הגרף קאסיקי: קפוארה של תורה

הסיפור המופלא של הלוחם האמיץ שחלם על ארצם של בני אברהם יצחק ויעקב, וכשהחילוניות הישראלית התפוצצה בפרצופו, הוא נמלט לבית המדרש

הגרף קאסיקי
הגרף קאסיקי

לוחם הקפוארה, סברינו אדווארדו דה סילבה גומז עמד במלוא גובהו, בלב עיר התורה בני ברק, במרכזו של קהל אנשים גדול, מכל העדות והסוגים. יהודים וגויים, חרדים וחילונים. מולו, הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי, מסתכל עליו בעיניים אוהבות ומברך: "מהרה ד' אלוקינו, יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים…קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". ברגעים האלה, נשכחו לפתע מסברינו גומז כל השנים הקשות שם בברזיל, הוא כבר לא זכר שהוא עצמו 'פרופסור קאסיקי' מומחה הלחימה אחראי להכשרתם של לוחמים כה רבים בעולם. הוא הביט על עצמו, עטוי כובע וחליפה, אברך בן תורה הגר בבני ברק, חשב על שמו החדש, ר' בנימין בן אברהם גומל ודמעה רותחת נשרה מעינו.

בעוד מספר ימים, הוא יצעד ל'בית הידברות' בפתח תקווה, מלא בהכרת הטוב על היותם השליחים של בורא העולם להקמת בית של תורה וקדושה בישראל, עבורו, שאחרי שנות רעה כה רבות הגיע אל המנוחה והנחלה. "אי אפשר להעריך את מה שהקדוש ברוך הוא נתן", הוא אומר בבמבטא פורטוגזי כבד, תוך התרגשות מהולה בעוצמה,  "התורה הזו, כל החכמה הזו, אתם אפילו לא מבינים, רק מי שהיה בחוץ, כל כך רחוק מבין עד כמה זה עצום".

בנימין גומל נולד במדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל למשפחה נוצרית, התייתם בגיל צעיר כאשר בהיותו כבן שנתיים נפטר אביו ולאחר שבע שנים גם אמו. מתוך איזור מוכה פשיעה הוא נשלח לבית יתומים, שם מצא עצמו כילד אחד עדין מול עשרות ילדים מלאי אלימות ורוע שרק ביקשו להציק לו. ההחלטה ללמד אותם לקח, שינתה את חייו הגשמיים ומאוחר יותר גם הרוחניים.

"החיים כיתום במקום בו גדלתי, הם קשים מאוד", משחזר בנימין, וכשהוא נזכר בשנים ההן, משהו בזיק ההתלהבות בעיניים שלו, דועך קמעא. "אנחנו יודעים שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, בברזיל הייתה אכזריות ותאוות כבוד, כל אדם ממציא לעצמו חוקים, מה שנוח לי אני קובע מה החוק ומה המשפט. אותי בבית אמא חינכה אחרת. היא הייתה אומרת לי 'להיות עני זה לא דבר רע, אבל להיות פושע זה רע מאוד'. תמיד לימדו אותנו בבית לעשות טוב, להיות ישר והגון, ללכת בדר ישרה. וגם כשהילדים הרשעים הפכו כל דבר לאלימות ופגעו בי פעם אחר פעם, כשמדובר במקום שבו גם כפית פשוטה יכולה להפוך לכלי נשק, כל מה שעשיתי היה להתפלל לבורא שיעזור לי. הייתי נזכר בדברים של אמא שאם קשה רק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור. הייתי בוכה לאלוקים ורואה השגחה פרטית"

• לאיזה 'בורא'?

"לאלוקי ישראל, אלוקי אברהם יצחק ויעקב!, ככה חונכתי שישראל הם עם מיוחד שד' בחר בהם"

• מאיפה זה הגיע?

"זה מאוד מעניין. היהדות בברזיל היא דבר שדווקא מקבל הרבה כבוד. עם ישראל זה מושג מוערך. בדברים רבים שמלמדים את הילדים, בסיפורים והצגות, כמו גם בתקשורת מלמדים הרבה על ההיסטוריה של עם ישראל, אולי אפילו יותר מבארץ ישראל. אני זוכר כשסיפרו לי כילד על חטא העגל כמה כעסתי, איך היהודים מסוגלים כך לעשות אחרי שקיבלו את התורה. רק לאחר שנים, כשהגעתי לארץ הבנתי שיחד עם זה מגיע הרבה הרבה יצר הרע"

• נתקלת כאן בפער הזה?

