין יוסף ויהודה יובן משמותיהם עצמם, דיהודה הוא מלשון הודאה ויוסף הוא מלשון הוספה … וענין ההודאה בפשטות הוא שמודה לדבר מסוים אף שאינו מובן בשכלו, וענין זה הוא בכח העשיה שהיא בדרך כפיה. אמנם ענין ההוספה הוא להיפך, שהעניין לא רק מתקבל בשכלו אלא עוד זאת שמוסיף בחכמה ושכל … והנה בשני אופני עבודה אלה דתורה ומצוות, תלמוד ומעשה יש שקו"ט בגמרא מי מהם גדול … ולבסוף נמנו וגמרו 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' שבתלמוד עצמו ישנה גם המעלה שבמעשה שהיא הכפיה. כי לאחרי שלומד תורה בתכלית השלימות מגיע לדרגא נעלית יותר, שלומד מצד כפיה והודאה, שמבטל כל מציאותו ולומד מחמת קבלת עול.

כעת נשוב על בעל החיים הטמא שעתיד לשוב ויחזור להיות טהור: בהערת שוליים בתחתית עמוד מעביר הרבי מליובאוויטש נקודה כבירה: בעל החיים הזה טמא אלפי שנים, הוא נמצא בעומק הקליפות ונדמה שהוא גמור, מאוס ונידח מחוץ לתחום, אבל בביאת המשיח הוא ישוב ויטהר. למה? כי יש לו את סימן הטהרה ברגליים, ובכך הוא משל לאדם שברמתו האינטלקטואלית הוא אינו מזוכך, אבל הוא מקפיד לקיים במעשה. בין כשיש לו חשק ללכת לבית הכנסת ובין כשאין – הוא הולך. כי זה מה שעושים יהודים. ובעל חיים כזה ישוב ויטהר. הרגליים ינצחו ויוליכו גם את הלב למקום הנכון.

התוועדויות תשנ"א א/352: 'מפריס פרסה' מורה שהמעשה בפועל (רגל) הוא כדבעי ובריבוי, אלא שחסר אצלו בעניין הבירור והזיכוך ('לא גרה') ולכן אף שמעלתו פחותה ממעלי הגרה שהם מזוככים יותר, אבל כיון שהמעשה שהוא העיקר הוא כדבעי, ולעתיד לבוא עתיד גם ליטהר (מעלת הבירור והזיכוך) אזי יהיה בשלמות (משא"כ זה שמזוכך יותר אבל חסר אצלו מעלת המעשה שהוא העיקר).

מה כל זה אומר בתכל'ס? ילדים צריכים לשמוע את המלים "ככה הקב"ה ציווה!". מרוב רצון להיות הגיוניים ולשכנע, שוכחים לפעמים את העיקרון ה'יהודאי' שעליו עומד הכל: יהודי הוא מי שמודה למציאות ה', וכל השאר הם לא יותר מתבלינים כדי למתק את העשייה. חיים בצורה כזו מביאים במהרה לגילוי "ודוד עבדי מלך עליהם לעולם" בגאולה השלמה בקרוב ממש.

השארת תגובה