בבגדי שבת ומאור פנים – 'קבלת שבת' במחנה יהודה

גלה הבנה וכאב – כך תשכנע יותר | יציאה מדמיונות | גישה מכבדת ובניה נכונה | לכל זמן ועת | הכח לעמוד בנסיונות | יצירתיות בחינוך | להחצין את הכאב

הרב זמיר כהן
הרב זמיר כהן
כל מה שאתה זקוק לו באינטרנט

בפרק זה יוצגו סיפורים אמיתיים שהתרחשו, ובסוף כל מעשה – מוסר ההשכל שיש להפיק ממנו בחינוך ילדים.

גלה הבנה וכאב – כך תשכנע יותר

סיפרו לצדיק הירושלמי הרב אריה לוין זצ"ל על פרצה חמורה בקדושת השבת בירושלים. אחד מבעלי החנויות בשוק מחנה יהודה משאיר את חנותו פתוחה שעות אחדות לאחר כניסת השבת, ובהיותו החנות היחידה הפתוחה בשעות אלה הולכים ומתרבים הקונים שאינם שומרי שבת משבוע לשבוע. פניות נזעמות רבות לבעל החנות מהלקוחות שומרי השבת, על שהוא עושה מעשה שלא ייעשה, והדבר עלול לגרום לבעלי חנויות אחרות ללכת בעקבותיו, נתקלו באטימות מוחלטת.

ביום שישי שבאותו שבוע, עם הישמע הצפירה המכריזה על השבת המתקרבת, נראה הרב הלבוש בבגדי שבת מתקרב לחנות כשפניו מאירות כדרכו. הוא נעמד בפתח החנות, והחל מברך את הנכנסים והיוצאים בברכת "שבת שלום" לבבית כשחיוכו הרגיל על פניו.

המתקרבים לחנות חשו שלא בנח להיכנס, והנמצאים בפנים חשו שלא בנח לצאת. מי שבכל זאת נכנס ויצא עשה זאת בתחושת אי נעימות גדולה. כולם הכירו את הצדיק הירושלמי, ונוכחותו הקורנת בכניסת השבת עשתה רושם על כולם.

בעל החנות שראה את מבוכת לקוחותיו, ניגש לרב ושאל: "מה הרב רוצה?"

"כסא, אם אפשר", השיב הרב.

האיש הגיש כסא, והרב הזקן והנערץ התיישב.

כעת המבוכה גדלה.

הוא ניגש אל הרב ושאל שוב: "מה הרב צריך כאן?"

והרב אריה לוין השיב במבט אוהב, בקול רך, ובחיוך כאוב: "אמרו לי שיש כאן בשוק חנות שנשארת פתוחה בשבת, ובאתי לנסות להבין למה. לפי מה שאני מתרשם ממה שאני רואה כאן בחנות, אינך מחפש להתעשר, אלא רק יש לך צורך אמיתי בהגדלת ההכנסה החודשית. אני רואה כמה זה חשוב בשבילך ומבין את הצורך, אבל רק רציתי להגיד לך, שבכל זאת, השבת חשובה יותר…"

היהודי עמד מול הרב והשפיל את עיניו שהחלו לדמוע: "רבי, כל מילה שאמרת, אמת. יש לי ילדה קטנה חולה בבית והטיפול יקר. לא היתה לי ברירה. אנשים באו לכאן וצעקו עלי מבלי להבין את מה שעובר עלי. לא התייחסתי אליהם. אני עובד קשה בשבילה. אבל אני מבטיח לרב. זו השבת האחרונה שאני משאיר את החנות פתוחה באיחור".

מסקנה:

גילוי הבנה למניעים של הטועה, באמצעות העברת מסר שתוכנו: "אין לי ספק שאינך אדם רע. אני מבין שאתה חש אילוץ לעשות זאת ואינך אשם, אבל בכל זאת…" כשהדברים נאמרים באהבה ובנועם, מוביל את הטועה לחישוב מסלול מחדש, ומסיר את התנגדותו לחדול מהמעשה הרע.

