"ותחי רוח יעקב ויפג לבו"

נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
נואם הכבוד הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

כשבאים בני יעקב לאביהם ומספרים לו: "עוד יוסף חי" נאמר: "כי לא האמין להם" (בראשית מה, כ"ו). רוחו שבה אליו רק לאחר שרואה את העגלות ששלח יוסף. והשאלה הנשאלת וכי יעקב אבינו חשד בבניו לאחר כ"ב שנים של אבל וצער נורא שבניו שהם מהתלים בו חלילה, ומנסים לשקרו כשאומרים: "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", ודאי שלא! א"כ מדוע רק לאחר שראה את העגלות האמין להם?

הסבר על כך ניתן לבאר על פי המשל הבא: אבא ואמא שלחו את בנם למדינה רחוקה למצוא את מזלו בפרנסה, והיו דואגים מאד אולי נטה הבן מהדרך הישרה כיוון שאינו מצוי תחת השגחתם. הבן הצליח מאוד בעסקיו אולם לא ידעו האם נשאר נאמן לדרכי הוריו. כעבור זמן גברה השתוקקות הבן להוריו . הבן לא הסס ושלח להם בקשה מלאת רגש שיבואו לדור במדינתו, וגם צירף למכתבו הוצאות הנסיעה. כשקיבלו ההורים את המכתב שמחו שמחה כפולה – גשמית ורוחנית. כי מתוך זה שצירף הוצאות הנסיעה , ידעו לא רק על הצלחת עסקיו אלא גם שלא נטה מדרך הישר ואינו מתבייש שיבואו אצלו ויראו התנהגותו. כך שהוצאות הנסיעה ששלח היו לסימן מובהק שהוא עומד במצבו הרוחני כבעת שנפרד מהם.

הנמשל: אלמלא יוסף שלח את העגלות להביא את יעקב, יכל יעקב לחשוב שמצבו הגשמי בכי טוב, אבל מי יודע איך מצבו הרוחני. העגלות הוכיחו שחלילה לו לחשוב כך, ושגם מצבו הרוחני של יוסף ראוי הוא. כי אם לא היה כך, הרי שיוסף לא היה שולח לו "עגלות" לרדת למצרים אלא היה שולח אוכל ליעקב לארץ כנען ולא משכנע לגור לידו. על כן בראותם את העגלות:  "ותחי רוח יעקב" מההיבט הרוחני, וכמו שמפרש רש"י ששרתה עליו שכינה שפרשה ממנו.

חז"ל פירשו שהעגלות היו גם סימן לפרשה שיעקב ויוסף עסקו בה טרם נפרדו. מדוע סיבב הקב"ה שיעקב ויוסף נפרדו דוקא בהיותם עסוקים בפרשה עגלה ערופה ?

בפרשת עגלה ערופה נאמר: "כי ימצא חלל באדמה … נופל בשדה לא נודע מי הכהו , והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר…". וצריך להבין מדוע דווקא העיר הקרובה אל החלל צריכה להביא "עגלה ערופה" לכפר על הרצח, הרי יתכן שהרוצח שהרג את הנופל בשדה הוא מעיר רחוקה ואינו קשור כלל לעיר הקרובה?

רעיון נשגב כתב  "האבן עזרא": שה' ציווה לעשות כן לעיר הקרובה, כי לולא עשו עבירה שעשו בני העיר וכדומה לה , לא היה נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם. ומחשבות ה' עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו.  כלומר שהתורה מלמדת בזה, כי מה שקרה אסון נורא זה סמוך לעיר , הוא תוצאה מאיזה מעשה עבירה שעשו בני העיר, גם אם ח"ו לא היה זה איש מעירם. בבחינת :"שכר עבירה עבירה",  ו"עבירה גוררת עבירה". ולכן התיקון ע"ז הוא שיעשו הישר בעיני ה' , כי אז יזכו לשמירה מאירועים חמורים אלו על ידי "שכר מצווה מצווה". וזהו פירוש הפסוק "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'".

רבו של רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל שאנו מציינים השבוע סיום הש"ס בכל רחבי העולם – פרי יוזמתו, היה כ"ק האדמו"ר מטשורטקוב זצ"ל וטבעי הדבר שהוא היה אורח הכבוד בחנוכת ישיבת 'חכמי לובלין'. בעת חנוכת בנין הישיבה אמר הרבי לנדיב שתרם את בנין הישיבה: "אני לא מקנא בך על המצווה שאתה מקיים עכשיו, שהרי בעת הזו הנכם זוכים לכבוד והערצה רבה. אך אנו יודעים הרי ש'מצווה גוררת מצווה' (אבות פ'ד מ'ב), ועל כן אני מקנא במצווה הקודמת שעשית בצנעה, עליה אנחנו לא יודעים, שהיא הביאה לך את זכות המצווה הזו – לבנות את בית המדרש!".

עניין זה עונה לנו מדוע סיבב הקב"ה בשעה שנפרד יעקב מיוסף שיעסקו דווקא בפרשת עגלה ערופה. היא באה כדי לחזק את יוסף שיזכור תמיד מה שנאמר בפרשת עגלה ערופה , שעיר הקרובה אל החלל צריכה כפרה משום שעברו שם איזה עבירה שגרמה לרצח הזה. ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם ההתנהגות של עיר היתה בצדק וביושר , כי אז אי אפשר שיצא מכשול מהעיר הזאת.

מזה מקבל יוסף הצדיק חיזוק עצום. שמכיוון שאביו הקדוש והטהור יעקב שלחו בשליחות אל אחיו ומבקשו: "לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיביני דבר", אם כן אי אפשר שיקרה לו דבר רע , שהרי מאדם צדיק וישר כמו בחיר האבות אי אפשר שיגרם דבר רע כפי שנלמד מפרשת עגלה ערופה. ואכן בכך חיזק יוסף את עצמו כל הכ"ב שנים במצרים, בזוכרו את הלקח הנשגב שנלמד מפרשת עגלה ערופה.

זה מה שכוונו חז"ל על הפסוק: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם", ופירשו שיוסף הזכיר ליעקב שעסקו בפרשת עגלה ערופה. שהרי האחים אמרו ליעקב "עוד יוסף חי" – והתכוונו בזה שהוא עדיין עומד בקדושתו בבחינת חי, ואינו בכלל רשעים אשר בחייהם קרויים מתים. "וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" – כוונתם שהוא מושל ביצרו למרות היותו שנים כה ארוכות בארץ מצרים. ועל זה אומר הכתוב: "ויפג ליבו כי לא האמין להם" שלא האמין איך יוסף שהיה הרבה שנים לבד במצרים והוא עומד בקדושתו.

כדי לחזק את רוחו של יעקב אבינו שיאמין שעמד בקדושתו, שלח יוסף להזכיר ליעקב שעסקו בפרשת עגלה ערופה כשנפרדו זה מזה. כשמפרשה זו אנו לומדים שאם לא חטאו בעיר אי אפשר שיקרה שם אסון. ובכך רמז יוסף ליעקב שהוא באמת צדיק גמור ולא חטא מעולם, כי אי אפשר שיצא מכשול מתחת ידי יעקב שעל ידי שליחותו יבוא יוסף לידי חטא ח"ו.

כפי שאכן מעיד הכתוב: וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם", שהבין מה שרמז לו יוסף, שאין דבר רע יוצא ממצוות כיבוד אב ומשליחותו של צדיק ובזכות כך עומד בצדקתו. כמו שאכן היה, שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלום לחזקו כדי שיוכל לעמוד בקדושתו.

השארת תגובה