חנוכה בסיביליה

הרב עידו וובר
הרב עידו וובר

הסיפור, שאנו עומדים לספר לכם כאן, מוביל אותנו אל הימים הטרגיים, בהם גורלה של יהדות ספרד, זמן קצר לפני הגרוש, היה נתון על כפות המאזנים. בימים אלה שלטה בספרד האינקביזיציה הנוצרית העקובה מדם, שפעלה בהנהגתו של שונא ישראל טורקוומדה.

תפקידה של האינקביזיציה היה, כידוע, לחקור ולדרוש אחרי אנשים שנאמנותם הנוצרית היתה מוטלת בספק.

לרשות האינקביזיציה עמד כח בלי מוגבל, סוכניה ומרגליה היו פזורים בכל הארץ, כמו גם בארצות נוצריות שכנות. במיוחד התמסרה האינקביזיציה בלעקוב אחרי אנוסים יהודיים, שהעמידו פני נוצרים, אולם בסתר לבם שמרו את יסודות היהדות. הללו לא יכלו לעמוד בלחץ הפוגרומים והשחיטות, שהיו מנת חלקם של היהודים מצד האוכלוסיה הנוצרית, והרגישו עצמם נאלצים לקבל את האמונה הנוצרית, לפחות למראית העין. על פי רוב היו אלה יהודים מהעמדות העליונים העשירים ובעלי ההשכלה, שתפשו משרות חשובות בממשלה ובחברה הכללית. היו אלה סוחרים, חרשתנים, בנקאים וכו'. רבים מהם שמרו, כאמור, את מצוות היהדות בסתר וזו היתה עילה לאינקביזיציה "לטפל" בהם, להחרים את רכושם ולענות אותם עינויי גוף קשים.

אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה, היה ברוך מנדוזה, סוחר עשיר שניהל עסקים בהקף רחב וספינותיו הובילו סחורות לארצות רחוקות. טורקוומדה שם עין זה מזמן על "נוצרי" חדש זה ושיפשף את ידיו בהנאה, כאשר חשב על הרכוש הגדול שיפול בחלקה של הכנסיה כאשר יצליח לתפוש אנוס זה באיזו "עברה" שהיא. האינקביזיציה לא נזקקה להוכחות מרובות. די היה בעדותה על משרתת, כי בבית אדוניה מחליפים כל יום ששי כלי מיטה לכבוד שבת. אולם לצערו הרב של האינקביזטור הגדול, לא הצליחו סוכניו החשאים, אותם הוא שתל בביתו של ברוך מנדוזה, לגלות שום "חטא". ברוך ואשתו ברוריה היו זהירים מאד ולא עוררו כל חשד שהם שומרים עדיין על זיקה כלשהי ליהדות. אולם טורקוומדה לא נואש. הוא קיווה שיבוא יום וברוך מנדוזה יפול ברשתו.

בביתו של ברוך מנדוזה גדלה ילדה יתומה, רחל שמה. היא היתה בתם של קרובי משפחה, אנוסים אף הם, כאשר רחל היתה תינוקת, פרצו סוכני האינקביזיציה לבית הוריה בלילה הראשון של פסח, שעה שהם ישבו ליד שולחן "הסדר" במרתף של ביתם. הוריה של רחל נספו במרתפי העינויים של האינקביזיציה, אחיה הגדול אפרים נמסר למנזר, וניתן לו שם ספרדי – פרננדז. במנזר הוא נתחנך לנצרות ומחנכיו עשו הכל כדי להשכיח מלבו את מוצאו היהודי וכדי לחנכו כנזיר לכל דבר. במרוצת השנים גדל ונהיה כומר ואף הצטרף לשורות האינקביזיציה וטורקוומדה תלה בו תקוות גדולות.

בהיותו צעיר לימים, שאל פרננדז לא אחת את מחנכיו הכמרים על אודות מוצאו והוריו. הם נהגו לספר לו, שהוא אסופי ושמצאו אותו בהיותו תינוק בפתחה של כנסיה. אולם פרננדז פקפק בכך ולבו אמר לו, כי מוצאו מהיהודים. אולם לא היתה לו כל הוכחה כדי לאמת השערה זו. עתה שנכנס לשרות האנקביזיציה נפתחו בפניו כל הדלתות והיתה לו גישה חופשית אל התיקים הסודיים של האנקביזיציה. הוא ניצל את ההזדמנות והחל מחפש ומחטט בספרים, כדי למצוא עקבות מוצאו.