ומה שפעל לפוגג את ההתנגדות אצל מחלל השבת, יפעל בחינוך ילדים לפוגג התנגדויות לחדול מהתנהגות שאינה הולמת, ובפרט בגיל ההתבגרות.

ילד הנוכח לראות שההורה או המחנך מגלה הבנה לצרכיו ולמשאלות ליבו, וגם אוהבו. הוא כאוב מההכרח שלא לבצע את משאלת הלב שהילד כה משתוקק אליה, או מההכרח לדרוש מהילד לבצע מטלה שאינו אוהב לעשותה, אבל בכל זאת מדריך אותו בנועם אל הטוב והנכון, הרי ילד זה נפתח לבו לקבל את ההדרכה מבלי להתמרד ומבלי לחוש ריחוק ממי שאינו עושה את רצונו או דורש ממנו לשנות את הרגליו.

יציאה מדמיונות

נער עדין כבן חמש עשרה החל לראות בדמיונו יצורים מפחידים שהוא קרא להם 'שדים'. הוא טען בבהלה שהם באים אליו ומאיימים עליו, וניסיונות הוריו וכל מכריו לשכנעו שהכל דמיון, ושאין שדים בארץ ישראל, ואין לו ממה לפחד כי ה' אתו, עלו בתוהו. לדבריו כאשר הם באים, הם ממש קיימים מולו במציאות ועלולים בכל רגע לפגוע בו.

נגשו הוריו במר ייאושם עם הנער למורם ורבם האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום".

הרב ביקש מהנער שיספר לו מה הוא רואה, האזין בפנים רציניות ובקשב רב לדבריו, כשהוא מתעניין מפעם לפעם בפרטי הסיפורים, מהנהן בראשו להסכמה ומגיב בהבנה. לבסוף הוא שאל: "שמת לב אם יש להם חגורה?"

"כן", השיב הנער בבטחה. "ראיתי בבירור שיש להם חגורה".

אמר לו האדמו"ר: "הקשב טוב לדברי. אני יכול לטפל בהם. מהיום בכל פעם שיבוא לפניך יצור כזה, החזק אותו מיד בחגורה, משוך אותו והבא אותו אלי!".

הנער הבטיח לעשות זאת, ומאז הפסיק להתלונן על שדים.

התברר, שכאשר ראה אותם בדמיונו והושיט מיד את ידו לתופסם ולהביאם לאדמו"ר, הוא גילה כי אין לו במי להחזיק… וכך הם נעלמו מדמיונותיו.

מסקנה:

לעיתים ילד ובעיקר נער שוגה בדמיונות הבל. הוא מבקש מהוריו אישור לעזוב את הלימודים כדי להרוויח כסף ולחסוך למען עתידו, או מבקש מהם שיקנו לו בעל חיים שבדרך כלל ניתן לראותו רק בגן החיות, או כלי נגינה יקר ערך שהתלהב ממנו לאחרונה. להורים ברור שמדובר בטעות ואפילו בשטות מוחלטת.

אולם, אם במקום לזלזל בדברי הילד ולבטל את שאיפותיו, יגלו תחילה הזדהות עם דבריו, הבנה לשאיפותיו, ויעניקו לו את התחושה הברורה כי הם נותנים בו אמון וסומכים עליו שהוא יודע את אשר לפניו, ובמהלך השיחה יתנו לו כלים להיווכח בעצמו (כבר בעת השיחה או אפילו אחר כך) בטעות או בחוסר ההיגיון שבדבריו, רבים הסיכויים שהבעיה תיפטר מאליה, מבלי להיכנס להתנגשויות.

כך למשל, יצדיקו אותו עד כמה הוא נבון וחכם החושב על עתידו ורוצה לחסוך כסף, שהרי "זה חשוב שיהיה לך בית משלך כשתהיה נשוי, במקום לגור בשכירות. ואיזהו חכם הרואה את הנולד. אבל בוא נבדוק יחד האם יהיה מעשי ונכון לעזוב את הלימודים, או שמא אדרבה, כאשר תלמד ותחכים יהיה לך שפע כלכלי גדול יותר, הן מצד השכלתך והן מצד עזרת ההורים משני הצדדים, בעוד שאם תעזוב את הלימודים בגיל הנערות ותלך לסדר מוצרים במדפי החנויות, לא תרוויח הרבה ואין בזה שום עתיד. וגם תיאלץ להתחתן עם מי שגם היא תהיה ברמה נמוכה מכל הבחינות".