"לצערי, המכרים שלי שהם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, חסרה להם את ההתחדשות הזו, והם היו נגד השינוי שחל בחיים שלי. בפעם הראשונה שהגעתי עם כיפה, הם ממש כעסו עלי. אבל דווקא החברים משם, מברזיל, אמרו 'כל הכבוד', 'הלוואי שאנחנו היינו עושים משהו כזה'".

'טעות' לעולם עוזרת

ההצקות וההשפלות שעבר מצד חבריו לפנימיה, חרף היותו עדין וביישן, שברו את ליבו. הוא היה שדוף וצנום מה שהוסיף לכל גם לעג מן הילדים האחרים. "בורא העולם, אלוקי ישראל", הוא התפלל בבכי, "לא התלוננתי על מות אבי, גם לא על מות אמי. הלכתי לפנימייה גרועה שיש טובות ממנה, אבל דבר אחד אני מבקש, תעשה אותי חזק. תן לי כח להחזיר להם, לעצור אותם". בחלוף הימים, הוא ראה כיצד עשרות מילדי הפנימייה בה שהה, מסיימים את חייהם באורח טראגי, אם על ידי המשטרה ממנה נפעו בעת שניסו לשדוד ולבצע פשעים, אם על ידי הימצאותם בסביבת עבריינים ומבוקשים. "למדתי מזה", הוא אומר כיום, "שאם אתה מקבל על עצמך עול, אתה יכול לגדול בחיים, אבל אם את אומר "אני רוצה להיות חופשי", בסף תישאר בלי שום דבר. ביום אחד, הוא קיבל את ההזדמנות ששינתה את חייו ונטל אותה בחפץ לב. הוא עזב את הפנימייה בכדי לרכוש את ידיעותיו בתורת הלחימה 'קפוארה' שתנועות הלחימה בה נדמים כריקוד, היות והם הומצאו בידי עבדים אפרקינים שהובאו לברזיל לפני כארבע מאות שנים, וכשאר ביקשו להתאמן על מנת ללחום באדוניהם, עשו זאת במסווה של ריקוד שמחה, על מנת שלא ייתפסו. הוא הקדיש את רוב שעות היום לאימונים. בתוך שלוש שנים הוא שב לפנימייה כשהילד הרזה והקטן הופך לדמות שלא כל אחד רוצה להתעמת איתה. "אלו שהציקו לי", הוא מסתיר חיוך, "קיבלו חזרה את הכל עם קצת עודף…"

בגיל 16 מצא את עצמו בנימין –  אז סברינו – משמש כמדריך בפנימייה שעד לפני מספר שנים היה מהמפוחדים שבדריה, ובתום שנתיים הוא עזב, החל את חייו בעיר אחרת, בעלת חלקים נרחבים של פשע והזנחה. הוא נטל נערים שפנו לדרכים בעייתיות והציל אותם מן הפשע כשהוא מלמד אותם את אומנות הלחימה לצד חינוך לחיים נטולי צרות ותסבוכות. בזכות הדרכתו של בנימין, הפכו נערים רבים לאנשים מן היישוב. השינוי שחל במאות התלמידים, גרם לכך שהקפוארה שנתקבלה בעוינות באיזור זה, הפכה לדבר חיובי. משכורתו של בנימין גדלה והוא הצטרף לקבוצת לוחמים בנילאומית בעלת סניפים ברחבי העולם ככסין, גרמניה, צרפת מקומות נוספים באירופה ובארצות הברית. האימונים הפכו לגבוהים יותר ובנימין עלה מדרגה לדרגה תוך שיושב ראש הקבוצה רואה בו פוטנציאל גדול ומבקש להשקיע בו באופן אישי.