פעם בערב אחד, כאשר פרננדז עלעל בין הדפים המצהיבים של ספרי הארכיון האינקביזיטורי, הוא גילה דו"ח שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. ולמרות שהשם מנדוזה היה שם די נפוץ בספרד ולא היתה לו כל משמעות מיוחדת לגבי הכומר הצעיר, מצא בכל זאת ענין רב במסמך והחל קורא בו בעיון. הדו"ח סיפר בפרטי פרטים על החשד שנפל על משפחת מנדוזה; כיצד התנפלו על ביתם סוכני האינקביזיציה, כיצד חקרו ודרשו אותם תוך הפעלת מכשירי ענוי משוכללים ביותר.

החוקרים עשו הכל, כדי לאלץ את האנוסים "להודות בפשע" וכן למסור שמות נוספים של אנשים ששומרים בסתר על חוקי היהדות, כמוהם. הדו"ח גם ציין, כי הנחקרים גילוי עקשנות רבה ולמרות הענויים הקשים, לא היו מוכנים למסור אף שם אחד, עד שמתו מהעינוים וגופותיהם נשרפו על מוקד פומבי. לבסוף ציין הדו"ח, כי קרוב משפחה של מנדוזה התיצב ובקש שימסרו לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלש, תאומים, אולם האינקביזיציה הסכימה למסור רק את הילדה, בעוד שהילד נמסר למנזר…

פרננדו קרא את המסמך, כשהוא מוכה בתדהמה. הפרטים המדויקים שהוקדשו לתאור העינויים, החליאו אותו וגרמו לו בחילה. עד כה לא תיאר לעצמו לאיזו אכזריות ושפלות יכולה ה"אהבה הנוצרית" להגיע. האפשרות שהללו שעונו למות ע"י האינקביזיציה, יכלו להיות ההורים שלו, שברה אותו לגמרי.

כל אותו לילה ישב פרננדז במשרדי הארכיון של האינקביזיציה ועיין וחזר ועיין במסמכים כמכושף. כאשר יצא מהבנין כבר האיר השחר והוא הסתובב ברחובות ללא מטרה, עד שנזכר, כי עליו להיות במשרד הראשי של האינקביזיציה בשעה עשר לפני הצהרים.

טורקומדה קיבל את פניו בחיוך ידידותי, אולם מעיניו החדות לא נעלמה חזותו הסוערה של הכומר הצעיר: "אתה חולה פרננדז? אתה נראה כאילו בלעת צפרדע, או שמא ראית שד בדרכך לכאן". פרננדז בקש להשיב לאינקביזיטור הראשי, כי אמנם נכון הוא רואה לנגד עיניו שדים בדמות בני אדם. אולם התאפק, ואמר כי עבר עליו לילה של נדודי שנה והוא אינו מרגיש בטוב.

"רק חוטאים אינם מסוגלים לישון" – העיר טרקומדה – "אולם אתה פרננדז הנך ירא שמים ואינך חוטא"!

"מי האיש שיכול לומר על עצמו, שהוא נקי מעוון!" – השיב פרננדז בנימה של עצב.

"אל תיפול ברוחך פרננדז. יש לי בשבילך תפקיד מצויין ואם תבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך, לא עושר ולא כבוד. שב איפוא, ושמע", טורקומדה מסר לכומר הצעיר את הפרטים הבאים: "זה זמן רב, שאנו חושדים באחת המשפחות העשירות ביותר של האנוסים בעיר. הבית שלהם הוא היפה ביותר בין הארמונות אשר על שפת הנהר. אני סומך עליך, שאתה כבר תמצא דרך כיצד לחדור לבית זה ולהוכיח את אשר צריך להוכיח. חלק העשירי מכל הרכוש יהיה שלך ואני אמנה אותך לתפקיד בכיר ביותר באינקביזיציה, אם רק תצליח במשימה…" ותוך כדי שהוא אומר זאת, קם טורקומדה ממקומו והחל פוסע בחדר, כשהוא מסביר לפרננדז בדברים רוויי שנאה, איזו הצלחה תהיה זאת לאנקביזיציה אם תצליח לשים יד על בנדיקט מנדוזה. פרננדז שמע כמוכה הלם את השם מנדוזה יוצא מפי האינקביזיטור הראשי, אך הוא שוב הצליח להשתלט על עצביו והעמיד פנים, כאילו שהוא שומע בדריכות את הנחיותיו של הרוצח.

"לך תישן פרננדז ולמחרת גש לעבודה במרץ!" – אמר טרקומדה, כאשר ליוה אותו עד הדלת.

במשך יום שלם התרוצצו במוחו של פרננדז מחשבות שונות, כיצד לפתור את הבעיה הסבוכה. לבסוף עיבד תכנית.