תובנה עצמית העולה מאליה בלב הנער בזכות הכוונתם, תועיל פי כמה וכמה מהתנגדות נמרצת לדבריו ומביטול רצונותיו.

ולנער המבקש במלוא הרצינות בעל חיים נדיר, במקום לומר "מהיכן הרעיון המטופש הזה??" יאמרו לו: "דווקא יהיה נחמד מאד אם יהיה לנו בעל חיים כזה. יהיה מעניין, וגם האחיינים ייהנו ממנו, רק שיש לשקול היכן הוא ילון, ומי ינקה את מקום מגוריו, ובכלל, צריך לבדוק מה המחיר שידרשו עבורו. תן לי לחשוב על זה…".

לאחר גילוי הזדהות עם רצון הילד במקביל לציון הקשיים וההתמודדויות שבמילוי בקשתו, יתכן שהוא כבר לא יעלה את הרעיון, ואם יעלה, יהיה קל יותר לומר לו: "חשבתי על זה, אבל לא נראה שבמהלך התקופה הקרובה זה יהיה מעשי".

מילים דומות ייאמרו לנער המבקש כלי נגינה יקר, בעוד ההורים יודעים שמדובר בהתלהבות חולפת. ובמקרים מסוימים, אפילו ייגשו עם הילד לחנות כלי נגינה, או כאשר עוברים בסביבת חנות כזו יאמר ההורה לילד: "בא ניכנס ונראה במה מדובר, ומה המחיר שכתוב עליו". בסיום הסיור יאמר ההורה ברוגע ובטון אוהב ומתחשב: "זה כלי מצוין אבל יקר. אולי במקומות אחרים ניתן למצוא זול יותר. במחיר הזה לא נראה לי שנקנה בתקופה הקרובה".

כך מגיעים ההורים לתוצאה הרצויה מבחינתם, מבלי להיכנס להתנגשויות עם הילד, ומבלי ליצור אצלו סיבה להתמרד.

גישה מכבדת ובניה נכונה

מעשה בראש ישיבה שהגיע עם נער הלומד בישיבתו למעונו של ראש ישיבת "פורת יוסף", הרב יהודה צדקה זצ"ל, להתייעצות באשר לעתידו של הילד.

האורח סיפר לרב כי איננו יודע מה לעשות עם תלמיד זה. הוא אינו קם בבוקר בזמן, יוצר אווירת רפיון גם אצל חבריו, וכל תוכחות המוסר והניסיונות להעירו עולים בתוהו.

מיותר לציין, שאותו תלמיד עמד בוש ונכלם מהמעמד המביך.

להפתעת הרב ותלמידו, מילותיו הראשונות של הרב יהודה צדקה היו: "מה אתה רוצה ממנו בגיל הזה? גם אני כשהייתי בגילו התקשיתי לקום!"

הדברים יצאו מפי הרב, ופני התלמיד אורו. כבודו האבוד חזר אליו.

רק לאחר שראה הרב צדקה זצ"ל שהתלמיד נרגע מעלבונו וממבוכתו, פנה אליו ואמר לו: "בוא ושב לצידי".

לאחר שהתיישב פתח הרב בשיחה במתק לשונו כדבר איש אל רעהו: "באיזו שעה אתה רגיל לקום?"

"בתשע. קשה לי לקום מוקדם יותר", השיב התלמיד כמתנצל.

אל תתחיל לקום בשבע. יהיה לך קשה לקפוץ גבוה מדי. בכל השבוע הקרוב, תקדים לקום רק בחצי שעה. לאחר שתראה שהתרגלת לקום בשעה הזו, תנסה להקדים בעוד עשרים דקות, וכן הלאה עד שתקום בזמן הנדרש. ובמקביל, כבר מהערב תתחיל להרגיל את עצמך לישון מוקדם יותר, כדי שיהיו לך די שעות שינה".