קרוב לשמונה שעות ביממה היה בנימין מתאמן לקראת שליחתו לייצג את הקבוצה בתחרויות בינלאומיות. "צורפו לי חמישה מורים שהולכים איתי כל היום ויאמנו אותי", הוא מספר, "כל אחד אחראי על תחום אחר, מדריך לסוג לוחמה כזו, מדריך אחד לסוג שונה, תזונאי ועוד כמה אנשי צוות". ההשקעה של קבוצת הלוחמים העולמית השתלמה, בתוך שלושה חודשים ניצח בנימין בתחרות והפך לאלוף האיגרוף של מדינת פרנה שבברזיל. "אפילו במהלך הקרב בתחרות התפללתי לקדוש ברוך הוא שלא אגרום נזק חלילה ליריב שלי, למרות שהוא היה מלא בגאווה ושחצנות עד להפסדו".

טעות קריטית של שני אנשי עסקים מישראל, שינתה את חייו. אותם ישראלים, רכשו כרטיסים וטסו עד לקוריטובה בירת פרנה, בעקבות פרסומת שראו בארץ על תחרות קפוארה ענקית. רק כאשר נחתו בברזיל והגיעו למקום, הם הבינו כי הפרסומת שבשלה השתכנעו לבוא הנה, שייכת ל…עיתון שהודפס שנה קודם לכן. בצר להם, ניסו להתעניין על הקפוארה המקומית ועל האפשרות לייסד מוקמות לימוד להכשרת לוחמים כאלו בישראל, ולשם כך נפגשו עם האחראי (המאסטר) על הקבוצה בה היה חבר בנימין. המנהל שהאמין בכל ליבו בבנימין, סיפר על אודותיו לאנשי העסקים שבאו מישראל, אך לא יכלו לפגוש אותו פנים ול פנים, היות ובאותם הימים שהה בנימין באימונים בחלק אחר של ברזיל. באופן דחוף נקרא גומל לשוב לקוריטובה שם הוצגו בפני הישראלים עשרות קרבות שנערכו על ידי מאה מועמדים. המנהל שתכנן את בחירתו של בנימין שילב אותו בקרב האחרון מול שני לוחמים אותם ניצח. מראה הניצחון רכש את אמונם של אנשי העסקים, ותמורת משכורת נכבדה נחתם עמם חוזה. בנימין שכונה "פרופסור קאסיקי", הכין עצמו לעלייה לארץ הקודש.

"אין אברהם ואין יצחק"

כשהוא מלא בהתרגשות, ישב בנימין גומל במטוס שעשה דרכו ארצה. כל מה שחלם ולמד על ארץ הקודש, אדמתם של בני אברהם יצחק ויעקב, הולך להפוך למציאותי עבורו. אלא, שכבר עם ירידתו מהמטוס, משהו היה לא כשורה.

"חשבתי כל הזמן על העם הנבחר, כמה כבוד יש לי אליהם, הייתי בטוח שאמצא מלא אנשים קדושים ברחוב", הוא נזכר, "היה לי בראש כאילו אראה את צאצאיהם של משה רבינו ודוד המלך, את הבנים של האבות הקדושים, אבל פתאום אני מגיע לתל אביב ואין אברהם, ואין יצחק, רק מלא גשמיות ויצר הרע, אז גם הבנתי כמה הניסיונות ליהודים גם קשים".

• עד כדי כך?

"אי אפשר לתאר עד כמה. וזה לא רק אני, או מחשבה יוצאת דופן. יש המון תיירים גויים מכול העולם שאני מדבר איתם והם בטוחים שבארץ ישראל הם יפגשו את הצד הטהור של העולם. אבל לצערינו, אנשים שגדלו על הפסגה, לא מבינים את הדרגה שלהם ומנסים דווקא לחקות את העולם. באופן אישי כשהגעתי לארץ קיבלתי על עצמי כאות הזדהות עם היהודים לא לעבוד בשבת ולא לאכול טריפות".

• איך הייתה באמת ההתאקלמות בארץ?

"העסקים הצליחו מאוד מאוד יפה. התחלתי לשנות את התדמית של אומנות הלחימה הזו ולהביא אותה לרמה אחרת שלא הייתה מוכרת בארץ. עשרות קבוצות נפתחו בהדרכתי. בנוסף היו לי הופעות שבהן מראים את הלחימה בצורה שמחה ובשירה, והקהל הישראלי שאוהב 'שמח' מילא אותן בהמוניו. בתקשורת המצולמת ביקשו שאופיע אצלם, והיה לי תפקיד בתוכנית מסוימת שבקרב הישראלים הצעירים הייתה לה התעניינות גבוהה. ההצלחה הייתה כזו שה'מאסטר' שלי מברזיל ביקש שאעבור לעוד ארצות, אבל התעקשתי להשאר כאן בארץ ישראל".