היה זה באמצע הלילה, כאשר פרננדז נגש לבית מנדוזה. הדלתות היו נעולות וחומה גבוהה הקיפה את הגינה. הבית היה נתון בחשכה מוחלטת, רק למעלה, מבעד לתריסים המוגפים של חדרי השינה, הסתנן החוצה אור קלוש.

לאט ובזהירות טפס פרננדז על החומה וקפץ לתוך הגינה. ליד קיר הבית מצא עץ גבוה, שאחד הענפים שלו צמח מעל למרפסת של הבית. הוא טיפס על העץ, קפץ על המרפסת ועמד רגע, כדי לנוח ולהשקיט את נשימתו הטרופה. לאחר מכן הוא ניסה לפתוח את הדלת המוליכה לחדר השינה, אך היא היתה נעולה. פרננדז, שלפני צאתו למבצע זה הצטייד "בכלים מכלים שונים" ממחסן מכשירי הפריצה והענויים של האנקביזיציה, שלף עתה מכיסו "מפתח גנבים" ופתח את הדלת הנעולה. משנכנס, מצא את עצמו בחדר שינה מפואר, אשר המטות בו היו מסודרות לקראת שינה. הדלת של החדר היתה נעולה מבפנים ומכך הסיק פרננדז, כי מוכרחה להיות דלת נוספת, סודית, המובילה למקום סתר. עובדה זו כשלעצמה לא הפתיעה את פרננדז, שידע אל נכון, כי ברבים מבתי האנוסים קיימים מקומות מחבוא סודיים כאלה.

הוא החל לחפש את הפתח, מישש את הקירות, אך העלה חרס. אחר כך נפל מבטו על ארון בגדים גבוה ועלה בדעתו, כי הדלת הסודית צריכה להיות מאחוריו. הוא ניסה לדחוף את הארון ממקומו, אך הלה לא זז. אחר כך, כאילו בהסח הדעת, ניסה לדחוף בכיוון השני והפעם האיר לו המזל פנים: הארון החל זז אט אט, כאילו עובד הוא על ציר משומן היטב ולנגד עיניו של פרננדז נתגלתה דלת ומאחוריה מדרגות לוליניות, שהובילו אי שם למטה. הוא החל פוסע במדרגות והדלת נסגרה מאחוריו באופן אוטומטי. כאשר נסגרה הדלת, נשתרר חושך במקום ופרננדז שעמד על המדרגה האחרונה, נפל מלוא קומתו לפני דלת נוספת שהיתה בתחתית המדרגות. דלת זו נפתחה עתה בבהלה ופרננדז מצא עצמו שוכב על רצפתו של חדר מרתף מואר באור נגוהות ושלוש פנים מבוהלות מביטות בו באימה…

פרננדז קם והזדקף מלוא קומתו. לפתע הוא ראה לנגד עיניו חנוכיה ובה נרות דולקים. נרות קטנים, מפיצי אורה גדולה, נרות שכמותם לא ראה זה זמן רב. כן, עכשיו הוא נזכר, כי נרות כאלה הוא ראה פעם, כאשר היה עדיין ילד קטן… מבטו נפל על פניהם החיוורות כסיד של ברוך מנדוזה, אשתו ורחל.

"אחותי היקרה! דוד…דודה…אינכם מכירים אותי?" קרא פרננדז נרגשות.

שלוש הדמויות הקפואות נעורו לפתע לחיים. "הלא זה פרננדז – אפרים ! זהו בן אחי היקר… זהו אחי האבוד!"

את מקומו של פחד המות תפשה עכשו שמחה גדולה. אולם בראותם את גלימת הנזיר של פרננדז, החלו קרוביו מעיפים בו מבטים של חשש וחשד.

"אין עכשיו זמן לספר לכם את כל הסיפור שלי" – אמר פרננדז לקרוביו – "אנחנו חייבים להמלט על נפשנו במהירות האפשרית".

עתה נטל לידיו ברוך מנדוזה את ניהול מבצע ההצלה. בחוץ, על הנהר, תמיד היתה לו מוכנה ספינה קטנה ומהירה למקרה של צורך דחוף ואילו אחת מאוניותיו הגדולות עמדה תמיד מוכנה בנמל לכל מקרה של צורך. כל ספינותיו הושטו בידי אנוסים נאמנים.

בלילה נטול ירח, הפליגה משפחת האנוסים בספינה הקטנה ואחר כך בגדולה. לפנות בוקר שטה הספינה שלהם בלב ים, כשבלבם תקווה שתוך ימים ספורים הם יגיעו לחוף מבטחים.

השארת תגובה