התלמיד חייך בהבנה והנהן בהסכמה.

הוא יצא מהפגישה מעודד ונמרץ, וכפי שהעיד ראש הישיבה שהביאו אל הרב, לאחר פרק זמן לא ארוך החל אותו תלמיד לקום בזמן ככל חבריו, וסדר יומו נעשה בריא וטוב.

מסקנה:

  • השתתפות המחנך בקשיים שעובר הילד בהתמודדות עם הניסיון הקשה עבורו, יוצרת בליבו תחושת שותפות עם המחנך, ופתיחות לשמוע ולקבל.

השתתפות כזו יוצרת בלב הילד את התובנה: "הוא מבין בדיוק מה עובר עלי וכמה קשה לי. כדאי לי, אם כן, לשמוע מה בפיו. בפרט שגם הוא עבר כשהיה בגילי, התמודדות דומה לשלי.

  • לא די בהטפת מוסר אודות חשיבות והכרח הצורך להשתנות לטובה, אלא יש להעניק לילד הדרכה מעשית ברת יישום לעליה בשלבים. שאם לא כן, הילד יכול להסכים לכל מילה, אך אין לו כלים כיצד לצאת ממצבו העגום. פתרון אמיתי ניתן להשיג רק באמצעות מתן סולם לעליה בשלבים. דבר היוצר בלב הילד תקוה להצלחה, מעודד מוטיבציה לפעול, ומעניק לו כלי שימושי לעבודה מעשית.

לכל זמן ועת

בסלון ביתו של אדוני אבי ומורי הרב אליעזר כהן שליט"א, תלויות תמונות הסבים מצד האב ומצד האם, ועוד תמונה אחת ויחידה של אדם מבוגר בעל עיניים חודרות וזקן לבן. זוהי תמונתו של הרב שלמה עבו זצ"ל, מי שהיה מלמד בתלמוד תורה "בני ציון" בירושלים, לפני כשבעים שנה.

גדלנו בבית עם התמונה ולא שאלנו שאלות. כולם ידעו שאבא מעריץ את הרב הזה, שנפטר ללא ילדים, וכל תלמידיו מרגישים בבירור, מבלי שאיש ידבר עמהם על כך, כי הם בניו.

מה היה סודו של המלמד הנערץ עד כדי שתלמידיו שומרים על תמונתו בסלון ביתם לזיכרון עולם?

כך מספר אבא שליט"א: "כאשר היה הרב שלמה עבו זצ"ל נכנס בבקר לחצר בית הספר, הייתה החצר הומה תלמידים משחקים. אך כאשר הייתה נראית דמותו המכובדת, היה העולם לפתע כמו עומד מלכת. הכל היו עוצרים את משחקיהם והמולתם, עד שנדמה היה שגם מי שהרים את רגלו לרוץ, היה מקפיאה באוויר… רק כאשר המלמד הנערץ היה נכנס לכיתתו, חזר המקום לשאון רעשו והמולתו.

ובשיעור, יראת כבוד הייתה שוררת באוויר. מי יהין להפריע או לפצות פה ללא רשות מהרב? שלווה ורצינות שרו על פניו, במקביל לכבוד שהיה מכבד כל תלמיד באשר הוא. ואלה, יחד עם החביבות והאהבה שהיו בוקעים מעיניו, יצרו בלב תלמידיו כבוד, אהבה והערצה אין סופיים כלפיו.

ולמרבה הפלא, מיד עם הישמע הצלצול המכריז על ההפסקה, היה הרב הופך לאדם אחר. חיוכו הלבבי כבש את לב תלמידיו. הוא היה נשאר במקומו יושב בכיסאו כשהם מסובבים אותו ומשתפים אותו בסיפוריהם: "מורי, אתמול…" והוא מקשיב ומהנהן בראשו בחיבה, מגלה הבנה צובט אל לחיו בחיבה, מגיב בכמה מילות הבנה ועידוד, ועובר להקשיב לתלמיד הבא המצפה לתורו לשתף את המורה האהוב והנערץ באשר עבר עליו רק אתמול.