• איך מתוך כל זה, מתחיל הקשר עם היהדות?

"באחד הלילות, חלמתי חלום מסוים על סופה גדולה שמשתוללת בארץ,  וזה הסתיים במילים בעברית שלא יכולתי לקרוא ולא הבנתי, אבל זה היה נראה כמו מתוך ספר קודש. החלטתי ללכת לבית כנסת, כדי לדעת קצת על התורה, והתחלתי לשבת בשיעורים. כשנכנסתי לבית הכנסת, ישבתי הכי קרוב לארון הקודש, אבל הגבאי שדיבר איתי והבין ממני שאני גוי, החליט שאסור לי להיות בפנים ואני צריך לשבת בחוץ. ברגע אחד הורחקתי מקדמת בית הכנסת אל מעבר לדלת. בחוץ. זה משך תשומת לב מיותרת, במשך חודשיים עברתי הרבה בושות. בשביל אדם כמוני, לוחם עם הרבה אגו כמו שהייתי, זה הפך לסיוט מתמשך. בסופו של דבר הרב בירר למה אני תמיד מגיע ויושב בחוץ וכשהסבירו לו ביקש שיניחו לי מיד להכנס"

• החברים בתל אביב ידעו על הביקורים שלך בבתי מדרש?

"כן, כי לא היה קל לנחש. התחלתי ללכת עם…כיפה. הם כעסו עלי והיו פשוט נגדי. הם לעגו לי, צחקו עלי ואפילו התחילו להתרחק. עוד יותר קשה היה בזמן שהתחלתי את תהליך הגיור".

• למה בכלל היית צריך להתגייר? יכולת לשמור שבע מצוות

"היה לי שלב בחיים, אחרי שהפכתי לחזק מלא בשרירים, חשבתי שהיה לי 'מספיק' עם האלוקים, ובקיצור, הרגשתי היטב 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל'. לא התפללתי יותר, לא חשבתי על הקדוש ברוך הוא.  אז אמנם הצלחתי, שברתי כמה קירות, הייתה לי פרנסה, היו כאלה שממש קינאו בי. אבל כמו שאנשים רבים שהצליחו והרגישו ריקנות, משהו היה חסר לי. עם הזמן, הבנתי שאני פשוט מתגעגע לרגעים הללו של התפילות, של הקשר עם הבורא. עצרתי את עצמי וחשבתי, רגע, אני בלי הקדוש ברוך הוא".

דו קרב בבית המעצר

ברגע בו החליט להתגייר, הכל החל להסתבך סביבו. מישהו שעינו הייתה צרה בבמנימין ובתהליך שהתחיל בו בהתקרבות ליהדות, הלך למשרד הפנים ושכנע אותם כי בנימין מעוניין להתגייר אך ורק בכדי לנצל זאת להשגת אזרחות ישראלית. הם הוסיפו עוד כמה פרטים וגרמו לכך שהויזה, אשרת השהייה שלו תתבטל. משמעות הדבר הייתה כי עליו לעזוב את הארץ באופן מיידי. בבוקר אחד, דפקו שוטרים על דלת ביתו. הוא התעלם מן הנקישות החזקות והמתין לכך שיתייאשו, כפי שאכן קרה. לאחר מכן, הוא נסע בבהילות לרב שעמו עשה את כל תהליך לימודי היהדות שלו, וסיפר לו כי 'המשטרה רודפת אותי בכדי להחזיר אותי לברזיל'. הרב הודיע כי למרות ואולי דווקא בגלל הרדיפה הזו כנגדו מתוך כל כך הרבה זרים, ולאור התעקשותו, הוא יזרז את תהליך הגיור. אלא שגם אז ריקד השטן. יום ברית המילה נקבע בדיוק ביום האחרון לצילומי חלק נוסף בתוכנית המצולמת שבה השתתף. הוא ביקש לוותר על הצילומים, אבל צוות ההפקה זעם. "אתה תהרוס לנו את הכל", אמרו לו, "הצילומים מסתיימים באחת בצהריים, וברית המילה שלך היא בשתיים וחצי, אתה תספיק".