כך כל תלמיד הרגיש כבן יחיד אהוב, שאין למורה הדגול שום דבר בחייו מלבד חוויות האתמול שעברו על תלמידו.

ובהישמע האות לתחילת השיעור הבא, פניו לבשו ארשת רצינות, וכולם ידעו כי בשעת הלימוד, לומדים".

הייפלא אפוא שכל תלמידיו חשים עד היום כבניו?

יצוין, שגם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהיה מתלמידיו בתלמוד תורה, היה מצינו לשבח עצום בגעגועים ובערגה רבה.

מסקנה:

כדי להשיג משמעת כיתתית, אין צורך בצעקות ובאיומי ענישה.

גישה נכונה, של מלמד המכבד בלבו באמת את תלמידיו, מתעניין בכנות ובאהבה בשלומם, ומאזין להם מתוך גילויי הבנה וחיבה, תיצור הדדיות נכונה מצד התלמידים לקבלת סמכותו של המורה.

בדרך זו הוא יגלה לפתע תלמידים המכבדים אותו כפל כפליים, ומבצעים את הוראותיו מתוך הערצה.

הכח לעמוד בנסיונות

מסופר על בחור בן עניים שחפץ בכל מאודו להתקבל לישיבת "גרודנא" בראשות הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, מגדולי הדור בליטא. הבחור שהיה בן עניים, נאלץ להיטלטל בדרכים במשך שבועות אחדים, עד שהגיע במסירות נפש לישיבה.

בהגיעו לביתו של ראש הישיבה להיבחן לשם קבלתו לישיבה, פתח לו הרב את הדלת, הכניסו בחביבות אל הבית, שאלו לשמו ולמקום מגוריו, וכששמע שרצונו להתקבל לישיבה, אמר לו: "אם כן, ברצוני לשאול אותך שתי שאלות".

הבחור נדרך לקראת מבחן הקבלה.

"שאלה ראשונה", שאל הרב, "מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה ומזינה?"

הבחור המופתע מהשאלה, הוכה בתדהמה קלה, ומיד התעשת והשיב: "לפני כשלושה שבועות".

"אינני מומחה בבישול", אמר הרב, "והרבנית אינה נמצאת בעיר, תיאלץ אפוא להסתפק במה שהנני יודע לבשל". וכך ראש הישיבה, הזקן והנערץ, קם והכין עבור הבחור ארוחה דשנה ומשביעה.

בסיום הארוחה, אמר הרב לבחור: "כעת ניגש לשאלה השנייה: מתי ישנת בפעם האחרונה במיטה?"

"איני זוכר", השיב הבחור המופתע.

מיד ניגש ראש הישיבה לחדר הפנימי, סידר כרית ושמיכה, והזמינו לישון.

הבחור שהיה כה עייף מטורח הדרך, לא התנגד לשינה רגועה ובריאה. רק בבוקר שם לב כי מיטה זו הייתה מיטתו של ראש הישיבה בעצמו…

אחר תפילת שחרית בישיבה, קרא ראש הישיבה לבחור ואמר לו: "התאמצת רבות כדי להגיע, עברת את המבחן בהצלחה, התקבלת לישיבה!"

לימים, סיפר בעל המעשה, כי עברו עליו תלאות רבות בשואה ושאר ניסיונות קשים אך "שתי השאלות ששאל אותי הגר"ש שקופ במבחן הקבלה לישיבה – הם אלו ששמרו אותי להישאר יהודי!…"

מסקנה:

מסרים של אהבה אין סופית שמקבל הנער בצעירותו, אם רק נשכיל להעניקם לו, יונצחו בלבו לעד וייצקו בקרבו כוחות אדירים שיאפשרו לו לעמוד בכל הניסיונות העתידיים.

יצירתיות בחינוך 1

אחד התושבים המתגוררים בסמוך לישיבת "אור ישראל" בפתח-תקוה, סיפר בזעזוע לראש הישיבה, הרב הצדיק הרב יעקב ניימן זצ"ל, שבחור מישיבתו יוצא מידי שבוע לצפות בסרט במקום פלוני, ונקב בשם הבחור.

בירר הרב היכן נמצא אותו מקום, ובאיזה יום ושעה נוהג הבחור לצאת לשם, ובשעה המתאימה יצא הרב וצעד באותו רחוב כאילו לתומו.

כשפגש אותו הבחור, חוורו פניו. אך הרב עשה עצמו כאילו אינו חושד במאומה באשר למעשיו של הבחור, ורק במקרה פגש אותו ברחוב זה. הוא פתח בשלום בפנים מאירות, ומיד הוסיף: "קריר הערב ואתה לבוש רק בחולצה. אני לבוש היטב. קח את מעילי". ומיד פשט את מעילו, הניחו על כתפי הבחור, והמשיך בדרכו בשלווה.

לימים, סיפר הבחור, כי בכל שעת הצפייה באותו הערב, חימם מעיל הרב את לבו, כשהוא נרגש ואינו מרוכז כלל בסרט.

לא פלא שהייתה זו הפעם האחרונה בחייו שביקר במקום מסוג זה.

מסקנה:

כדי לקצור הצלחה חינוכית, יש לחשוב לעיתים על רעיונות חדשים ויצירתיים, אשר יגרמו למסר החינוכי הנדרש להיכנס ללבו של הנער, ולהובילו אל היעד הטוב שבו אנו רוצים לראותו.

הכלל המנחה הוא: מסר חינוכי המועבר באופן מחושב ומושכל, כשהוא משולב בחום ואהבה, יחדור אל הלב ויועיל הרבה יותר מהעברת מסר חינוכי המשולב בגערה ונזיפה.

יצירתיות בחינוך 2

כשנודע לרבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שבחור כשרוני מישיבתו איבד טעם בלימוד, פנה אליו ואמר לו: "מחר עלי להגיע לחזון איש להתייעצות. זו הזדמנות שתצטרף אלי לקבל ברכה מגדול הדור".

כצפוי, הבחור התרגש ושמח מהזכות הגדולה שנפלה בחלקו, ומיד הגיב בהסכמה נלהבת. ואז הנמיך הרב את קולו במעט ואמר לאט כמהרהר: "רק שמן הסתם, הרב ישאל אותך מה אתם לומדים בישיבה, ואולי גם ידבר אתך בלימוד". ואז הגביה שוב את קולו ואמר בהחלטיות: "אני מציע שנלמד היום יחד אחר הצהריים, כדי שתהיה מונח היטב בסוגיה".

כך מצא הבחור את עצמו לומד עם הרב גלינסקי שלוש שעות ברציפות בשמחה ובמרץ, שבסיומן הוא קם מלא סיפוק מעמלו ובהירות הסוגיה. הביקור למחרת אצל החזון איש היה הפתיח להשקעה ועליה מחודשת בלימוד, עד היותו לימים ר"מ חשוב באחת הישיבות הטובות.

מסקנה:

כדי לסייע לתלמיד להסכים ולאשר קבלת עזרה, יש למצוא דרך לשמור על כבודו. אילו היה הרב מציע לבחור ללמוד אתו את הסוגיה ללא סיבת הביקור אצל החזון איש, היה הבחור ניגש ללימוד המשותף בתחושה: "כל כך ירדתי בלימוד ואני כה לא מוצלח, עד כדי כך שהרב מוכן להקדיש מזמנו כדי לעזור לתלמיד חלש כמוני". לימוד כזה, כמעט שלא היה מניב פירות.

להחצין את הכאב

מסופר על אדם שבנו למד בבית-ספר שאינו תורני, בעקבות התנגדותה הנחרצת של אשתו. בצר לו פנה אל הרב יהודה צדקה זצ"ל ושאלו: "האם עלי להעביר את בני לחינוך תורני על אף שהדבר יפגע בשלום ביתי?"

שאלו הרב: "האם שגרת חייך היא כמו תמיד, אתה אוכל ושותה וישן כרגיל?"