השעה אחת הגיעה ודבר לא התקדם כמצופה. בנימין, ראשו במקום אחר לגמרי, לחוץ כולו, מנסה להמתין רבע שעה, ועוד רבע שעה, אך המצלמות עדיין דולקות. לפתע הוא קם. "בעוד עשרים דקות אני עוזב", הודיע להם ונטש. "נו, והם הסתדרו טוב מאוד גם בלעדיי", הוא אומר, "ראיתי שהיצר הרע פשוט נאבק בכח וכל דבר קטן הופך להר".

ימים ספורים לאחר מכן, המשטרה כבר הצליח להניח עליו את האזיקים והוא הושם בבית מעצר בחולון לצד עשרות מוסלמים. "זה חוסר אחריות של המשטרה", הוא משחזר ומתחלחל, "היה נורא, כל העצורים האחרים צחקו עלי והיו מסוגלים אפילו להרוג אותי. הייתי מתפלל, והם גיכחו 'אתה באמת מאמין בזה?'. אם ביקשתי לישון אז הם הדליקו מוסיקה בקול רם. פתאום, עם ההצקות הללו,  כל הזכרונות השכוחים מהפנימייה חזרו אלי באחת. זו הייתה הרגשה רעה".

• אבל אתה כבר לא הילד החלש, אתה אלוף מדינה באיגרוף….

"זה לא פשוט מול ארבעים מוסלמים שטופי שנאה. אבל החלטתי שאם נגזר עלי למות, לפחות אעשה את מה שאני יכול מצידי. התפללתי ואז הזמנתי לדו קרב, רק בין שנינו, את מי שהיה הכי חזק ושולט שם על כולם. לא רציתי ממש להלחם, אמרתי לו שהוא יכול לנסות להכות בי כשאני רק מתגונן ואם הוא יצליח, אני מפסיד. הוא כמובן לא הצליח מול התנועות הנכונות של ההתחמקות וההגנה. אני מהיר וזה פשוט בשבילי. הצעתי לו משהו אחר. שאני אראה לו כמה הוא לא מוגן, בלי לפגוע בו באמת. הוא היה ענק מימדים אבל בתוך רגעים הוא הבין עד כמה הוא נראה עכשיו חלש ופגיע. תוך כדי כל המהומה, הגיעו שוטרים, הפרידו וביקשו שנעצור את זה מחשש שזה יפהוך להתפרעות המונית. לא רציתי להפוך את העצורים לאויבים, אלא שיתנו לי שקט. ברוך ד' זה עבד. הערבי הגדול לחץ את ידי וחיבק אותי. כולם באו אלי בהערכה ללחוץ יד. מאותו רגע, כל היחס השתנה"

בנימין זכה לרבנים תלמידי חכמים מיוחדים שילוו אותן במהלך הגיור, אחד מהם ראש כולל בבני ברק, שהקדישו מזמנם והשקיעו בו הכל. הם ישבו ולמדו עמו, ולקחו אותו לצדיקים וגדולי ישראל לקבל את ברכתם. בסופו של תהליך, גוייר בנימין באחד מבתי הדין השוכנים בשכונת מאה שערים בירושלים, אלא שלמרות התקוות, הצרות רק תכפו והלכו. מדינת ישראל והרבנות הראשית סירבו להכיר בגיור שנעשה בבית דין פרטי. הוא מצא עצמו כמעט בודד. הרבנות מחד האומרת לו "מבחינתינו אינך יהודי", לצד מדינת ישראל שאינה מאפשרת לו לקבל אזרחות, וחבריו החילוניים שאמרו לו "אתה כבר לא חלק מאיתנו".

מעשי שטן ונסיונות רבים עמדו בדרכו של גר הצדק החדש, וכמעט שהורידו לשווא את כל מאבקיו אלא שגם כאן יד השם הובילה אותו להמשיך בצעדיו אל היהדות. בשיאה של תקופת בחירות, מצא עצמו בנימין נפגש עם שר הפנים ר' אליהו ישי שבחן את הסיפור וזעם. "כל כך הרבה גרים מתגיירים בצבא ומוכרים על ידי המדינה, ורק מישהו שרוצה בכזו רצינות נדחה?". בתוך תקופה קצרה ממש, עוד בטרם סיום כהונתו של שיש קיבל בנימין אזרחות ועבר תהליך גיור נוסף ברבנות ובבית דינו של הגאון הגדול רבי ניסים קרליץ בבני ברק. ברגע שהבין כי הפך ליהודי כשר, אדווארדו כבר לא קיים עוד. פרופסור קאסיקי הפף לבנימין ובכי שהיה כלוא בתוכו במשך שנים התפרץ באחת. כשהוא נזכר בתקופה המתישה הזו, הוא מחייך. "אחרי כל הגיורים, אני כבר יהודי 'למהדרין מן המהדרין'".

ר' בנימין גומל, נשאב לבית המדרש והחל ללמוד בהתמדה כשהוא מקבל על עצמו כי בכל יום ראשון, הוא יפתח את השבוע החדש בלימוד תורה ברציפות לאורך היום כולו. כשזה החל, הוא קיבל צו מבית המשפט להתייצב לדיון ב..יום ראשון. הוא היה מבוהל, היות ואי הגעתו יכולה הייתה לאבד את כל זוכיות כאזרח. בצעד אמיץ, החליט לא לוותר ולהמשיך בסדרי הלימוד הקבועים כשהוא מוסיף חיזוק ומקבל על עצמו את הרציפות גם ליום שני. ארבעה ימים לאחר מכן, סיפר לפי תומו את המקרה לאחד מחבריו, והלה מיהר לקשרו עם בן משפחתו, עורך דין חרדי, שללא תשלום טיפל בפרשייה וסידר את הכל על הצד הטוב ביותר. "ראיתי", אומר בנימין, "איך כשיהודי מחליט להתמסר לתורה, הקדוש ברוך הוא דואג לו".

קפוארה של תורה

דבר אחד נותר עדיין בלתי פתור עבור בנימין. כיצד ינהג עם תורת הלחימה, הקפוארה בה הוא מתמחה? האם עליו לנטוש הכל בשל הגיור? או שמא דווקא יוכל לנצל זאת לקירוב של נערים נושרים או כאלו הזקוקים להכוונה לדרך האמת. בברזיל, השתמש בקפואירה על מנת להציל נוער מאלימות והתדרדרות. הם היו הופכים לתלמידים מצטיינים והשתנו מן הקצה אל הקצה. גם בארץ, כאשר ראה בנימין בעיות כה רבות בחינוך הילדים, התמסר לתפקיד זה וראה הצלחה. כעת, הוא ביקש לעזוב את הכל. לוותר על הצלילים, על הפילוסופיה ועל הלחימה המרכיבים את תפקידו. פעם זה היה כל חיי, היום, היהדות ממלאת אותי" הוא אמר והודיע לתלמידיו על סיום עיסוקו בתחום, אבל כמה מהם לא וויתרו. הם הלכו בבכי לאחד מרבותיו וזה שלח אותו לגדולי ישראל להניח בפניהם את ההכרעה. כאן, להפתעתו גדולי ישראל אליהם פנה אסרו עליו להפסיק. "יש לך השפעה לא פשוטה על נערים שבזכותך שבים לדרך האמת", נפסק לו, "אינך יכול לעזוב את השליחות". מרן הגר"ח קנייבסקי, בירך אותו בברכת הצלחה בהמשך הדרך במאמן לחימה המקרב על ידי כך יהודים לדרך הישר, ובנימין שמע לדעת התורה ולא היסס לרגע. "היום אני רואה ברוך השם איך אפשר לקחת משהו שיש בו גאווה ואכזריות, ולהפוך אותו לכלי להשפיע מלכות שמיים בעולם", הוא אומר. את הגאווה והכוחניות,  מחליפה ענווה וכבוד לזולת. את ה'תורת' של מאמני הלחימה הגדולים, מחליפים רועי ישראל הנביאים והחכמים. "כשהם נושרים ומגיעים לתל אביב", הוא מסביר, "הם פרקו כל עול, כשאנו עושים אימוני לחימה, זו ההזדמנות שלהם לתפוס את עצמם, הם מקבלים גם הערכה עצמית קבוצתית שהייתה חסרה להם. כעת, כל מה שהם לא היו מוכנים לשמוע מרבנים, הם פתוחים להאזין להם בדרך אחרת".