משהשיב בחיוב, התפלא הרב ואמר לו: "כיצד אפשר להתנהל כרגיל, כשבכל יום בנך מקבל מסרים הנוגדים את אורח החיים היהודי, ומי יודע מה ייצא ממנו לבסוף?!" יעץ לו הרב לשוב לביתו ולהתאבל על מצבו.

שב האיש לביתו, הסתגר כאבל, חדל מלחייך, ומיעט באכילה.

מששאלה אשתו מה קרה לו ומה פשר עצבותו העמוקה, השיב לה: "אינני רוצה לריב אתך. אבל כל עוד בני אינו לומד בחינוך תורני אינני מסוגל להמשיך בשגרת החיים".

מששמעה זאת אשתו וראתה עד כמה צערו גדול, הבינה את חשיבות הדבר בעיני בעלה, וניאותה להסכים להעביר את הבן לחינוך תורני.

מסקנה:

כדי לשכנע את הזולת בעל, אשה או ילד, במשקל הגדול של דבר מה בעינינו ובצער העמוק שנגרם לנו עקב התנהלותו השגויה, החצנת הכאב תועיל במקרים רבים הרבה יותר מהתרסה. התרסה גוררת מריבות והתבצרות כל צד בעמדתו, בעוד הבעת כאב מעוררת את הזולת להזדהות ולהתחשבות.

להמחיש את המסר

מסופר על הרב יוסף שהרבאני זצ"ל, שהיה משמש כמחנך בתלמוד תורה "בני ציון", בימים בהם היו פיתויים רבים לתלמידים לעזוב את לימוד התורה בסיום שנות הלימודים בבית הספר היסודי, ולעבור למסגרת "נוער עובד". למצב זה תרם העוני הרב ששרר בבית ההורים, במקביל לאווירה הכללית חסרת ההערכה ללומדי תורה, ולחלומם של התלמידים להתעשר. למרבה הצער, רוב ככל העוברים ל"נוער העובד" פרשו לחלוטין מדרך התורה.

באחד הימים הופיע הרב זצ"ל בכיתה ח' ובידו ספר הרמב"ם, הוא פתח את הספר והקריא לפני התלמידים מלשונו של הרמב"ם (הלכות תלמוד-תורה פ"ג ה"א): "בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות וכו'. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר (משלי ח, טו): 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ'. הא למדת שכתר תורה גדול משניהם".

לאחר הקראת דברי הרמב"ם, פנה הרב לתלמידים ואמר: "תלמידים יקרים, מה יהיה הדין באדם שמטייל על שפת הים ורואה לתדהמתו שני אנשים טובעים, האחד מלך והשני תלמיד-חכם, אך ביכולתו להציל רק את אחד מהם, את מי עליו להציל קודם?"

מיד הכריזו כולם בביטחון: "את המלך!".

אולם למרבה הפתעת התלמידים, השיב להם הרב כי על פי ההלכה עליו להציל את התלמיד-חכם. כמבואר בגמרא במסכת הוריות (יג ע"א), שתלמיד חכם קודם בהצלת חייו אפילו למלך ישראל.

מכאן עבר הרב להרחיב ולבאר את מעלת התורה וקדושתה, שוחח על ערך לומדיה, ועל הזכות הנפלאה שניתנה להם להגות בתורה הקדושה. מילים יקרות אלו חדרו לנפש התלמידים הצעירים, והביאו את רובם להישאר בחיק עולם התורה מבלי ללכת שולל אחר הפיתויים השונים.

מסקנה:

בחינוך, לא די בהעברת מסר יבש. כדי שהדברים יכנסו ללב הילד, ולא רק ייאמרו על ידי המבוגר, יש להחיות את הדברים ולעשותם מוחשיים ומעניינים. לשם כך יש לפתוח במה שיעורר את סקרנות התלמידים, ויגרום להם להקשיב היטב למכלול הדברים הנאמרים, להזדהות ולהתפעלות מהמסר. רק כך יפנימו את הערכים החינוכיים בליבם לכל ימי חייהם.

השארת תגובה