כעת, כל תפילותיו של בנימין נשואות היו להקמת בית בישראל. בתחילה חשש מכך מאוד. "אם אני רוצה להקים בית של תורה", אמר לרבותיו, "זה מחייב אחריות ורצינות ואני רוצה להתקרב עוד יותר לפני כן". בעידודם, החל לשמוע הצעות משדכנים שונים, כשתנאי אחד יש לו: להקים בית רק עם יהודייה שחזרתה בתשובה הייתה בהכוונה של דעת תורה ושל רבנים ולא באופן פרטי. "זו טעות שמתחזקים רבים נופלים בה", מסביר בנימין, "אי אפשר להתקרב בלי ללמוד, בלי שמשיהו יכין אותך, יראה לך את הדרך שמסורה מאב לבן, שיכוון כל צעד. זה קשה, צריך להוריד את הראש ולשנות חיים, אבל אי אפשר להצליח לבד".

באותם הימים, ביקשו ארגון 'הידברות' המצויים בקשר עם בנימין, לנצל את סיפורו לחיזוק וקירוב על ידי פרסומו ברבים. בנימין גומל נענה בחיוב. ובהידברות נערכו לראיון עמו וסיפור חייו במגזין הכרומו המופק על ידי הארגון מדי חודש ללמעלה מ-12,000 מנויים. הוצאתו לאור של המגזין, הייתה על מנת להכניס אלטרנטיבה רוחנית ראויה, תחת אינספור המגזינים המופצים במגזר הכללי בארץ. הוא מאופיין בצבעוניותו, מורכב מתמהיל רבגוני של כתבות ותחקירים, מאמרי יהדות והשקפה, ושלל מדורים לכל המשפחה. במהלך שנות הופעתו של מגזין 'הידברות' לציבור הכללי בארץ, הוא זכה למקום של כבוד בבתים רבים בישראל שראו בו את האפשרות להכניס חומר קריאה יהודי וייחודי, המעניק חוויה אחרת בשל התכנים העשירים המצויים בו, והצורה בה הם מוגשים לקהל הישראלי. המגזין מייצג ומביא את דבר היהדות לקהלים רחבים, שפעמים וזוהי הדרך היחידה בה הם נחשפים לתקשורת כתובה יהודית, ופעמים רבות אינו עוצר בבתי המנויים ועובר מדי ליד.

סיפורו של בנימין עשה הד עצום. "הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל", הוא צוחק, "אנשים רצו להחמיא, לבקש ללמוד אצלי, להציע שידוכים". מבין אלו שנחשפו לכתבה המרתקת, הייתה גם משפחה שקרובתם שבה בתשובה בזכות 'הידברות' והפכה לאחת מן הפעילות בארגון. סיפור החזרה בתשובה החל, כאשר אחד מבני המשפחה שנתקל בהרצאות הידברות, החליט לאחר פרק זמן בו פגש את תכני הידברות, כי הוא משנה את חייו. אחותו קרן, ששבה לארץ לאחר תקופת מגורים באוסטרליה ושימשה בתפקידים שונים במגן דוד אדום, ראתה את השלווה והרוגע שנהפכו לחלק מחייו של אחיה והתמלאה התפעלות. "יש להידברות כל כך הרבה שיעורים, רבנים שעונים על הכל", הציע האח, "יש למשל את הרב פנגר שדבריו מרתקים, כדאי רק קצת לראות אותו". אלא שהיתקלות עם ים האמצעים של 'הידברות' המאפשרים לכל אחד בכל מקום וסנגון להתחבר ליהדות, אינה יכולה להותיר יהודי אדיש. יהודי שרק מבקש להבין דבר מה, להתעניין, ימצא עצמו מול אינסוף חומרים בכל נושא, וכשיחפוץ לשאול ולבקש, הרי שצוות רבנים ישיב לו על שאלותיו סביב השעון. חלפו מספר חודשים וקרן שינתה את חייה.היא עזבה את עבודתה שאינה מתאימה לבת ישראל, והלכה ללמוד במדרשה למתחזקות. משם, הדרך לעבוד בהידברות הייתה קצרה ככשאיפותיה הם לבנות את ביתה כבית של תורה וקדושה.

כאשר קראו בני משפחה את הכתבה, עלה בליבם הרעיון. הם הציעו אותו בפני שדכן, אלא שהלה התקשר בטעות למישהו בעל שם דומה והתשובה שקיבל הייתה ש"לא מעוניינים לשמוע על גרי צדק". כאשר התבררה הטעות, חלפו מספר חודשים. קרן הסכימה להצעה, כשתנאי אחד נוסף לבקשתה כבהשגחה פרטית: שהחתן יהיה מישהו שהתקרבותו היא במסגרת תורנית ושיש לו רב שלהוראותיו הוא נשמע.

"להיות יהודי שלם!"

תחת חופה, עמדו תלמידי חכמים גדולים מלאי התרגשות. כיצד הבורא משגיח על ברואיו ומכוון דרכם. עוד בית נבנה בישראל על אדני התורה והיראה. "יהודי זה משהו מיוחד, משהו אחר", אומר בנימין בהתרגשות, "הרי על פי הלכה אם יש זבוב בכוס שלי, אני מוציא אותו ושותה, אבל אם אובמה נוגע ביין שלי, יש עכשיו בעיה של יין נסך. עד כדי כך מגיעה גדולתו של יהודי. לא זכיתי כמותכם שגדלתם אצל אמא יהודייה. לגדול עם ידיעה מה זה להתפלל מה זה לברך… תעריכו את זה!".

אם יש דבר שעדיין מרגש ומביא אותו לידי בכי, הרי זה כשהוא רואה יהודים שטרם זכו לשמור מצוות. "אומרים לי שאני פחות צריך להתרגש מאנשים", הוא כביכול מתנצל, "אני אני רואה יהודי בלי תורה ומצוות ואני לא מסוגל להתאפק מלבכות. הוא אולי לא יודע מה הוא עושה, אבל אני שהלכתי בדרך הארוה עד היהדות, עד התורה והאמונה, שורף לי לראות את הטעות שלו. החיים הם טיסה אחת ורק בלי שפיות אפשר לרדת בתחנה שוממה"

כשהוא מביט על נתוני הקירוב של 'הידברות', שבו הוא ורעייתו נותנים את כוחם למען הגדלת כוחו של הבורא, בדרכים מגוונות ובתפוצה המגיעה עד לקצות תבל, רק אז הוא מתנחם מעט. "הידברות מזעזעים את השמים ואת הארץ", פולט בחיוך. "תראו איך מנצלים את הכלים המיוחדים שקיימים בעולם בכדי לקרב אלפי יהודים בכזו פשטות אל התורה, סוף סוף יש משהו כזה גדול שיכול להסביר לבני העם הנבחר מי הם ומה הם מפסידים".

כשאנחנו מתעניינים מה הם השאיפות שלו לעתיד, שוב הוא מתמלא בעוצמה המאפיינת אותו ומלווה בעדינות. "השאיפות שלי זה לתת את עצמי לעבודת ה', לקיים את כל התורה והמצוות, לקיים הכל בשמחה, לא לוותר על שום הלכה", הוא מצהיר.  "אני מאמין שאחרי ה'מאה ועשרים' אנחנו נתבייש שהצבנו תנאים לאלוקים: זה בשבילי וזה לא, זה מתאים לי וזה לא… לכן – אני רוצה להיות יהודי שלם!

***

שעות לאחר מכן, אי שם במרכז הארץ:

הוא סייים עתה סדר א' בכולל, ראשו עסוק עדיין בהוויות אביי ורבא. הוא פוסע לאטו. לפתע, מתגלגל בגובה לא נמוך באוויר, נוחת על הארץ, מזנק שנית ומרקד. לאחר מכן, כשהוא חבוש בכובע וחליפה וחגורת הלחימה השחורה נדמית כמעין 'גארטל', נוטל בנימין את ה'בירמבאו' כלי מיתר הבנוי בצורה עתיקה ומשמש כצלילי רקע ללחימה. מעגל התלמידים סובב אותו בהערצה, הוא מרעיף עליהם דברי חיזוק, או אז ידיו פורטות על המיתר, מנגינה נישאת באוויר, והם פותחים בשיר. לא, אין אלו עוד הברות בלתי ברורות של קריאות מלחמת גויים. "הושיע את עמך, וברך את נחלתך", הם שרים בדביקות בעוד הנערים מתאמנים בלחימתם, "ורעם ונשאם עד העולם…"

השארת תגובה